מה שראה המורה • "ילדות בחיפה של פעם • יורם כץ

(חי פה) – "ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים

לקריאת חלקו הראשון של הסיפור, היכנסו לקישור:

שיעור מלאכה – חלק שני

מהר למדי גיליתי שלא נועדתי לגדולות במקצוע הנגרות. הפינות ששייפתי לא עברו מעולם את מבחן הזווית, הלכה לא נמרחה היטב והשאירה תמיד בועות, ובדרך כלל צברתי גם פיגור של מספר צעדים אחרי ההסברים הקבוצתיים של המורה.

מה עשית?

את כישוריי המיוחדים הצלחתי להפגין, כאשר נדרשנו לנסר שתי רגליים להדום, מתוך לוח עץ שקיבלנו. כאשר סיימתי לנסר את אחת הרגליים, נשמעה זעקה חנוקה מאחוריי. המורה שסייר בינינו הגיע אליי, ומה שראה גרם לו כמעט להתעלף.

הפסקתי את העבודה והסתכלתי בפליאה בפרצופו ההולך ומאדים.
המורה נאבק לשאוף אוויר.
"מה עשית?" זעק לבסוף כשדמעות בעיניו.
התפלאתי על השאלה, והסברתי לו שזה עתה סיימתי לנסר את לוח העץ לפי הוראותיו, וכעת אני מחזיק במה שתהיה בקרוב אחת הרגליים של ההדום, אבל הוא סירב להירגע.
"מה עשית?" חזר בקול בוכים.

לוח עץ טוב

בסבלנות רבה, השמורה אצלי למתקשים בהבנה, הסברתי לו שוב את המצב.
"אינך רואה מה עשית?" אפשר היה לשמוע את הכאב בקולו.
לא ראיתי שום דבר מיוחד.
"אתה החלפת את האורך ברוחב," לחש המורה השבור, מתקשה להאמין שמישהו יכול לבצע פשע נורא שכזה, "הרסת לוח עץ טוב!"

ואכן, אחרי מבט נוסף, נאלצתי להודות שהיה שמץ של אמת בדבריו. המורה נופף בעפרונו, וחטף את מחברת העבודה שלי. "סימן אדום!"

קיבלתי לוח עץ חדש, אך הייתי מוטרד מעט בעקבות האירוע האחרון, והתקשיתי להתרכז. בעזרת זווית פלדה, סימנתי בקפדנות רבה בעיפרון קו מדויק על הלוח החדש, והתחלתי לנסר. לאחר מספר אבחות מסור נעצרתי בבהלה, והתבוננתי בלוח העץ באי אמון ובחלחלה. האם ידיי עוללו את הדבר הזה?

עצמתי את עיניי למספר שניות, ואחר כך פקחתי אותם שוב, אך האסון שלפניי לא נעלם.
הרמתי את לוח העץ המכורסם משולחן העבודה, וגררתי את עצמי אל שולחנו של המורה. הוא היה עסוק במשהו, והרים את ראשו כאשר שם לב שאחד התלמידים ניצב לידו. כאשר זיהה שאני הוא, כיסתה עננה על פניו.

מאריך ימים

"נו, מה עכשיו?"
הראיתי לו את לוח העץ שבידי. "התחלתי לנסר מן הצד הלא נכון של הקו," אמרתי בשקט.
המורה נראה כאילו ניסרתי חלק מליבו, ושניות ארוכות עברו עד שהתאושש. "הבא בבקשה את המחברת שלך לכאן," אמר חלושות, ונימת קולו בישרה שאמונתו ברוח האדם אבדה סופית.
זכיתי בעוד סימן אדום.

ההדום עצמו, שבתוקף הנסיבות לא זכה לציון גבוה במיוחד, חי וקיים עד ימינו אלה. הוא משמש את גיסתי לצורך גישה אל גג ארון המטבח שלה, ונראה שיאריך חיים גם אחריי.

סימן אדום

ארכיאולוגים שיבחנו בבוא היום את ההדום העתיק הזה בקפידה, יתקשו להסביר את המרווח הקטן בין קצה אחת הרגליים למשטח העץ העליון, וייחסו אותו, כהרגלם של ארכיאולוגים, לפולחן דתי כזה או אחר. קרוב לוודאי שלא יוכלו לנחש שמדובר בסך הכול בעדות מובהקת לסימן אדום, אחד מני רבים, שצברתי באותם ימים.

כיוון שבעבודות נגרות לא הצטיינתי במיוחד, נאלצתי מדי פעם להפנות את מרצי בשיעורי המלאכה לכיוונים יצירתיים אחרים.

מעט קלילות

השיעורים היו בדרך כלל עניין רציני וכבד למדי. המורה, מוכשר ומסור ככל שהיה, לא ניחן בשום שמץ של חוש הומור, והורגש צורך להכניס מעט קלילות לאווירה.

ואכן, באחד השיעורים הכבדים במיוחד, החלטנו, חברי רוני ואני, לעשות מעשה. כל החבורה, עטויה בסינרי עבודה אפורים, התקבצה סביב אחד השולחנות כדי לעקוב אחר הנחיותיו של המורה לשלב העבודה הבא. רוני ואני זיהינו שעוזי וליאור, שעמדו סמוכים זה לזה, היו מרוכזים במיוחד במלמולי המורה.

נענו חרישית לעמדה נוחה מאחורי השניים, ובתיאום מושלם יצרנו קשר פיזי אמיץ ביניהם, ע"י קשירת הרצועות האחוריות של סינריהם זו לזו.

מה קרה?

מספר דקות לאחר מכן, כאשר סיים המורה את דבריו, התפזרו כולם, וכל תלמיד פנה אל שולחן העבודה שלו. גם עוזי וליאור ניסו לפסוע איש איש לדרכו, אך, מסיבה כלשהי, חוו קושי להתקדם. כדי להתגבר על התקלה הבלתי צפויה, ניסה כל אחד מהם לפרוץ בכוח לכיוון השולחן שלו, והתוצאה המיידית הייתה ששניהם מצאו עצמם מעורבבים זה בזה על הרצפה, ותוהים מה בעצם קרה כאן.

כל הכיתה הסתובבה בהשתאות לצפות באירוע הנדיר. גם רוני ואני ניסינו להיראות מופתעים, אך לא הצלחנו לשמור על האיפוק המתבקש ופרצנו בצחוק אדיר. בתוך שניות סחף פרץ הצחוק את שאר חברינו, והמורה הנדהם נאלץ לראות כיצד השיעור המסודר שלו גולש לאנרכיה.
בסופו של דבר, זכינו שנינו לסימנים אדומים במחברותינו, ואף הושלכנו בבושת פנים מן השיעור אל חצר בית הספר.

שמחים וטובי לב

כאילו לא די בכך, השקיף באותם רגעים ממש המורה יוסף מחלון משרדו על חצר בית הספר, והופתע לראות בחצר הריקה שני תלמידים שמחים וטובי לב, עסוקים בקפיצות לרוחק בארגז החול.

המנהל קרא לנו כלאחר כבוד אל משרדו, כדי לברר את פשר הפעילות הספורטיבית החריגה הזאת בשיאו של יום הלימודים, ותוצאות הבירור הזה פגעו מעט בשמחת החיים של שנינו באותו יום.

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':