"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים
שלום כיתה א'
הוריי גדלו בתקופה איומה ונוראה ובתנאים קשים. אמא השלימה השכלה יסודית, ואבא, כמיטב המסורת הדיקנסיאנית שאפיינה את ילדותו, השלים אולי ארבע שנות לימוד בחדר ובבית הספר, לפני שנתייתם מאביו ומאימו, ואז התגלגל ממקום למקום, ללא מסגרת משפחתית או חינוכית אמיתית.
למרות הרקע האקדמי הדל, ואולי דווקא בגללו, הייתה בשני הוריי תשוקה עזה ואף הערצה לידע והשכלה. אמא, שמעולם לא השתלטה באמת על השפה העברית, קראה ספרות הונגרית וגרמנית, בעיקר שירה, ואבא קרא כל מה שיכול היה לשים עליו את ידיו, חוץ משירה, בכל שפה שהיא. הוא קרא ברעבתנות ספרות יפה, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות, והיה בעצמו אנציקלופדיה מהלכת.
אמא צדקה
החסך הגדול אותו חוו, הניע את הוריי להציב את השכלת ילדיהם וחינוכם בעדיפות ראשונה במעלה. אמא, מנוע טורבו בלתי נלאה, לקחה על עצמה את תפקיד שרת החינוך, במטרה לגרום לכך שהשכלתם של שלושת בניה תהיה מושלמת.
תיאוריה פדגוגית מבית מדרשה של אמא, גרסה שעתידו האקדמי של ילד במוסד להשכלה כלשהו תלוי בחדשי הלימוד הראשונים שלו. היא טענה שאם יפגין הילד הצלחות בתחילת הדרך, הוא ירכוש ביטחון עצמי, ולא פחות חשוב מכך, הוא ייצור במוריו ובבית הספר רושם ראשוני, שעליו יוכל לרכב עוד שנים רבות.
ממרחק של שנים, אני יכול להעיד שאמא צדקה.
בבוקר הראשון לספטמבר 1960, הלבישה אותי אמא יפה, סירקה אותי בקפדנות, ועזרה לי להשחיל את ידיי דרך רצועות תיק העור שירשתי מאחי דני. אחר כך, תלתה על כתף שמאל שלי שקית אוכל מבד שתפרה בעצמה, ושעליה רקמה את שמי באותיות אדומות. על כתף ימין שלי תלתה אמא בקבוק שתייה מפלסטיק, אותו מילאה במי מעיין זכים מן הברז שבמטבח, ויחד צעדנו, אמא ואני, אל יום הלימודים הראשון שלי, בבית הספר היסודי "גאולה".
כיתה עילית
בחצר העליונה של בית הספר פגשתי חברים נרגשים, שאת חלקם הכרתי עוד מימי גן שושנה הזכור לטוב. המורה חנה לבנת השיער קיבלה את פנינו והכניסה אותנו אל מקלט בית הספר, ששימש גם כמבואה של בניין הכיתות. הסתדרנו בזוגות לצד כיתות אחרות, והמורה בישרה לנו כי מהיום אנחנו תלמידי כיתה א1. לצידנו הסתדרה עוד כיתה שגם בה היו ילדים שהכרתי מהגן, והמורה אמרה שהם יהיו כיתה א2.
שמחתי להשתייך לכיתת העילית. חשתי חמלה כלפי חבריי שנבחרו להיות רק בכיתה א2, אבל קצרה ידי מלהושיע אותם. כבר אז ידעתי שזו דרכו של עולם, ולא כולם יכולים להיות מוכשרים באותה המידה.
המורה חנה הייתה כבר מבוגרת, והיה לה קול חזק וצורמני משהו. המורה מרים של א2 הייתה צעירה יותר, אבל אני ידעתי מייד שהמורה חנה, שנבחרה במיוחד לקבל את א1, היא המורה הטובה יותר.
הפעמון צלצל, ועלינו במדרגות אל הכיתה שבקומה הראשונה. על הלוח נרשמו בגיר המילים "שלום כיתה א'".
למן היום הראשון בבית הספר, הבהירה לי אמא שאני אהיה התלמיד הטוב בכיתה. הייתי בן הזקונים שלה, ואמא, שכבר צברה ניסיון רב בשתי הקדנציות הקודמות שלה עם אחיי, ידעה בדיוק מה צריך לעשות.
מדי יום, כאשר הכנתי את שיעורי הבית, היא הייתה יושבת לצידי, ובעזרת שימוש מסיבי במחק, הייתה גורמת לי לחזור ולכתוב עד שהתוצאות השביעו את רצונה.
אמא גם גרסה שתוספת של ציור צבעוני לצד שיעורי הבית הכתובים תיצור רושם טוב, ולכן מדי פעם, אחרי שכבר נרדמתי, הייתה נוטלת מן הקלמר שלי עפרונות צבעוניים, ומעטרת את מחברת שיעורי הבית שלי בציורים. כך התעשרה המחברת באיורים רבי עוצמה, שגולת הכותרת שלהם הייתה ציפורים דמויות טילים במסלול התרסקות אל האדמה.
עם הזמן, למדתי את כללי ההתנהגות בבית הספר.
לבית הספר היו שני מבנים עיקריים. בחצר העליונה עמד המבנה שאכלס את כיתות א'-ג', ומולו ניצב המבנה הראשי, שם למדו הגדולים – כיתות ד'-ח'.
ילד טוב ושומר חוק
לרשות ילדי הכיתות הנמוכות עמדה החצר העליונה, הקטנה יותר, שם יכולנו לשחק בהפסקות בבלורות, מחבואים ותופסת, ומדי פעם אף שיחקנו בכדורגל עם כדור טניס קטן מאחורי המבואה לבניין. איסור חמור חל על ירידה אל החצר הגדולה, שטח המרעה של "הגדולים", ואוי לו לקטן שנתפס על ידי מי מצוות בית הספר בהפסקה, כשהוא משוטט בחצר של הגדולים.
הסכנה הברורה והמיידית הייתה המנהל, מר חקלאי, ואף יותר ממנו מר צוֹעַר שהחליף אותו כעבור שנה. מנהל בית הספר היה דמות מזרה אימה שכל באי בית הספר, מורים ותלמידים כאחד, יראו ממנו, וכל שומר נפשו הקפיד לשמור ממנו מרחק בטוח.
המנהל נהג להשקיף אל החצר הגדולה ממשרדו שבקומה השנייה, ולתור אחרי פורעי חוק. בימים בהם משיכה באוזן, סטירה או לחץ פיזי מתון לא נחשבו למשהו שלא ניתן להעלות על הדעת, מוטב היה להיצמד לכללי ההתנהגות המקובלים, ובאותם ימים, אכן השתדלתי כמיטב יכולתי להיות ילד טוב ושומר חוק.
"בול פגיעה"
הפתעה גדולה ציפתה לי כאשר נכנסתי לראשונה לשירותי התלמידים בבית הספר, וחיפשתי מקום להתייחדות עם צרכיי. פתחתי דלת אחרי דלת, וגיליתי לתדהמתי שהתאים הקטנים אינם מצויידים כלל באסלות. במקומן ניצבו שם מתקנים משונים שמעולם לא ראיתי כמותם – מעין בורות עם מדרכים לצידם.
הייתה זאת הפעם הראשונה בה נתקלתי בשירותים מסוג "בור טורקי", או "בול פגיעה" כפי שנקראו בפי העם, ולא התרשמתי מהם לטובה כלל. כאשר ניסיתי לברר בעדינות עם סביבתי הקרובה מספר שאלות מביכות שהיו לי בנוגע למתקנים הללו ולטכניקה הנדרשת ממני כדי להתאים את עצמי אליהם, זכיתי בתשובות מביכות עוד יותר, שבשום פנים ואופן לא התקבלו על דעתי.
בעקבות זאת, מטעמי מצפון וגם מטעמים פרקטיים יותר, גמלה בי ההחלטה שרגלי לעולם לא תדרוך בתאים הקטנים הללו.
לציווי הפנימי הזה, אותו קיימתי באדיקות במשך כל שמונה שנותיי בבית הספר, נודעו משמעויות מרחיקות לכת, שדרשו, בין השאר, פיתוח והעצמה של שרירי פי הטבעת שלי, כך שלעיתים הייתי מגיע הביתה בסוף יום הלימודים כאשר אני כבר כורע ללדת.
אך לא לעולם חוסן.
יום אחד עברתי אירוע קשה במיוחד, בו נדרשתי להכרעה מיידית, ושהסתיים בכך שהיכולות שפיתחתי ברוב עמל קרסו לחלוטין, במחיר של אי נעימות ארומטית מסוימת לי ואף לסביבתי הקרובה.
הפקת הלקחים שערכתי הכתיבה שינוי אסטרטגיה, ומכאן ואילך שמתי דגש על פיתוח יכולות ריצה.
כעת, כל אימת שחשתי בצירים ראשונים מתקרבים, נהגתי לחכות להפסקה הקרובה, לטפס על גדר בית הספר, לרוץ הביתה (מרחק דקות ספורות בלבד) ולשוב לשיעור הבא שמח וטוב לב, ומוכן לכל אתגר.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
שלום יורם
אני קוראת את הסיפורים שלך על ימי גאולה ונהנית מאד.
את המילים האלו ודאי קיבלת מכל מי שקרא את ספרך.
לגבי זה קצת שונה. גם אני כמוך ילידת חיפה וביתי היה
כל השנים ברחוב בצלאל 10 בדיוק מול בית ספר גאולה.
אני מבוגרת ממך בהרבה שנים ולא למדתי בבית ספר
גאולה אלא בגמנסיה ביאליק מהיסודי ובתיכון. אבל כל
יתר החוויות שלך מוכרות לי היטב למרות פער הגילים.
שמי מהבית היה פרג'י.
סיפרת על המורה צוער. כשאחד המורים אצלנו נעדר
היה המורה צוער ממלא את מקומו. אהבתי מאד את
שיעוריו שהיו למעשה סיפורים. הוא היה מספר לנו
סיפורים מרתקים שאהבתי מאד. לכן תאוריך אותו לא
תאמו את זיכרוני עליו וזה הפליא אותי מאד.
אחי הצעיר דוד יליד 1955 למד בגאולה.
תודה לך על שעות של תענוג שמלווה בצחוק רם
מקריאת חוויותיך בימי גאולה.
לעת עתה אני קוראת בנייד אבל ארכוש את הספר
ביודן ידידי משכבר הימים עוד ממרכז חורב.
קריאה היא עקב אכילס שלי. כתיבה אני מבטאה
בשירה.
תודה והמון טוב
אסתר
גם שלוש שנים מאוחר יותר "זכיתי" ללמוד אצל המורה חנה.
הרבה פעמים אני טוענת שהיא האישיות הכי לא חינוכית שייצא לי לפגוש.
אבל, כנראה מרוב פחד – אני זוכרת כל מה שהיא לימדה.
הזמנתי את הספר ואני מתה מהתרגשות לקבל…
לשחזר מחדש את החוויות הניפלאות של שבט גאולה , גדוד דותן, אחוות ערבה, בהנחייתה של רונית העורכת דין כיום שהתגוררה ברחוב חרמון מול הסמינר של הבנות כיום.
הג'מבורי שנסענו אליו ובנינו בסנדות מיגדלים, אמא של יוחנן שושני שבישלה במיטבח המאולתר, מוסקו הקשוח, ועוד
כולל שרותי הבנים, והמיסדרים שהתנהלו מטר משם
הצעדות אל ההר דרך רחוב בצלאל,ו..אל המעיין בשאגות
חדר המדריכים במיקלט , ועוד ועוד
ביה"ס גאולה שכן ברחוב בצלאל בהדר הכרמל.
היום הוא הפך להיות ביה"ס חרדי לבנות "בנות יעקב". אגב, אם תקרא את הספר תבין כמה אירוניה יש בזה.
שינויים דמוגרפיים, חברתיים, סוציואקונומיים
העיר השתנתה לבלי הכר
חיפה הפכה לרבת דתות בלשון המעטנ בעל כורחינו
ועם זאת נישארה ניפלאה
בתור חיפאי לשעבר איפה זה ביס גאולה?
אהבתי
הנני לציין שיורם היה מדריך שלי בצופי גאולה בחור פעלתני והיה מאוד כייף להיות באחווהשהוא הדריך עם מגוון פעולות ושדאותונתן לנו נגיעה מכל דבר והנני לציין שמאוד האהבתי את הפעולות בצופים עם יורם והאמת שגם חיכית לימי שלישי ושבת לפעולות עם יורם
והאמת שעד היום שמו חרוט בזיכרוני ולעולם לא שכחתי אותו
יעקב אקהאוז
כל כך שמח לשמוע ממך, יעקב.
אני זוכר אותך היטב, וגם את האמא הנהדרת שלך.
פרא אדם עם לב זהב שכמוך… כאלה לא שוכחים.
כתבת מאוד יפה יישר כוח , היית המדריך שלנו בצופים
אני קצת יותר מבוגר יליד 49.בוגר תל חי בנווה שאנן.אני נזכר שגם לנו היה מנהל מטיל אימה בשם וונחוצקר,שגם נהג לטפל בבעיות משמעת בצורה דומה ויותר.כנראה שזאת היתה נורמה,אבל זה היה יעיל, חבל שהיום אין מנהלים כאלה.
מדהים
וואוו, איזו התרגשות
ממש חשתי את האוירה, למרות שיורם גדול ממני
יורם היה נידמה לי או ראש השבט או סגנו של ראש שבט גאולה , בצופים
זוכרת אותו היטב עושה לנו תעש, או תעס, מסדר אותנו בשלשות ונואם לנו לפני פעולות חשובות ,אנחנו היינו גדוד דותן
אשמח מאוד מאוד לקרוא את הספר
אני מתגוררת יריקה מבית הספר גאולה כיום
מדהים. הסיפורים שלך מחזירים אותי אחורה לתקופת ילדותי ברחוב גאולה. גם אני למדתי בבית ספר גאולה, כנראה 3 שנים אחריך והמורה מרים אביעד היתה המורה שלי בכיתות א עד ג. מורה מדהימה.
וואוו, איזו התרגשות
ממש חשתי את האוירה, למרות שיורם גדול ממני
יורם היה נידמה לי או ראש השבט או סגנו של ראש שבט גאולה , בצופים
זוכרת אותו היטב עושה לנו תעש, או תעס, מסדר אותנו בשלשות ונואם לנו לפני פעולות חשובות ,אנחנו היינו גדוד דותן
אשמח מאוד מאוד לקרוא את הספר
אני מתגוררת יריקה מבית הספר גאולה כיום