ראש השנה המוזר של הכלב גורי
גוּרי, כלב הלברדור הענק, התרוצץ מתחת לשולחן כשהוא מנסה למשוך את תשומת ליבו של מי מבני המשפחה שישבו סביב השולחן הגדול לארוחת ערב ראש השנה.
היו שם כל בני המשפחה שהכירו היטב את גורי ואהבו אותו מאוד, אלא שהערב הוא חש שמשהו השתנה ביחסם אליו. מדי פעם ניסה להציץ לתוך עיניו של אחד הסועדים בניסיון ליצור קשר עין ולשגר את המבט המתחנן שכמעט מעולם לא הכזיב.
משהו קרה היום ובני הבית אינם מתנהגים כרגיל. חוץ מהעובדה שהערב הם דיברו הרבה לפני שהתחילו את הארוחה, הקישו כוסיות ואבא קרא כל מיני סיסמאות שלא הבין אבל עוררו בו זיכרונות מהעבר.
"יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ, שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה" הכריז אבא ואמא קראה: עכשיו הגיעה תורו של הממתק האהוב עלי – תפוח בדבש."
קולות אכילה וצקצוק שפתיים עלו מלמעלה ולאכזבתו של הכלבלב המגודל, ובניגוד למה שהיה רגיל, עד עתה לא הצליח לקבל ולו פירור, חרף ניסיונותיו החוזרים ונשנים. הריחות שעלו בנחיריו הרוטטים שיגעו אותו. מתוך שלל הריחות של המאכלים המיוחדים שבישלו באותו ערב הוא זיהה בוודאות שניצל, צלי בקר ודג סלמון אפוי. קשה היה לו לשמור את הריר בין מלתעותיו והוא נזל מבין שפתיו, מעיד כאלף עדים על התסכול ההולך וגדל בקרבו. הוא התרוצץ הלוך ושוב מנסה למצוא לו בן ברית שיאות לוותר על חלק ממה שמונח בצלחתו, אך לשווא.
גורי באמת לא הבין מה קרה דווקא היום. מאז זכר את עצמו, לא הייתה ארוחה שבה לא זכה לקבל טעימות נדיבות מהמטעמים שהוגשו לשולחן.
לכשנואש מלכידת מבטים, החליט לשנות טקטיקה ולנקוט צעדים קצת יותר אגרסיביים. נועה היתה החביבה עליו מבין כל עשרת בני האנוש שישבו סביב השולחן והיא גם היתה חברתו הטובה ביותר. הוא התקרב אל רגליה שהתנדנדו באוויר, הוציא את לשונו נוטפת הריר וליקק את בירכה הימנית. נועה קפאה במקומה, רכנה והרימה מעט את המפה.
"מה קורה גורי חמוד? אני לא יכולה להאכיל אותך היום," לחשה, "אמא לא מרשה."
למה היא לא מרשה?" ודאי היה שואל בתדהמה, אילו רק יכול היה לדבר בשפת בני אדם.
נועה הביטה בו בעצב והוא החזיר לעברה את המבט הכי "האש פאפי" שיכול היה לאמץ. אולם, נראה היה כי אימתה מפני אמא גדולה היתה מהרחמים שעורר אצלה. אף על פי שהגניבה לפדחתו ליטוף נמרץ, הוא לא זכה לטעום מהשניצל שהיה מונח בצלחתה, כפי שגילה לו אפו הרגיש.
"שתהיה לנו ולכל עם ישראל שנה טובה, שנהיה לראש ולא לזנב. לחיים!" הכריז אבא, ולקול הקשת הכוסיות קראה אמא: בתאבון לכולם!"
גורי לא התייאש. הוא עשה סיבוב נוסף סביב השולחן וכשהעלה חרס בידו, החליט לחזור לנועה. עד היום היא לא אִכְזבה אותו וליבו אמר לו שאסור לו לוותר בקלות.
הפעם ניסה שיטה אחרת. הוא חיכך את ראשו הגדול והשעיר ברגליה וחש ברעד שעבר בגופה. מעודד מתגובתה, המשיך במרץ ואז הפסיק, הפנה את מבטו כלפי מעלה והמתין.
שולי המפה התרוממו אט אט והוא הבחין בידה של נועה משתחלת אל מתחת לשולחן.
"יש", חשב בליבו. הוא הבחין כי היא אוחזת בחתיכת שניצל גדולה ועסיסית. גורי לא יכול היה להתאפק וחטף בתאווה את המעדן.
"כבר סיימת את השניצל נועל'ה?" שמע את אמא שיפרה קוראת בקול.
"ברור מאמוש," ענתה נועה, "השניצלים שלך הם מעדן של ממש. אפשר לקבל עוד חתיכה?"
גורי, שזה עתה סיים לבלוע בחטף את המתנה שקיבל, הבחין שוב במפה כשהיא מתרוממת קמעה. מבטו פגש את מבטה המחייך של נועה. היא קרצה אליו בעינה וקירבה את אצבעה לפיה כאומרת "זהו סוד גורי. לא מגלים לאמא."
הוא החזיר בליקוק עסיסי ובקשקושי זנב נמרצים, כאומר: "את יודעת שאני שומר סודות מצטיין אבל מה עם קינוח? אחרון ודי, מבטיח!"
לפתע שמע את קולה של אמא שיפרה נישא מעל המולת הסועדים. הוא לא הבין את דבריה במלואם אך היה לו קל לזהות את שמו משולב במשפט שאמרה: "אני רוצה להזכיר לכל הנוכחים, ובמיוחד לך נועל'ה, ביקשתי לא לתת לגורי מהאוכל שלנו. הווטרינר אסר לתת לו שאריות מזון של בני אדם. קשקשן הזנב שלנו עלה במשקל לאחרונה ואם אנחנו רוצים שיישאר בריא ומאושר, עליו לרדת במשקל. הוא חייב לאכול רק מזון כלבים פעמיים ביום."
קולות הסכמה ואישור עלו מכל עבר. אף אחד מבני המשפחה והחברים לא יצא נגד הגזירה, למעט נועה הקטנה.
"אבל אמא" מחתה, "הוא מבקש כל כך יפה. איך אפשר לסרב לו?"
"זה ברור נועל'ה," אמרה אמא, "אבל אם את אוהבת אותו, תתאפקי, זה רק לטובתו."
מנימת דבריה ומתגובתה של נועה, הבין הכלב כי הוא היה ככל הנראה נושא השיחה. עכשיו גם הבין שכישלונו ליצור קשר עין עם מי מהנוכחים קשור לדבריה של אמא.
הביקור השנוא עליו אצל הווטרינר היום בבוקר, בישר לו רעות. רופא החיות הבלתי חביב עליו דיבר עם שיפרה בכובד ראש, הצביע עליו ולאחר מכן הרימו במאמץ רב והניחו על משטח מתכתי מבריק ואמר: "הוא שוקל יותר מדי! אתם חייבים להקפיד על התזונה שלו."
יש כנראה קשר בין הביקור הזה לבין התנהגותם המוזרה של בני המשפחה כלפיו, חשב לעצמו תוך שהוא ממתין בסבלנות לקבל את ה"קינוח" מנועה.
גם הפעם לא התאכזב. המפה התרוממה ומבטו נתקל בפרצופה המחייך של ידידתו הטובה. מניסיונו ידע שבעקבות החיוך הזה, תמיד מגיעה יד האוחזת דבר מה טעים. החצי האחרון של השניצל, נחטף מידה של נועה, נבלע באחת בגרונו ולא נודע כי בא אל קירבו.
בחושיו הכלביים הבין גורי שנועה באמת אוהבת אותו. הוא זכה הערב גם לשניצל עסיסי וגם להיות שותף סוד של הילדה החמודה הזאת.
גורי קיפץ בגמישות על הספה, התכרבל לתוך עצמו ושקע בחלום נעים על גשם של שניצלים שיורד מהשמיים ונוחת עליו מכל הכיוונים.