השיבה מהונגריה – חלק שני ○ ילדות בחיפה של פעם • יורם כץ

המשך הפרק השני מתוך ספרו של יורם כץ – "ימים של גאולה"

| קישורים לחלקים קודמים של הספר – בסוף הכתבה |

השיבה מהונגריה – חלק שני

באותו לילה, לא הצלחתי זמן רב להירדם. הייתי נרגש מאוד מכל החידושים הגדולים שהתרגשו עלינו באותו יום, וניסיתי להירגע בדרך המקובלת עליי, של דפיקת הרגל במיטה במרווחי זמן קצובים. דני אחי, במיטה שלידי, דרש ממני להפסיק מייד עם הרעשים הללו, שלטענתו מפריעים לו להתרכז. הוא לא התרשם כלל מטענתי שדפיקות הראש שלו בכרית, הפעילות בה התרכז, מפריעות לי לא פחות, אך כיוון שדני היה מבוגר ממני בכמה וכמה שנים וחזק מאוד, נכנעתי להיגיון שבטיעוניו.

התהפכתי מצד אל צד על משכבי. חשבתי על המכונית שקיבלתי, הרבה על אותו מכשיר פלא – הטייפרקורדר, ובעיקר על הבקבוק המסתורי של שאנל מספר 5, שאותו, כמשה בשעתו, זכיתי לראות, אך אליו עדיין לא זכיתי להגיע. ככל שהרביתי להתהפך במיטה, גיליתי שמחשבותיי נודדות יותר ויותר אל הבקבוק המסתורי הזה. מה מיוחד בו כל כך? מדוע כל כך חשוב לאמא שלא אגע בו? האם הוא באמת מ"ירושלים" כפי שטענה אמא או אולי מ"תיאודור הרצל"? ולמה דווקא 5?

כל המחשבות הללו הסתחררו במוחי לכדי עיסה דביקה ומטושטשת, עד שלבסוף, למרות הדפיקות במיטה שלשמאלי, נרדמתי.

השעה הייתה שש בערב למחרת היום. אבא ואמא ישבו במטבח על כוס תה ושוחחו ביניהם בשקט, ואני הייתי עסוק במשחק במכונית החדשה שקיבלתי. המכונית הציעה מגוון מוגבל למדי של פעילויות, ועד מהרה התחלתי להשתעמם.

ציפיתי כבר שדני אחי יחזור מן הצופים, שהיו מרכז חייו בעשור ההוא, יפעיל את הטייפרקורדר החדש ואולי אף ירשה לי לעזור לו.
בינתיים, החלה מחשבה טורדנית לנקר במוחי. 

אף אחד לא ידע

היה משהו נוסף שאפשר היה לעשות, משהו שקרא לי לעשותו, אך אפילו לא העזתי לחשוב עליו במפורש. הרצתי את המכונית עוד מספר פעמים ושלחתי אותה לדרכה, אך המחשבה לא הרפתה ממני. הבקבוק המסתורי צף ועלה לנגד עיני. בדמיוני הוא צמח לגודל עצום, והנוזל הצהבהב שבתוכו התנוצץ בברק מיוחד, והפיץ ניחוח של מקומות רחוקים. ניסיתי להילחם בכך, אך ללא הועיל. 

בקבוק שאנל מספר 5, מאחורי דלתות הזכוכית בסלון, קרא לי, ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להשתיק את הקריאה. 

פחדתי. אמא אסרה באיסור חמור, ואמא ידעה גם לחלק סטירה הגונה מדי פעם, אבל מצד שני, מה כבר יכול לקרות? אמא ואבא עסוקים במטבח. הדרך לחדרם פתוחה ופרוצה, מלבדם ומלבדי אין איש בבית, ואף אחד לא יידע לעולם. 

בסך הכול אקח את הבקבוק, אפתח אותו לרגע, אריח קצת, ואחזיר אותו למקומו. זה הכול.

המחשבות היו חזקות ממני. קמתי מן הרצפה בשקט גמור, יצאתי חרש לפרוזדור החשוך והקשבתי. אבא ואמא המשיכו לשוחח ביניהם. חלק מגבו של אבא נראה בפתח המטבח. הוא ישב ליד שולחן האוכל ולא יכול היה לראות אותי. 

אם תהיה אי פעם שעת כושר, היא הגיעה כעת. 
ההחלטה נפלה. 

באחת, דחיתי את כל הלבטים והפחדים, התרוממתי על קצות אצבעותיי, והתקדמתי אל חדר ההורים. 

הדלת הייתה פתוחה. עצרתי לרגע והפניתי מבט אל המטבח, שם עדיין שוחח גבו של אבא עם אמא. עוד צעד ואני בפנים, פוסע עקב בצד אגודל, מתמרן במעבר הצר בין הספה לשולחן, ומתקרב אל השידה.

"קח אותי"

כרעתי על ברכיי מול השידה והצצתי פנימה מבעד לדלתות הזכוכית הקטנות. למרות החשיכה היורדת, יכולתי להבחין היטב בבקבוקון המסתורי הממולא בנוזל צהבהב שכישף אותי. "קח אותי," דימיתי לשמוע אותו קורא לי. הוא שלח אליי מסר שממש יכולתי לחוש בו.

שלחתי יד קדימה, והיא נתקלה בקיר של זכוכית. כמעט מבלי לחשוב, תקעתי את אצבעי בגומה הקטנה החצובה בצידו של החלון השמאלי, והתחלתי להסיט אותו על מסילתו ימינה. המסילה לא הייתה חלקה. החלון התעקש קלות, ואז נע מעט, בקול רחש שנשמע לי כפיצוץ עז. 
קפאתי במקומי והקשבתי. 

מן המטבח נשמע אותו מלמול חרישי. דומה שאיש לא חש במתרחש. נרגעתי.
שוב הפעלתי לחץ על החלון, והפעם בעדינות יתירה. סנטימטר אחר סנטימטר נע החלון על מסילתו, עד שהגיע לסוף דרכו, לצידו של החלון הימני, חושף כחצי ממיפתח השידה ומגלה את כל אוצרותיה מולי. הבקבוק המכושף עמד לו בפנים, על מפית הונגרית רקומה, מעט מאחורי האלמוג הלבן, מחכה רק לידי שתגאל אותו.

עצרתי את נשימתי ושלחתי את ידי קדימה. 
אולי היה זה הפתח הקטן, אולי החשיכה היורדת, ואולי המסורבלות הידועה שלי, אך הסתבכתי. ידי פגעה באלמוג והרימה אותו מעט, כך שהוא נשאר עומד על צידו, כאשר ידי תומכת באחת משלוחותיו העליונות. תזוזה לא זהירה, והוא היה משתחרר ונוחת ברעש חזרה למקומו. 

גוש של קרח התגלגל לו במורד בטני. גייסתי את כל קור הרוח שיכולתי, כדי לשחרר את ידי אט אט ולגרום לאלמוג להתייצב שוב במקומו ללא נזק סביבתי. בתום הפעולה הזאת, משכתי את ידי והתיישבתי על הרצפה, כשכל גופי רועד מפחד ומאמץ. עברו דקות מספר עד שנרגעתי מעט ויכולתי לנסות שוב. המחשבה לוותר כלל לא נשקלה. הבקבוק שניצב מולי הפך רק מושך יותר. 
שוב שלחתי את ידי פנימה. 

"הצלחנו"

אט אט פילסה לה היד דרך במעמקי השידה, נזהרת שלא להיתקל הפעם באלמוג הלבן והרצחני. ואכן, בסופו של המהלך, מצאה את עצמה ידי אוחזת בצוואר הבקבוק, ממש בחיבור שבין הפקק לגוף. היד הידקה מעט את אחיזתה, והניפה את הבקבוק. נותר רק למצוא את הדרך החוצה תוך עקיפת המיפלץ הלבן, ששוב חסם את הדרך. סטייה חזקה ימינה הייתה מפילה פסלון פורצלן שביר במיוחד, כך שנדרש כל כוח הריכוז של ילד בן שש, כדי לבצע את פעולת הניווט המסובכת, שבסופה עבר הבקבוק את כל המכשולים בשלום, וביצבץ בפתח מערת השודדים, מתנוצץ וקורץ אליי.
הצלחנו," שמעתי אותו לוחש לי.

באחת, משכתי אליי את ידי האוחזת בבקבוק, וקירבתי אותו אליי. הקרבה האינטימית אל החפץ המכושף הזה ריגשה אותי מאוד. בנוסף לכך, המאמץ והריכוז המתמשך גרמו לידי הימנית לרעוד. 
תפסתי את ידי הימנית בידי השמאלית, ונשמתי עמוקות.

מטרה אחת ויחידה

החלק המסוכן ביותר היה כבר מאחוריי. כל שנותר לי, היה לפתוח את הבקבוק ולהריח את ריח הגן האסור. כמובן שהיה עליי אחר כך גם להחזיר את הבקבוק למקומו, לסגור את דלת הזכוכית ולהתחמק מן החדר, אך כל זה אף לא עלה במחשבתי באותו רגע בו היו כל חושיי מרוכזים במטרה האחת והיחידה.

העברתי את הבקבוק ליד שמאל, כדי שאוכל לטפל בפקק בידי הימנית, החזקה יותר.
ואז זה קרה.

היד הימנית, הרועדת עדיין ממאמץ, הרפתה מן הבקבוק חלקיק שנייה מוקדם מדי. לנגד עיניי הנדהמות, צנח הבקבוק מטה מטה. הוא צנח לאט, כבסרט בהילוך איטי או בחלום רע, מהתל בחוקי הכבידה ומהתל בי, כאילו רומז שעדיין ניתן לתפוס אותו בדרכו למטה.

ואז, בקול נפץ אדיר, שהייתי משוכנע שנשמע היטב בכל הרחוב, התנפץ הבקבוק אל המרצפות, וריח עצום ונורא מילא באחת את חלל החדר. 

תמצית מרוכזת

עד היום אינני יודע לומר בביטחון אם הבושם הזה נרכש ב"תיאודור הרצל" או ב"ירושלים", אך אני יכול להעיד שללא ספק הייתה זו אכן תמצית מרוכזת ביותר. 

הריח העצום מילא את נחיריי ואיים לטשטש אותי לגמרי, אך האימה שאחזה בי באותו רגע הייתה חזקה יותר. זה היה הזמן להחלטה לחיים או למוות, ואני חפץ חיים הייתי.

מוחי החל לפעול במהירות מסחררת. לא היה שום סיכוי שאבא ואמא לא שמעו את הקולות. נותרו לי שניות מעטות כדי לנסות ולהציל את עורי, והדרך היחידה הייתה…
באחת, ניתרתי אל הדלת ויצאתי אל הפרוזדור. 

התוכנית, הפשטנית משהו, הייתה להסתובב מייד ולרוץ חזרה אל החדר, כמי שנזעק ממקומו לשמע הרעש הנורא, ובא לבדוק מה קרה ולהציע עזרה.

"יוֹי אִישְטֶנֶם"

בדרך החוצה התנגשתי באבא שהגיע במרוצה כשאמא בעקבותיו, וכמעט הפלתי אותו. ניסיתי עוד למלמל "מה קרה" ו"שמעתי רעש", אך אבא כבר היה בתוך החדר, מביט בנזק הבלתי הפיך, ונושם את האדים הקטלניים, ואמא, המומה לחלוטין, ספקה כפיה וקראה מספר פעמים ברצף "יוֹי אִישְטֶנֶם", שהוא ביטוי הונגרי השגור בפיו של אדם שהשמיים נפלו על ראשו, והוא מנסה לתקשר אל בוראו את גודל האסון.

ניסיתי להתקרב ולהביע פליאה על התופעה בה נופל לו בקבוק סתם כך מתוך השידה, אך המבט שנתן בי אבא לא עודד אותי להתקרב יותר מדי.

אותו ערב נשלחתי לחדרי בבושת פנים, בלחיים אדומות ואחוריים ארגמניות. אך דומה שהעונש הקשה מכל היה אחי דני, שכל אותו ערב לא הפסיק להתפקע מצחוק במיטה שלצידי, ואף טרח בשבועות הבאים לספר את סיפור המעשה לכל חבריו. אלה מצידם, בביקוריהם התכופים בביתנו, לא החמיצו ולו פעם אחת את העונג לצחוק על חשבוני, ולספר בקורות אותו ערב בו נתוודעתי לנפלאות "שאנל מספר 5".

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור: