"בוקר טוב עולם" מתוך ספרו של יורם כץ – "ימים של גאולה"
ב-31 באוקטובר 1954, הגיח בבית החולים ליולדות "מולדה" שבחיפה, תינוק בוכה לאוויר העולם. האחות ניקתה אותי בעדינות, הניחה אותי בידיה של אמא, וכך הצטרפתי למשפחת כץ.
הוריי הגיעו לכאן בשנת 1935 מהונגריה. שניהם היו חברים בתנועת "דרור-הבונים", שציידה אותם ב"סרטיפיקט" שאפשר להם לעלות ארצה באופן חוקי, שנים לפני שהתופת פערה את פיה.
אבא, יליד נירגלשה, שילדותו כמו נלקחה מספר של צ'רלס דיקנס, איבד בגיל שנתיים את אביו במלחמה הגדולה. כאשר בגיל עשר נתייתם גם מאימו, נשלח אבי, יחד עם אחיו הקטן, לבית יתומים יהודי. אחר כך ברח משם והתגלגל כתפוח אדמה לוהט וכאורח פורח ממשפחה למשפחה, עד שמצא לו מחסה כילד סוג ב' אצל קרוב משפחה בדֶבְּרֶצֶן, שהעסיק אותו בעבודות מוסך.
ציונים נלהבים
את תנועת הנוער הציונית, שהעניקה לו תקווה וחיים חדשים, גילה אבא בהיותו כבן 16, והפך בה לפעיל נלהב. התנועה שלחה אותו לבודפשט הבירה, שם התארגנו הוא וחבריו לפעילות "הכשרה חקלאית" שתכין אותם לעלייה לארץ ישראל. בבודפשט פגש באמא, גם היא ציונית נלהבת, שהגיעה מעיר על גבול סלובקיה, שנשאה את השם הבלתי אפשרי 'שָאטוֹרָאיָהאוּיהֵיי'.
כחלוצים בהתהוות, לא הקפידו השניים על טקסים דתיים, אך משפחתה של אמא התעקשה על כך שהבת לא תיסע עם גבר זר לארץ רחוקה ומוזרה, והשניים נישאו כדת משה וישראל לפני עלייתם ארצה במוצאי צום גדליה תרצ"ו, 1935.
ביום שלמחרת, קנתה אמא כרטיס רכבת לטריאסט שעל חוף הים האדריאטי. לאבא לא נשאר כסף לכרטיס משלו, ויחד עם אחד מחבריו יצא למסע ארוך מהונגריה דרך אוסטריה לאיטליה, מסע שכלל הליכות ארוכות ברגל, טרמפים והתגנבות לרכבות. לאחר מספר שבועות, התאחדו השניים שוב בטריאסט, ועלו יחד על האונייה שהובילה אותם לנמל חיפה.
כאשר נולדתי, היה אורי, אחי הבכור, בן 14 ודני, אחי השני, בן שמונה וחצי. לפניהם ילדה אמא עוד בן, אך בגלל התנאים הסניטריים הירודים בבית החולים, לקתה ברעלת והתינוק שינק מחלבה חלה גם הוא ונפטר תוך מספר ימים.
גילם של הוריי נשק לארבעים, והם התפרנסו בעיקר ממשכורתו הצנועה של אבא. ילדיהם גדלו, חייהם נכנסו סוף סוף לשגרה שקטה, ולא היה להם תמריץ נראה לעין להביא תינוק נוסף לעולם ולהתחיל שוב במרוץ. אלא שאמא, למרות שנתברכה בשני בנים מוכשרים, חלמה כל חייה על בת, והייתה נחושה לזכות בה.
"הפעם תהיה ילדה"
אבא לא התלהב והפנה את תשומת ליבה של אשתו לכך שמדובר בהימור, אך אמא, שמאז ומעולם ניחנה באינטואיציה נבואית, ידעה בביטחון מלא שהפעם תהיה זאת ילדה.
הצוות שטרח סביבה בזמן הלידה היה מודע מאוד לנחישותה של אמא להביא בת לעולם. מייד לאחר שנולדתי, נתנה האחות המיילדת מבט בוחן בציוד שהבאתי איתי לעולם, ולפני שהניחה אותי בידיה של אמא, הכריזה בקול: "גברת כץ, יש לך שני בנים ו…בן."
אינני בטוח אם אמא, במצבה, ידעה להעריך את חוש ההומור המעודן של האחות.
בשנה שלאחר מכן היו לאמא סיבות טובות להרהר מחדש בהימור שלקחה על עצמה, שכן התינוק בכה ללא הפסקה וסבל באופן קבוע מחום גבוה.
נענוע מתוזמן
כדי לגרום לי לישון, היה צורך לנענע את מיטת התינוק שלי בקצב אחיד ולמשך פרקי זמן ארוכים. וכך, כאשר חזר אחד מאחיי מבית הספר, הוא נאלץ להחליף את אמא בנדנוד המיטה, כדי לשחרר אותה להכין לו ארוחת צהריים, ומשסיימה אמא להכין את הארוחה, חזרה ונטלה על עצמה את מלאכת הנענוע, כדי לאפשר לו לאכול. כמו במרוץ שליחים, כל החלפה דרשה תיאום מושלם, וכל שינוי קצב מזערי, הוליד פרץ בכי חדש והחזיר את שעון הנענוע לנקודת ההתחלה ואת אמא לייאוש כללי.
לפחות אחת לשבוע, לקחה אותי אמא לסניף קופת החולים שברחוב בצלאל, שם ניסתה עליי הרופאה המיתולוגית ד"ר המרמן את כל הארסנל הרפואי שלה, ללא הצלחה נראית לעין, ובעיקר ניסתה להרגיע את אמא, שהייתה על סף היסטריה. לקראת סוף שנתי הראשונה, אחרי אינסוף ביקורים ושני אשפוזים בבית החולים, מסרה הדוקטור לאמא את הפרוגנוזה הסופית: "גברת כץ, הילד בסדר גמור. לכי הביתה, שיברי את המדחום, ואל תדאגי יותר."
וכך היה.
לנשום
הזיכרון הברור הראשון שלי מן העולם מגיע מגיל רך, כנראה בין שנה לשנתיים, ובו אני יושב בכיסא תינוקות במטבח ומתבונן באמא עוסקת בפתיחת תרמילי אפונה. אמא שהבחינה בהתעניינותי, הציבה ברגע של חולשה שני אפונים על המגש שלפניי. אולי ציפתה שאוכל אותם, אך התינוק הרך הפגין חשיבה מחוץ לקופסה, ותחב במהירות את שני האפונים אל תוך נחיריו.
כבר בגיל רך האמנתי בניסוי וטעיה, אלא שבמקרה זה, משמעות הטעות הייתה חסימה מיידית של דרכי הנשימה שלי. נראה שלא הייתי מודע לכך שניתן לנשום גם דרך הפה, ובזיכרוני רשומה תחושה של חנק ואימה. אבל אז, עוד לפני שאמא המבוהלת הצליחה לעשות מעשה, התעטשתי, ושני האפונים נורו מתוך נחיריי כקליעים.
חזרתי לנשום, ועד כתיבת שורות אלה עודני משתדל להתמיד בפעילות חשובה זאת.
כביסה
הזיכרון הבא שלי מגיע מגיל שבין שלוש לארבע. כאשר לא מצאתי דבר אחר לעסוק בו, אהבתי לעקוב אחרי פעילותה של אמא במשק הבית, ומה שמשך את תשומת ליבי במיוחד, היה תהליך הכביסה. אמא הייתה מקרצפת את הבגדים על לוח כביסה גלי ממתכת, משרה אותם בתמיסת סבון באמבטיה למספר שעות, שוטפת, סוחטת, תולה לייבוש ולבסוף מגהצת.
החלק שריתק אותי עוד יותר, היה השריית הכביסה. משפנתה אמא למטלה הבאה (בימים בהם היה המגהץ פסגת הטכנולוגיה הביתית, היו לאמא מטלות לרוב, מבוקר ועד ערב), נהגתי להתגנב לחדר האמבטיה ולבחוש בבגדים הרטובים בעזרת מקל הכביסה – מעין מערוך ענק שהיה לו תפקיד חשוב, שבינתיים נשתכח ממני, בטכנולוגית הכביסה של אותם ימים.
הבגדים היו בעיניי למפלצות ימיות שניהלו קרבות על שטח מחיה. אני, כסוג של נפטון, דאגתי להבטיח שהחיים באוקיינוס יתנהלו בשלום, ובמידת הצורך, אף הפרדתי בין מפלצות יריבות בעזרת המקל. הגם שהחשבתי את עצמי לאל נאור למדי, נדרשתי מדי פעם להעניש בגד סורר באמצעות חבטות קלות אך נחושות. פעילות ימית אינטנסיבית זאת תבעה הקרבה ומאמץ רב.
הזמן נעצר
יום אחד, במהלך אחד הקרבות הימיים, חמקה ממני אחת המפלצות וברחה אל הפינה הרחוקה של האמבט. במהלך המרדף, בו ניסיתי להשיג אותה באמצעות המקל, גחנתי רחוק מדי קדימה. רגע אחד הייתי נפטון המניף את קלשונו, ובמשנהו מצאתי לפתע את עצמי שוקע בין המפלצות המשייטות באוקיינוס.
המים היו עמוקים, והבגדים הכבדים והרטובים הקשו עליי להתרומם. אחרי מאבק קצר, מצאתי את עצמי שוכב על גבי בתוך המים בעיניים פקוחות, מביט מעלה אל פיסת תקרה לבנה שבצבצה בינות לבגדים. הזמן נעצר.
שכבתי בוהה בתקרה, מנסה להבין מה יקרה עכשיו. האם אני עומד למות? הנחתי שכן, והמחשבה הזאת העציבה אותי מאוד. כמקובל במצבים מעין אלה, חלפו חיי לנגד עיניי כבסרט. מפאת גילי הצעיר, היה הסרט קצר למדי, ולאחר שהסתיים, נותר לי עדיין זמן לתהות כיצד יגיבו אבא ואמא, ומה יגידו אחיי על האירוע המצער.
בעוד אני שקוע במחשבות עגומות אלו, כיסה ענן מעורפל את פיסת התקרה הלבנה בה בהיתי.
האם כך נראה הסוף? צורת הענן הלכה והתחדדה, עד שקיבלה לבסוף צורה של פנים. היו אלו פנים מעולם שכבר ויתרתי עליו.
ניצלתי!
זה היה דני אחי. הוא בא להציל אותי! ביצעתי את הדבר הקרוב ביותר לנשימה לרווחה שניתן לבצע מתחת למים. ניצלתי!
אלא שכיאה לבן למשפחת כץ, ניחן דני בחוש הומור נדיר, שאפשר לו לזהות את הפן המשעשע של המצב בו הייתי נתון, ובמקום לשלוף אותי מייד מן המים, פרץ בצחוק גדול.
בתקופה מוקדמת זאת של חיי, לא היה עדיין חוש ההומור שלי מפותח דיו, ובעודני שוכב חסר אונים, עלו במוחי בעיקר מחשבות שליליות על המצב בכלל, ועל אחי והתנהגותו בפרט.
רק אחרי מה שנראה לי כעוד מספר שעות, שלה אותי אחי מתוך המים, כשהוא עדיין מתפקע מצחוק. הנצח בו שהיתי במים היה שקול, כנראה, לזמן ארצי של כ-30 שניות.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
• בשבועות הבאים יפורסמו בחי פה סיפורים נבחרים מן הלקט הזה.
וואוו, ממש מרתק ומרגש !
כתוב ברגש ובכשרון ונותן הצצה מעניינת ופרספקטיבה לתקופה שונה בעיר ובמדינה דרך סיפור אישי. הנכדות זכו.
סיפור יפה ומחמם את הלב כתוב בהומור.
יפה ומעניין !
יורם, תענוג, כמי שחווה איתך שנים רבות בצופים, בטיולים, בהמון חוויות משופות באותן השנים, ההומוא נשאר גשהיה . אעקוב ונעקוב בשקיקה על הכתיבה הקולחת והמהנה.
שאפו
נהניתי מאוד מהכתיבה השנונה והמצחיקה!הכתיבה מאוד זורמת וקלילה!בלעתי כל שורה עם חיוך על הפנים.משאירה בהחלט טעם של עוד!מצפה בכליון עיניים לפרק הבא.
מעורר זכרונות על ילדות תמימה, תור כדי יצירתיות למציאת פעילויות להעברת הזמן טרום אופנת המשחקים הדיגיטאלים והמסכים,
בחלק מהמשחקים של פעם היתה תמונה גם סכנה, וההורים לא תמיד היו פנויים להשגחה עקב דאגות הפרנסה, ולא עקב שקיעה בנייד.
בטוחה שקריאה בספר תביא לזכרונות נוסטלגים נוספים….
למרות שאינני שייכת לתקופה, נהניתי מאוד, אהבתי וצחקתי.
סיפור מעניין שעושה חשק להמשיך ולקרוא.
מצפה בכליון עיניים לקרוא את הספר.
מרתק ומלא בחוש הומור כל כך מתוחכם ויפה כמו שרק לאבא/סבא יורם יש! תודה אבאל׳ה שנתת לנו הצצה לחיי הילדות המופלאים, השובבים והמשעשעים שלך. אוהבים אותך עד אינסוף! ❤️
ספורים ממש מרתקים נןסטלגיים עם טעם של עוד וגעגועים לעולם של פעם.כתיבהעם הומור שזור בהתרפקות על מה שהיה.נפלא
גם אני זוכרת לטובה את ד"ר המרמן! היא "שמרה" אותי אצלה כמה שנים טובות לאחר שהייתי אמורה לעבור לטיפולו של רופא המשפחה. ד"ר אופליגר
יורם יקר זה מקסים ומרגש
צרור ברכות והצלחות
תענוג! הקראתי פרקים נבחרים לאמא, צחקנו והעלינו זכרונות מימים עברו. הספר משעשע, כתוב בשפה קולחת, נמלצת, מלא הומור והתיאורים הכה ריאליסטיים משקפים תמונות מוכרות, כאילו נלקחו מקומדיה של החיים. מהיכרותי עם הסופר-כבר לא צריך לנענע ולשכנע את יורם. טוב שלא נולד ילדה. נכדותיו נהנות מסיפור לפני השינה וחבריו-מהידע הרב והיסודיות כדי חקר מהשכלתו הכללית. לכו לרכוש את הספר!
ביליתי הרבה ברחוב בבצלאל 28 משפחת הרי. מישהו זוכר?
אני מוצא שהספר ימים של גאולה מבטא בנאמנות רבה ובשפה קולחת וזורמת את המציאות של תקופה לפני כ60 שנה ומביא באופן מהנה מאד את חלק מהדמויות שאיפינו את התקופה ההיא. הספר מכיל 32
סיפורים חלקם משעשעים מאד חלקם עצובים. מומלץ בחום רב למי שמתעניין בתקופה הלא כלכך רחוקה של חיפה.
עוזי
מקסים. מחזיר אותי לילדותי.
יהל
טעות, שם המשפחה היה יוסף ברחוב בצלאל 28. היו שני אחים: שמוליק ורירי.
קראתי את כל הספר של יורם. נהניתי מאוד מהכתיבה הקולחת מלאת ההומור והשנינות. כמי שגדלה באותן שנים בחיפה של אז, בסביבה הגאוגרפית והחברתית כמו יורם הסיפורים העלו בי נוסטלגיה מרגשת. היה כיף.
איזה כיף לקרוא! גם הוריי עלו ארצה בשנת 1935, עם סרטיםפיקט, גם אני נולדתי בחיפה (קצת לפני קום המדינה), בבית חולים ליולדות שגם הוא איננו קיים עוד, "אמהות", וגם אני גרתי ברחוב גאולה, למדתי בבי"ס גאולה עם מנהלו האימתני, חקלאי, ועברתי ל"ריאלי" ….
יופי. נדמה לי שגרת בגאולה 33. קופ"ח וד"ר המרמן המיתולוגית היו ברחוב גאולה ולא ברחוב בצלאל. אבל על זה "לא נלך לרב".
כתוב מקסים שנון ומצחיק מעלה זכרונות מילדות ותמימות
שהיו מנת חלקנו הדור הראשון במדינת ישראל.
בטוח היתה אתי בצופים ! אנחנו מאותו שנתון…..
לקרוא ולהרגיש כמו צופה בהצגה חיפאית משנות החמישים והשישים…
שנון וצחיק!
התרגשתי מאד לקרוא את המאמר.
אני למדתי בבית הספר גאולה בשנים 1948 עד 1956 תקופה שאותה לא אשכח. המנהל היה מר חקלאי ואחריו מר צוהר.
אשמח ליצור קשר עם מי שלמד בשנים ההן.
שלום בני. שמי נילי (ארליכסון) בילואר. גרתי בגאולה 39 ואף אני למדתי בבית ספר גאולה תחת מר חקלאי ומר צוהר. התחלתי ב 1949. מכירה את מש' כץ. כמובן שאקנה את הספר.
כתוב מקסים ומעלה זכרונות גם משכונות אחרות של השנים ההן
יורם יקר, ברכות על הספר החדש. הקראתי לאמא את הקטעים שפורסמו. נהנחנו מאוד מכתיבתך! בהצלחה
כתבה נהדרת ומהנה. ארכוש בשמחה את הספר. יורם הצליח להפתיע בגדול. אנחנו שכנים שנים רבות ולא הייתי ערה לכשרונו המבורך לכתוב ולתאר את ימי הילדות המאושרים בחיפה עירנו האהובה.
יורם, כשרון כתיבה , מושך מרתק ומעניין. אל תפסיק לכתוב.
היכן ניתן לקנות את הספר
כמו הטרנזיסטור הפטפון עם התקליטים זמנו של הספר אבד והיום כולם צמודים למסכים..
התגלגלתי מצחוק. הומור עדין, ממתק בטעם ישראל של פעם, כף לנכדות שלך וגם לנו. איפה ניתן לרכוש את הספר?
מעולה
נפלא, מה תיק מאוד. כיף לשמוע שיש עוד מעריצי חיפה. לי כואב שהצעירים נודדים לתל אביב. חיפה היא עיר יפה, מדהימה. במיוחד בתקופת הילדות, נעורים מלאי חוויות בתנועת נוער..נוער איכותי!!!
נפלא ,אהבתי
נפלא.איפה אפשר לקנות את הספר?