"ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים
המורה יוסף ומר יוּסוּף – חלק שני
לקריאת חלקו הראשון של הסיפור היכנסו לקישור:
מפלט מתלאות היומיום
קשה היה לצפות מאיתנו שנתייחס לשיעורי הזמרה ברצינות לאורך זמן, וכיוון שהמורה הצטיין בניהול מוזיקלי וניצוח אנרגטי יותר מאשר בהטלת משמעת, גלשו השיעורים לאנרכיה, והתחלנו לראות בהם סוג של מפלט קומי מתלאות היומיום של בית הספר.
כאשר הגיעו מים עד נפש, ואיסתרא בלגינא קרא קיש קיש, נזעק המורה יוסף לדגל כדי לקרוא לנו לסדר.
יום אחד, במעמד שהזכיר את המופע של המנהל צוער, בתרחיש שעוד היה חרות בתודעתנו (ובתודעתי במיוחד), פרץ המנהל בסערה אל הכיתה, כדי לשתף אותנו במשנתו החינוכית.
למוד ניסיון, החלטתי שהפעם לא אניח לעצמי ליפול שוב במלכודת שהביאה בזמנו את אוזני השמאלית ואותי להתמודדות חסרת סיכוי מול המנהל צוער, וככל שאר תלמידי הכיתה ישבתי מתוח על כיסאי, ונכנסתי לכוננות ספיגה.
כירמיהו בשעתו, נשא המורה יוסף נאום סוחף ומלא זעם, שנועד להשיבנו מדרכנו הרעה. השפה העברית, כזכור, הייתה שגורה היטב בפיו, ובאותו יום הוא השתמש בכל האמצעים הרטוריים שעמדו לרשותו, כדי להעביר לנו מסר חריף וחד משמעי.
כהרגלו במצבים מסוג זה, שלהב המורה יוסף את עצמו בהדרגה, עד שבשלב מסוים יצא ממנו היוסוף, ועמו עלה בפניו הסומק הידוע. רוני, שישב לצדי, דחק בי בברכו מתחת לשולחן, אך לא היה בכך צורך, שכן גם אני הבחנתי שאנחנו נכנסים לשלב א' של תהליך הזעם.
מכאן ואילך עקבנו שנינו בעניין רב אחרי פניו של המנהל. שלב ב' (סלק) הגיע אף הוא במהרה, וכעת התמקדנו באפו של המנהל בציפייה מתוחה לשלב ג'. והוא אכן הגיע! רשת הנימים המוכרת עלתה אט אט כפורחת על האף הניהולי.
חקוק לנצח
רוני שרבט "פלאש" על פיסת נייר, והראה לי אותה. ואז, לחרדתי הרבה, הרגשתי שוב את אותו דגדוג מוכר מתחיל לטפס במעלה בטני.
הפעם החלטתי לשלוט בגורלי ולהתאפק. ניסיתי להתרכז בתוכן הנאום שנשא המנהל, ולקוות שהדברים הקודרים שנאמרו על ידו יגרמו לי לחרטה ולעצב רב, ויסייעו לי להחניק את גל הצחוק ההולך וגואה שאיים להטביע אותי. אך גם מכאן לא צמחה לי ישועה, כי בדיוק באותו רגע הגיע יוסוף לשיאה של המסה החינוכית שנשא, ושפתיו הנמרצות התיזו בזעם משפט מתלהם שנחקק בזיכרוני לנצח:
"…וכל מי שימשיך להפריע, אעקור לו את העיניים מהשורש!"
היה זה מכתם חדש ומקורי שמעולם לא נלמד בשיעורי 'ניבון' בבית ספרנו, אך אין ספק שהיה חזק יותר מכל מטבע לשון שהכרנו קודם לכן (ובכלל זה גם 'איסתרא בלגינא וכו').
ראש וראשון
למרבה הצער, למרות הערכתי הכנה לפסגות הלשוניות החדשות אליהן לקח אותנו המנהל, הדגדוג בבטני רק העצים. המשפט האלמותי הזה היה כה מופרך ומגוחך, עד שלא יכולתי יותר. רוני, לצדי, עמד אף הוא על סף התפרצות. פניו הלכו והאדימו, אך הוא היה חזק ממני והתאפק.
בשלב זה השלמתי עם כך שהכול אבוד. ההגנות שניסיתי להקים סביבי קרסו, והגל הגדול עשה דרכו החוצה באין מפריע. לבסוף, כאשר הבנתי שאפסו הסיכויים ושאין עוד טעם בהתנגדות, נכנעתי ופרצתי בצחוק גדול ומשחרר.
גם הפעם הסתובבה כל הכיתה לאחור לראות מיהו זה ששם נפשו בכפו, ושוב נאלצתי להודות שהילד הזה הוא אני.
המנהל צנח באחת מן השיא הרטורי אליו הצליח להעפיל. הוא נדהם ואיבד לרגע את כושר הדיבור. גם אני נדהמתי, כי רשת הנימים על אפו החלה להבהב! הייתי עד בזמן אמת לשלב חדש בתהליך הזעם, שלב ד', שלא תועד בשום מחקר עד לאותו רגע.
לבסוף התעשת המנהל, הזדקף, ושלח לכיווני אצבע מאשימה. אתה…" הוא חיפש מילים מתאימות, ולבסוף בחר במשפט עמוס סימני קריאה. אתה המפריע הראשי! ראש וראשון למפריעים! בוא לכאן!"
להבדיל מקודמו בתפקיד, לא סבל יוסוף מפזילה, ולכן לא יכולתי אפילו להשלות את עצמי שהוא מכוון למישהו אחר.
דז'ה וו
תוך שאני חווה את התחושה הידועה כ"דז'ה וו", קמתי בחוסר חשק מכיסאי. שוב עשיתי בכבדות את דרך הייסורים לקדמת הכיתה, ושוב המתין לי שם המנהל.
להבדיל מן הפעם הקודמת, ניצלה הפעם אוזני. המנהל הזועם הסתפק בדחיפה עצבנית בעורפי, תוך שהוא מתבל את מסלול התעופה שלי לעבר הדלת במספר מילים קשות, בהן ניסה לתאר קווים לדמותי. חכה לי במשרדי!" רעם.
היכרותנו נמשכה בשיחת פנים אל פנים במשרד המנהל. חלקי בשיחה היה דל למדי, והיא הסתיימה בכך שהמורה יוסף, שהתרשם ממני עמוקות, ביקש להכיר גם את הוריי.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
נהנית ללקרוא את כתובותיך מכניסות חיים ומעוררות זיכרונות נשכחים_ האם למדת עם פרג"ון וגיורא אגוזי שניים מהשמת שזכורים לי היו באים אלינו לבדוק מבחנים כצ'ופר חחח
יורם כץ מספר בכתיבתו הקסומה, את סיפור ילדותי ואת סיפור ילדותם של יליאדי שנות החמישים. בצל הורינו, שורדי השואה, מצאנו בכל אנקדוטה, את המשעשע והמצחיק. איש לא חרד לנפשנו וגדלנו לגמרי לא רע. תודה לך, יורם כץ
שוב תודה אלך בגינה בכל חי וצומח. דורית אבידור ניר ( בתה של המורה לאנגלית נרי אבידור).
דורית,
אני כל כך שמח לראות תגובה שלך.
אימך, שהייתה טיפוס מיוחד, הייתה המורה האהובה עליי, ואחת המרשימות שהתחנכתי אצלן..
בזכותה, אנגלית היא בשבילי כמעט כמו שפת אם.
נזכיר גם אותה בקרוב.
תודה יורם, על סיפוריך המרתקים, מחזיר אותי שנים אחורה. רגעים של נוסטלגיה. ??