באנר מוזאוני חיפה 0308024

תאונת דרכים קטלנית בכניסה הדרומית לחיפה

(חי פה) - גבר נהרג ושלושה אנשים נפצעו בתאונה...

תרגיל צבאי במרחב הימי של מפרץ חיפה

דובר צה״ל (14/8/24): בשעות הבוקר עתיד להתקיים תרגיל צבאי בגזרת...

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?
באנר חברה כלכלית 100724
באנר גורדון 240624
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חזית הים רחב
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר קריית אתא

רותי סגל • אלת פריון היצירה • ציירת ואוצרת חיפאית

ציוריה, ביתה ואוצרות מעונה של רותי סגל משרים על...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום...

ג'וני בוי: "בנוי כמו דוקומנטרי מבריק" / לילי מילת תופסת מדף

אני בכלל קוראת ספר אחר, למעשה שלושה ספרים במקביל....

עליזה אלקיים עבאדי מחיפה • ליצנית רפואית, יוצרת ופעילה חברתית

אישה עוצמתית הראויה להיכלל בין הנשים הרבות אשר לכבודן...

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?

דוב גריזלי בשטח • סיפור מהחיים ◄ יצחק טויטו

יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

קצר במוח

הם מתנשפים, מזיעים ונקרעים מהמאמץ הגבוה.
וואחד קריעה.

אין הרבה דברים שמצליחים לשרוף לי פיוזים בגולגולת.
אבל אחד החזקים שבהם הוא הגדרה של תלמידים
כ'בעלי צרכים מיוחדים', 'ילדים על קצה הרצף', 'בעייתיים'
או מילה חדשה ומכובסת שנכנסה לאחרונה – 'מורכבים'.
והכל כדי לתרץ את הכישלון החינוכי המתמשך.
כאילו אומרים, אנחנו לא אשמים – זה הם.

אז, עד הקיץ האחרון עבדתי בבית ספר.
בית ספר תיכון פנימייתי לבנים ובנות בפרבר
של העיר שלנו – חיפה.
ומכיוון שאת דעתי אני לא מהסס להשמיע,
אני מהר מאד הפכתי להיות מורה 'מורכב'.

אתה לא הולך בתלם? אתה מנסה לצאת מהריבוע?
אתה 'בעל צרכים מיוחדים.'
או במקרה הפחות קשה: 'הוא כבר לא צעיר, עבר זמנו.'

יופי, שיהיה, אני את שלי עושה.
אני משתדל להנחיל משהו לדור העתיד ומקווה
שייתפס משהו.

מה למשל?

תחילת שנת הלימודים. הראשון בספטמבר
וכמורה לחינוך גופני, אני במקומי, באולם הספורט.
שיעור חינוך גופני ראשון עם תלמידי כיתה ט'.
רק הגיעו. חדשים. לא מכירים עדיין את המורים.
ומכיוון, שגם בקושי מכירים אחד את השני,
עושים הרבה פוזות.
מנסים לייצר להם מקום גבוה בהיררכיה.
הישרדות אנושית.
דרווין היה חוגג פה.

ואני? אני קורע אותם.
כן, כן, קורע.
יש לי נוהל קבוע לשיעור ראשון לכאלה.
לא מקריא שמות.

יש בקושי 45 דקות ברוטו. חבל על הזמן.
אני מחלק אותם לשתי קבוצות ועורך תחרות קבוצתית.
לשתי הקבוצות יש אותה משימה שצריכים לבצע במקביל.
משימה לא קלה. מאמץ קשה, קריעה.

ולמה זה בשיעור הראשון?
כי כך אפשר לראות תוך דקות בודדות
מי המנהיג הטבעי, מי הערס ומי מנסה להיראות כזה.
מי הקוּטֶר, מי התחמן… הכל.
ומכיוון שהמשימה היא קבוצתית, הם תלויים זה בזה
להצלחה או להפסד.
ואז, כל המסכים נופלים
האמת נחשפת ואפשר לראות הכל.
ובתוך כל המולת התחרות אני עוקב.

שיעור ספורט (חי פה)

סוּריקָטָה

אני רואה את הדרבון והעזרה של אחד את השני,
או את ההיפך.
מה זה ההיפך?
למשל, ההערות הנבזיות, הלעג לפחות טובים וכיוצא בזה.
אז, אני מחכה.
נכנס לעמדה של סוריקטה. מתצפת.
אני אף פעם לא מחכה הרבה.
זה תמיד מגיע, ומהר.

והנה היא הגיעה… הקללה הראשונה.
עשירית שנייה לאחר שיצאה מהפה של הטוען
לכתר העָרְס, שאגתי בעוצמה של צופר אזעקה:
"ע צ ו ר."
כולם קפאו לרגע.
עוד שאגה: "ש ב ו."
הם ישבו על הרצפה מבוהלים, מתבוננים כלא מבינים.
'מה יש לו?'

דוב גריזלי

עמדתי מולם עם ידיים על המותניים
ונעצתי בהם עיניים רושפות.
התמונה נראית כך: דוב גריזלי התעורר זה עתה
אחרי שנת החורף והוא מחפש את הארוחה הראשונה
לשבירת הצום הממושך והדבר הראשון שהוא נתקל בו,
זה להקת כלבי ים חמודים משתזפים בשמש,
ומה שנשאר לו זה רק לבחור
במי לפתוח את הארוחה.
נו, אם אתה לא שחקן, חפש מקצוע אחר.

חיכיתי לשקט.
המבטים הרושפים שלי השתיקו.
דיברתי בשקט עם נטייה לדרמטיות.

תחליט, איזה ברז אתה

"היום חם וצריך לשתות הרבה.
אחרי השיעור, אתם תצאו מאולם הספורט.
יש בחוץ שני ברזי מים. שניהם תקינים.
אחד בצבע אדום, השני ירוק.
עד לפני שבוע, האדום שימש כצינור ביוב.
עכשיו אני שואל אתכם, מאיזה ברז תשתו?"

כולם ענו במקהלה "ברור שמהירוק."
"למה?" שאלתי
"כי האדום מלוכלך / כי עברו בו מים מטונפים /
כי…כי… כי…"
הרמתי את היד לשקט.

דיברתי לאט ובהטעמת כל מילה.
הדרמטיות עלתה מדרגה:
"כשאתם תגיעו הביתה בסוף השבוע
אתם תנשקו את אימא ואת אבא — אחרי שקללתם!
אחרי שלכלכתם את הפה בקללות המסריחות.
תנשקו עם אותו הפה, שעברו בו מי ביוב.

אם הייתי אבא שלכם, לא הייתי רוצה לקבל מכם נשיקה.
לא רוצה להתלכלך.
לא רוצה ביוב על הפנים שלי.
בדיוק כמו שאתם לא רוצים לשתות מברז שעברו
בו מים מסריחים."

הם בהו בי.
יופי, לפחות הקשיבו.

שיעור ספורט (חי פה)

הזרע נשתל

אז מה הם הפסיקו ללכלך?
אין פתרונות קסם.
קסמים? לא בבית ספרינו.

שעתיים אחר כך, כשעברתי בחצר בהפסקה הגדולה
אחד מתלמידי אותו שיעור, מבלי להרגיש,
כאילו על הדרך, הנפיק לחברו וואחד קללה,
שהייתה מקנה לו כרטיס כניסה לכל כנופיית רחוב
מכובדת בדרום אמריקה. בלי גיבוש.
הגעתי מאחוריו, תפסתי אותו בחיבור שבין הצוואר והכתף
ולחצתי. באהבה. בהרבה אהבה..
הוא התקפל כמו אולר אחרי שימון יסודי,
תוך שהוא פולט הברות קטועות,
שגם אבשלום קור לא היה יכול לפענח.

קרבתי את פי לאוזנו ולחשתי:
"אל תנשק את אבא ואמא חודשיים."
הוא הנהן במהירות על קולית.

הילד הבין… והמערכת?

למחרת, בחדר המורים, פנתה אלי המחנכת
של אותה כיתה.
"שמע," אמרה, "היה לי שיעור חינוך הבוקר.
דיברנו קצת על עשרת הדברות וכיוונתי לעניין כיבוד אב ואם.

לקראת סוף השיעור, אחד התלמידים, הרים את אצבעו
בבקשת רשות לדבר ומשקיבל אמר:
"ת'אמת המורה, לכולנו יש בעיה רצינית עם כיבוד ההורים."
"למה?" שאלתי אותם
"כי התרגלנו לקלל. אנחנו אפילו לא שמים לב.
זה כאילו חלק מהשפה, הפה שלנו מסריח כמו ביוב
ואחר כך עם הפה הזה אנחנו באים הביתה
אחרי שבועיים שהיינו בפנימייה, ומנשקים
את אבא ואמא. זה לא כיבוד הורים, זה מסריח."

"הופתעתי מהילד. לטובה כמובן.
אחרי השיעור תפסתי אותו לשיחה והוא תיאר לי
את השיחה שלהם איתך, אתמול בשיעור הספורט."

"לא" אמרתי למורה החביבה
"זה לא שיעור ספורט.
זה שיעור חינוך, שבמקרה שלי יש בו גם ספורט.
בדיוק כמו שהשיעור שלך הוא שיעור חינוך,
שיש בו גם ספרות או היסטוריה…
או מה שלא יהיה שאת מלמדת.
וכולנו, לפני הכול, מחנכים
שגם מלמדים מקצוע מסוים שהתמחינו בו.
בקיצור, המקצוע שלך הוא ההתמחות המשנית."

לקח לה כמה שניות להתאושש.
"בסדר, בסדר, אבל מה אני אומרת עכשיו לילד?
שלא ינשק את ההורים כי הפה שלו ביוב?"

עוד פיוז נשרף.
"לא" זעקתי. "את אומרת לילד המדהים הזה
שיש לו שתי אפשרויות, או להפסיק ללכלך את הפה
או להפסיק לנשק את ההורים. שיבחר.
ואני יודע בוודאות מה המקסים הזה יבחר."

השקעה ארוכת טווח

הרגשתי טוב. דוב הגריזלי עשה את העבודה.
ההצגה בשיעור השיגה את מטרתה.
והנער הזה הדהד אותה. מצוין.
לא תמיד זה ככה.
אין פתרונות קסם, אבל מניסיון אני יודע, הם יפנימו.
זה ייטמע.


יצחק טויטו - "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)
יצחק טויטו – "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.


עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה:

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

יצחק טויטו
יצחק טויטו
מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" 055-8825332 | קישור לרכישת הספרים...

כתבות קשורות לנושא זה

9 תגובות

  1. קראתי והתרגשתי. סיפור עם הרבה נשמה וחזון, זה בידיים שלנו

  2. כמו תמיד, כתיבתך מרתקת ומעניינת…
    וגם "מורכבת" ? והפעם דווקא לחיוב.
    נוגע בנושאים, חשובים הראויים לדיון רציני.

  3. איזה כף לקרוא אותך מדיי פעם . תודה רבה. ?‍♀️?

  4. כתיבה קולחת ומרתקת , קלילה ומעניינת ? מקסים ????

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...