"סטארט-אפ אָה לָה מוריס" ועוד סיפורים מוואדי סאליב בחיפה ○ יצחק טויטו

"לאסוף מתנות מהרצפה" • ספרו של יצחק טויטו ○ סיפורים חיפאיים

לשכת הגיוס – מהומה

הוא לא נמנה על הקולניים. אלה שמרימים שלטים, או מדליקים נרות. 
לא קרוב אפילו.
אם באופן כללי, בסולם דרגות ההפגנות אפשר לדרג:
הדלקת נרות ושירה היו דרגה 1.
שלטים וצעקות – 3.
שריפת צמיגים – 9.
שריפת מכוניות, שבירת חלונות ראווה וכדומה – 15. 
אז, מהומות ואדי סאליב – 100.

הוא מעולם לא השתתף בהפגנה, אף לא אחת.
כשהחברים שאלו, הוא אמר: "אתה חושב שאתה מקופח? 
לא סופרים אותך? אפליה? תפסיק לבכות ותוכיח שהם טועים. 
תהיה הכי טוב, לא חשוב במה. זה עובד פי אלף יותר טוב מהפגנה".

כשהגיע לגיל המתאים, הוא התייצב בלשכת הגיוס, נרגש ומלא התלהבות.
מבחינתו, אם המשפחה הקרובה היא הדבר הכי יקר
וברור שצריך להגן עליה בכל מצב
המדינה מבחינתו הייתה המשפחה, והוא יגן עליה ככל שיידרש
ואין כבוד גדול יותר מללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל. 
אלא שלשכת הגיוס היא סוג של מכונה. ומכונה לא מזהה רגשות.

הוא התחיל במילוי שאלונים.
מאיזה מדינה הגיעו ההורים? כמה שנות לימוד לאבא? לאימא? 
מה עיסוקו של אבא? כמה אחים אתם במשפחה? כמה אבא מרוויח?

השאלון כיבה את ההתלהבות. 
הוא לא כעס, רק התאכזב.
בשקט האופייני ובאדישות, שרבט בשאלון ציורים.
ואז הגיע שלב הריאיון.
"לא מילאת את תאריך הולדת אבא", מעיר המראיין.

ג'מבו קם ברישול מהכיסא ובדרך החוצה מפטיר כלאחר יד: 
"אה, כנראה שכחתי. לא נורא, אני אומר לך ואתה תרשום.
אבי נולד יומיים אחרי הולדת השכנה מסעודה, תאומה של 
פורטונה, שנולדו שעה אחרי הכנסת ספר התורה של ויקטור, בקיץ. 
וזה קל מאוד לזכור, כי הירח היה מלא".

הוא השאיר את המראיינים פעורי פה וברוגע האופייני לו – יצא. 
הוא יצא בשקט וסגר את הדלת, לאט לאט, בקצב של שש ובש
כשהם מפתים פקח עירוני לרדוף אחריהם. 
החיפזון מהשטן.

כלב בן כלב

הוא יצא מהחדר, ועבר במסדרון הארוך לכיוון דלת היציאה מהבניין.
לפני היציאה היה לובי רחב ידיים והייתה שם מהומה גדולה. 
רעש, צעקות ומעל הכול – זעקות כאב שוברות לב.

מתברר שכלב גדול נכנס לבניין והפיל לקרקע חיילת צעירה 
כשהוא נושך את רגלה, ננעל על השוק ולא מרפה. 
לא עוזר שמנסים להכות בו. הוא נעול. 
החיילת בהיסטריה. כולם בהיסטריה.
היו שם עשרים, אולי שלושים חיילים, אזרחים ומאבטחים, קופצים
רצים הלוך ושוב אובדי עצות.
איבדו עשתונות אל מול כלב גדול ומרתיע במיוחד.
ג'מבו מפלס דרך.

ברוגע הרגיל, אבל בדריכות ובריכוז המתבקשים, מגיע אל הכלב בן כלב.
בכוח, תופס בשמאלו את עורף הכלב ואת ימינו שולח 
אל בין רגליו האחוריות. 
מחפש שם מה שמחפש, מוצא שם מה שמוצא ובכוח
מועך את מה שמצא. מועך בכל הכוח. 
ואז מוסיף עוד קצת כוח, שיהיה. 
מעיכה בלתי הפיכה. לתמיד.

הכלב, ביבבה חלושה, מרפה מרגל החיילת. 
הוא רוצה להסתובב ולתקוף, אבל אין לו סיכוי. 
היד השמאלית אוחזת בעורפו בכוח. וכך, באותה תנוחה, יד שמאל בעורף 
וימינו בין רגלי הכלב ובמעיכה ארוכה ומתמדת, מרים ג'מבו את הכלב.
הולך איתו אל מחוץ ללשכת הגיוס ומשליך אותו מכל המדרגות, אל עבר הכביש. 
נהיה סמרטוט, הבן כלב. 
אף כלבה לא תסתכל עליו יותר. 
למה שתסתכל, מה כבר נשאר לעשות איתו?

כשהוא מחוץ ללשכה, הסתכל ג'מבו לאחור, אל הלובי.
כולם סביב החיילת הפצועה. 
מרגיעים, מציעים לה לשתות, לאכול, עצה כזו או אחרת.
אין אחד שלא מייעץ משהו, לא חשוב מה. 
עכשיו כולם מומחים. 
אף אחד לא שם לב לג'מבו. כמעט. אף אחד גם לא צריך. 
הייתה בעיה ועכשיו אין. עכשיו הביתה.

יוצאים מלשכת הגיוס בחיפה, פונים שמאלה. יש ירידה תלולה. 
אחר כך כ־120 מדרגות ושוב ירידה. 
פונים ימינה בשיבת ציון. סטנטון בואכה וואדי סאליב,
שתי דקות הליכה ואתה בבית. סך הכול עשר דקות. קל"ב.
הפעם זה נמשך יותר.

לא צריך גיבוש

מול בניין הלשכה נמצא גן הזיכרון, זה שממנו יש תצפית מרהיבה 
על העיר התחתית ועל הנמל.
הגן תחום בחומה נמוכה, אולי חצי מטר גובה. 
על החומה ישב ברישול קצין, לא כל כך צעיר עם הרבה ברזלים 
על הכתפיים וגם על דש החולצה. 
הוא מסמן לג'מבו להתקרב.

ג'מבו רק עומד ומתבונן בו. אולי שלוש שניות, לא צריך יותר. 
שיעור ראשון באוניברסיטה של החיים – אבחון האובייקט.
אוהד? עוין? אמיתי? חורש מזימות? 
בהמשך, יש שיעור העוסק בכלב בן כלב. איך תופסים ואיפה. 
מה מחפשים ומה עושים כשמוצאים.
הקצין עובר בהצלחה את הסריקה הראשונית. 
ג'מבו מתקרב.

"כל הכבוד על מה שעשית שם".
לך תסביר לו עכשיו שלג'מבו יש שתי תעודות. 
אחת מבית הספר ואחת מהשכונה, ושכל התקרית שהתרחשה קודם 
לא הייתה בחומר של בית הספר.
זה במקצועות הליבה של השכונה.

משיכת כתפיים. 'מה הוא רוצה?' הוא מחכה.
"ביקשת מקום מסוים להתגייס אליו?" שואל הקצין. 
"לא. לא חשוב לי".
"שמע, אנחנו מקימים יחידה מיוחדת. כדאי לך לשמוע. 
אתה לא חייב כלום. התנדבותי לגמרי".

"אתה לא מכיר אותי, עוד לא ראית מבחנים שלי
לא בדקת פרטים, לא שמעת את תוצאות הראיונות".
"צודק. לפני שעה לא הכרתי. עכשיו כן. הספיק לי. 
אתה גם לא צריך לעבור גיבוש".

תמיד סיפר לי שבגלל בעיית רגליים שטוחות שיבצו אותו בקריה. ג'ובניק אלק. 
מעולם לא ראיתי אותו עם מדים. 
לפעמים לא היה מגיע הביתה חודש רצוף. לפעמים יותר. 
"תורנויות", היה אומר. כן, בטח.

עכשיו, על חוף הים, אנחנו בסוג של סגירת קצוות. 
הוא שואל מה פתאום המצאתי לו את הכינוי הזה, ג'מבו. 
שאלה שמזכירה נשכחות ומעלה בי חיוך רחב. בלתי רצוני.

"או-הו, היסטוריה. 
אתה זוכר איך הכרנו? את המריבה ההיא של החבר'ה בשכונה? 
ריב על כלום, כמו ברוב המקרים. הייתי אז בכיתה י'…
אתה פתרת אז את הבעיה ואני זוכר שחשבתי אז שזה גדול. גאוני. 
באותה תקופה דיברו על מטוס נוסעים חדש שכינו אותו ג'מבו. 
הוא היה ענק ומרשים במיוחד. 
משום מה, כשהמשכתי אז הביתה, אחרי אותו מקרה, ציירתי באוויר עם היד 
את המטוס ההוא ממריא לשמיים ואמרתי לעצמי 'זה היה ג'מבו'. זהו".

סטארט-אפ אָה לָה מוריס

"ואיך זה הגיע לצבא?"
"טוב, כמה ימים אחרי הגיוס שלך, הגיע לשכונה קצין. 
לא כל כך צעיר, עם הרבה ברזלים על הכתפיים, וגם על דש החולצה.
הוא ראה סוג של בית קפה, נכנס והתיישב. 

הוא שאל את מוריס מי החבר הכי קרוב שלך. 
מוריס יצא מהחנות, הסתכל לשמיים, לשמש, השעון האולטימטיבי
אחר כך חזר ואמר לו 'חכה שעה. זמן ואדי סאליב. הוא עובר פה בחזרה מבית הספר. 
הוא המלומד שלנו, בכיתה י"א. ממש גאווה.
אף אחד לא החזיק אצלנו מעמד כל כך הרבה.
לא בגלל שלא יכולים. עסוקים. 

אין להם ארבע שנים 'לבזבז', צריך לפרנס. מה אתה צריך ממנו?
טוב, לא חשוב. שאל אותו מה שאתה רוצה. הוא יודע הכול. כל דבר'.
'אין דבר כזה', צחק הקצין.
'בטח שיש. שאל אותו כל דבר שתרצה. 
תראה, אנחנו שואלים אותו והוא עונה "לא יודע" וזה כבר טוב.
אבל אחר כך, בדרך כלל, הוא עונה. או אומר שיבדוק
מברר ומחזיר תשובה למחרת. 
אתה מבין? "אז, 'לא יודע' זה יודע הכול'.

הקצין צחק.
מוריס התחיל לחבב את הקצין.
'טוב, אתה בן אדם חיובי', אמר מוריס. 'בינתיים, עד שיגיע הילד, שב, שתה קפה. 
חיילים זה בחינם. גם הסְפֶנז".

ואז הגעתי.
מוריס אותת לי מרחוק להתקרב וסימן בתנועה בלתי מורגשת כמעט
שמשמעה: זה בסדר. אין בעיה.

ישבתי איתו. הוא שאל עליך. עשה תחקור מודיעיני. חיפש משהו מאפיין. 
אמרתי 'לא יודע', ובינתיים הפעלתי תאים רדומים במוח. 
אחרי מספר שניות של הרהור, סיפרתי לו את מקרה כיבוי האש
וכך נדבק לך השם 'ג'מבו' גם בצבא. 

לקח לקצין דקה עד שהוא נרגע מהצחוק. דווקא בחור חביב.
אם כי במחשבה עוקבת, אולי עליצות מוגזמת? 

יכול להיות שמוריס הוסיף לו תמצית איילות בקפה?
סטארט-אפ של מוריס. חיילים בחינם. 

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שהתפרסמו בחי פה – בקישורים: