המורה יוסף ומר יוּסוּף • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

"ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים

חלק ראשון

כאשר עליתי לכיתה ה', התבשרנו על חילופי גברי במערכת. מר צוער פרש מתפקיד המנהל, ובמקומו התמנה לתפקיד הרם המורה יוסף. במהרה למדנו שהמנהל החדש, כמו בסיפורו הידוע של רוברט ל. סטיבנסון, הורכב בעצם משתי דמויות נפרדות – המורה יוסף ומר יוּסוּף.

המורה יוסף היה גבר גבה קומה, שהתהדר בשפם עיראקי דק ומרשים. הוא היה מלא בכוונות טובות, והופעתו הייתה מכובדת מאוד ופחות מאיימת משל קודמו בתפקיד. חזונו החינוכי של המנהל החדש כלל שיפור השפה העברית שבפינו, ולצורך כך אף המציא שיעור מיוחד בשם 'נִיבוֹן', והכניס אותו למערכת השעות.

אחת לשבוע, בשעת האפס של יום שישי, השכים המורה יוסף והטריח את עצמו לכיתתנו, כדי להרביץ בנו תורה ולהעשיר את שפתנו הדלה בפסוקים ומכתמים רבי רושם. עד היום אני חייב לו את שליטתי במטבעות לשון שימושיים כמו "אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא", "בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה", ו"הגיעו מים עד נפש", שבלעדיהם אינני יודע כיצד הייתי מגיע עד הלום.

"הפלאש"

המורה יוסף הקפיד על רשמיות, וניסה להפגין חזות ממלכתיות וקור רוח, אך מתחת לחזות הקרירה והממלכתית הסתתר לו יוּסוּף בעל הטמפרמנט הלוהט, שאיים מדי פעם לפרוץ אל מעל לפני השטח, כלבה מלוע הר געש.

הטבע חנן את המורה יוסף בתמרורי אזהרה, שעזרו לנו לנבא התפרצות קרבה ובאה של יוּסוּף, ואף לזהות את שלביה. בשלב א', היה המנהל מתחיל להסמיק מעט, בשלב ב', היו פניו מקבלים גוון מרהיב של סלק, ובשלב ג', על סף ההתפרצות הגעשית, הייתה מופיעה רשת זוהרת של נימי דם דקים בצד השמאלי של אפו.

שלב ג' היה תופעה ייחודית במינה, שחברי רוני פ. (יועצי הראשי למעשי קונדס בתקופה זאת) ואני, נתנו לה את שם הקוד "פלאש", שנלקח מעולם הצילום. עם הזמן הפך "פלאש" גם לשם קוד למנהל עצמו (למשל, "זהירות, הפלאש מגיע", או "הפלאש במצב רוח קרבי היום").

המורה לזמרה

כל תלמיד שומר נפשו ידע שבשלב א' או ב', יש לו אולי סיכוי לנסות ולסובב את הגלגל לאחור, אך שלב ג', שלב ה'פלאש', היה בלתי הפיך, והוביל להתפוצצות הבלתי נמנעת. בדרך כלל, הייתי תלמיד טוב שמורים אהבו לאהוב, אך היה בי משהו שהפעיל אצל המורה יוסף מנגנון נסתר, שמדי פעם הוביל אותו אל המחוזות המסוכנים של יוּסוּף וה'פלאש'.

אחת הדמויות המיוחדות בסגל המורים שלנו היה המורה לזמרה. את שמו האמיתי אינני יודע, כיוון שבאותם ימים נודע האיש רק בשם "קופיקו". בראי השנים, ברור לי שהמפגש של האיש הזה עם כיתות של בני תשחורת בישראל של שנות השישים, מהווה הוכחה ניצחת לכך, שלחיים חוש הומור אכזרי במיוחד.

נפש אמן

המורה לזמרה שייט לו על ענן בגבהים בהם החמצן דליל ביותר, ובמקום בו עולים מלאכים בסולמות מז'וריים ויורדים בסולמות מינוריים, תוך שהם מזמרים מוסיקה שמיימית. ממחוזותיו אלה, התקשה לפעמים האיש הזה, בעל נפש האמן, להתחבר לארציות של תלמידיו הצעירים,
ובמיוחד לזו של זכרי האלפא שביניהם.

בשיעורי הזימרה, שהיו מתקיימים בדרך כלל ב"חדר המעלות" שבקומה השלישית – מעין אודיטוריום שבתחתיתו בימת אבן קטנה, נהג המורה לנצח עלינו בידיו בהתלהבות רבה, משל היה הרברט פון קאראיאן מול הפילהרמונית של ברלין, כאשר הוא עוצם את עיניו, ומטלטל את ראשו בכוח לפי הקצב.

כאשר ניגן המורה באקורדיון, אותו נשא תמיד לכל אשר הלך, הייתה מלאכת הניצוח עוברת בלעדית לראשו, שהיה מזדעזע בעוצמות של התקף אפילפטי. תופעה זאת, שילדים כמונו, שלא ראו לפני כן מנצח דגול בפעולה, לא ידעו להעריך, הייתה הבסיס לשם החיבה שהענקנו למורה.
למרבה הפלא, בתחילת דרכנו המוסיקלית המשותפת, היו מקרים בהם התחברנו אל האיש המיוחד הזה.

התעלות

יום אחד, כאשר עבדנו על "שיר העמק" של אלתרמן וסמבורסקי, חווינו רגע של התעלות אמיתית. לשעה אחת שכחנו את עצמנו ושרנו כולנו בשני קולות ובהתלהבות רבה, את השיר הארכאי הזה (שבימים כסדרם, קוטלג בזלזול במחלקת "שירי סוכנות"), כאשר המורה מלווה אותנו באקורדיון, ומנצח על השירה בתנועות ראש נלהבות שאתגרו עד מאוד את צווארו.

בסיום השיר, היה המורה מאושר עד בלי די, ושליחים יצאו מטעמו לקרוא למחנכת, הלא היא המורה רחל, כדי לזמן אותה לחזות בפנינה המוסיקלית שהפיקו תלמידיה. המחנכת המופתעת אכן הגיעה, וזכתה בביצוע נוסף של היצירה, בליווי נגינת אקורדיון דרמטית וניצוח ראש פרוע במיוחד. מארשת פניה ניכר היה שנדהמה לראות את חבורת חמורי הפרא שלה בתפקיד נערי מקהלה בעלי קולות מלאך צלולים וזכים.

אנרכיה

למרות רגעים נדירים אלו, קשה היה לצפות מאיתנו שנתייחס לשיעורי הזמרה ברצינות לאורך זמן, וכיוון שהמורה הצטיין בניהול מוסיקלי וניצוח אנרגטי יותר מאשר בהטלת משמעת, גלשו השיעורים לאנרכיה, והתחלנו לראות בהם סוג של מפלט קומי מתלאות היומיום של בית הספר.
כאשר הגיעו מים עד נפש, ואיסתרא בלגינא קרא קיש קיש, נזעק המורה יוסף לדגל כדי לקרוא לנו לסדר.

• בשבוע הבא, חלק שני – "ראש בראש" – יוסוף

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':