"עיין ערך: דת" • פרק 11 • זהות יהודית וזהות דמוקרטית • דעה

ישראל התבססה כמעצמה איזורית וכמוקד מדע וטכנולוגי עולמי בגלל היותה בראש ובראשונה מדינה דמוקרטית חופשית.

ערכים כגורם מבדל

הערכים הדמוקרטים, ההומניסטיים והחילוניים, אותם אימצה ישראל, הם בעצם עקרונות הקידמה המערבית. עקרונות אלה הם שהזניקו אותה להשגים תרבותיים, מדעיים וטכנולוגיים.

ערכים אלה היו תמיד הגורם המבדל בין ישראל לשכנותיה העוינות. אלו סובלות מהשפעותיה של תרבות אנטי מערבית, שנשענת על דת מיסיונרית וביריונית.

חלק מן הזרמים הדתיים היהודיים בארץ (בהחלט לא כולם) מהווים גורמים שליליים ומעכבי קידמה. מדובר במוטציות דתיות קיצוניות שמסיבות פסולות מקבלות רוח גבית. אם ניתן למוטציות אלה להתפשט, הן תובלנה את מדינת ישראל לאובדן הדמוקרטיה, לפשיטת רגל כלכלית ורעיונית ואחריה אף לחיסול פיזי. 

גרירת ישראל לכיוון של מדינה דתית יהפוך אותה ללא-דמוקרטית, ויכניס אותה לתהליך הרה אסון, שאנחנו כבר בעיצומו.

כדי לשמור על ישראל לדורות הבאים, עלינו לעמוד בתנאים הבאים:

1. עלינו לשמור על זהותנו היהודית כעם וכמדינה
2. עלינו לשמור על זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית

זהות יהודית

במדינתו של העם היהודי יש צורך חיוני בהגדרה מהי זהות יהודית.  

הגדרת הזהות הזאת איננה יכולה לכלול את הדת האמונית כתנאי הכרחי, משתי סיבות עיקריות:

1. ישנם יהודים רבים שאינם מסוגלים לקבל את האמונה הדתית, שנראית להם בלתי הגיונית לחלוטין. עם זאת, הם רואים עצמם שייכים לעם היהודי ולמורשתו. לדת היהודית האמונית היה תפקיד מכריע בשמירה על זהותנו היהודית במשך אלפי שנים. לפני כמה מאות שנים, עבר העולם שינוי. המדע והרציונליות החליפו את הדת ככלים טובים יותר לצורך הבנת המציאות. שינוי זה לא פסח גם על העם היהודי. כל זה הופך בימינו את הדת האמונית לבלתי מתאימה לתפקיד הציר שכולנו נוכל להתלכד סביבו.
2. עקרונות הדת מתנגשים עם עקרונות הדמוקרטיה, שהיא חיונית לחיינו כאן.

כיצד ניתן לשמור על זהות יהודית למדינת ישראל ולתושביה היהודים, מבלי להפוך אותה למדינה דתית?

זהו, בעצם, גלגול של השאלה המוכרת והקריטית: מיהו יהודי?

מיהו יהודי

הערה:
ישנם אירגונים במדינת ישראל שמנסים כבר היום להתמודד עם הנושא המורכב הזה. "יהדות חילונית – תמורה הומניסטית ביהדות", הוא אירגון מן הסוג הזה.

אני מציע להגדיר את המאפיינים של יהודי כך:

1. תרבות ומורשת – זיקה עמוקה למורשת התרבותית והלאומית היהודית.
2. חופש – אמונה בחופש ובריבונות הפרטית של אדם על בחירותיו.
3. הומניזם – הזדהות עם ערכים הומניסטים גלובליים של החברה האנושית.

ההגדרה הזאת משאירה בחוץ את הנושא האמוני, ומכילה את כל היהודים במדינת ישראל ומחוצה לה.

ישנה, כמובן, השאלה כיצד מצטרפים לעם היהודי. לא אפרט כאן, אך נראה לי שהתשובה הניתנת במערך הגיור הקיים היום היא נוקשה ואיננה מספקת.

לרוב היהודים הייתי מוסיף גם את המאפיין הבא:

• ציוני – הזדהות עם מטרות הציונות להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל

המאפיין הזה, שנראה לרובנו טבעי, אינו יכול להיות חלק מהגדרת "מיהו יהודי". כשם שיש יהודים לא דתיים, יש גם יהודים לא ציוניים. באופן תמוה, אגב, חלקם אף מהווה חלק מן השלטון הנוכחי…

יש שיאמרו שבין שלושת המאפיינים שהצעתי, שני האחרונים (חופש והומניזם) נגזרים מן המאפיין הראשון (תרבות יהודית).

מדוע בחרתי לציין אותם בנפרד?

הסיבה היא, שהתנהלותם של מספר פלגים קיצוניים ביהדות בת ימינו, מוכיחה ששני המאפיינים האלה אינם מובנים מאליהם. כך למשל, יש המפרשים את ההומניזם היהודי כהומניזם שצריך להיות מופנה אל יהודים בלבד, ואינו חל על גויים באותה מידה.

בכל מקרה, גם אם נאמר שמאפיינים אלה הם חלק מבשורה שהיהדות שותפה לה,  מדובר בערכים אוניברסלים. מן הסתם, ניתן להיות "חופשי" ו"הומניסט", כהגדרתם למעלה, ועדיין לא להיות יהודי.

זיקה לתרבות היהודית

אנסה להגדיר את אותה "זיקה עמוקה למורשת התרבותית והלאומית יהודית", בה אני רואה את הציר הייחודי, סביבו ניתן לכנס את מי שרואה בעצמו יהודי.

הזיקה הזאת כוללת התייחסות לנכסי תרבות יהודיים עתיקים (בראש וראשונה התנ"ך) וגם לנכסים אחרים שנצברו עם השנים, בין אם נוצרו בהקשר דתי (תורה שבעל פה, כתבי הרמב"ם, קבלה), בהקשר לאומי (ספרי המכבים, כתבי בן מתיתיהו, מגילת העצמאות,…), בהקשר פילוסופי (שפינוזה, ברגמן, ברלין…) בהקשר הומניסטי (פרויד, פרנקל, ויזל, איינשטיין…), בהקשר אמנותי (שאגאל, ברגנר, גרשווין…), בהקשר ספרותי (יהודה הלוי, שלום עליכם, ביאליק, עוז…), בהקשר לאומי  (אחד העם, הרצל,…), ועוד ועוד.

אל אלה יוכל להתחבר כל יהודי, דתי או חילוני. היהודי החילוני יתייחס בכבוד גם אל הנכסים שנצברו בהקשר הדתי. הוא יתחבר יותר לערכם כפולקלור, היסטוריה, ספרות, אמנות וכו'.

בהזדמנות זאת, ניתן יהיה לרענן וליצוק תכנים חדשים לתוך טקסים נושנים ולהכניס אותם לקאנון היהודי.

דוגמאות:

• רענון טקסי השבועות בנוסח של תנועת ההתיישבות.
• ריענון ה"הגדה של פסח", שבחלק גדול מהבתים בישראל נוהגים לדלג על קטעים מרובים בה מחוסר עניין.

מערכת החינוך

על מערכת החינוך לבנות סביב הנכסים הללו תכנית שתהיה לגורם מאחד ליהודים (וגם ללא יהודים) במדינת ישראל.

מערכת ממלכתית זאת, תייצר את אותו דבק שהתפוגג עם התפרקות מערכת החינוך למערכות חינוך שבטיות שמחנכות להיפרדות והיבדלות. התפרקות זאת הביאה אותנו למצב בלתי נסבל. גם העובדה שיש בתוכנו אנשים צעירים שפשיזם וגזענות מקובלים עליהם, היא תוצאה של אותו קילקול חמור במערכת החינוך.

מערכת החינוך חייבת להיות ממלכתית בבסיסה, עם תכני חובה לכל תלמידיה, כאשר היא משאירה חלק (כרבע?) מן התכנים למערכות מקומיות.

כל ילד יהודי צריך להכיר את התנ"ך, את ההיסטוריה של עמו, ומשהו מן הנכסים התרבותיים שיצר העם הזה במשך השנים, ושחלקם היו פורצי דרך. כל ילד צריך גם להכיר את תולדות התקומה של היהודים בארצם בדורות האחרונים.

אחרי שנניח את התשתית הזאת, יחול שינוי משמעותי בלכידות הלאומית. או אז, נוכל לראות גם שינוי ביחס של כל חלקי העם אל מדינתם ואל מורשתם.

דוגמה קטנה לחינוך מלכד:

היום, תופס יהודי אתאיסט פעולות כהתקנת מזוזה, הנחת תפילין אקראית וכו', כמשהו שמזוהה עם דת שהוא אינו מסוגל להאמין בה, ושמן הממסד שלה הוא סולד. גישה זאת יכולה להשתנות לחלוטין, אם הפעולות הללו תיתפסנה כסוג של מחווה טקסית למסורת ולהיסטוריה, ללא צורך בגוון אמוני.

בצד החרדי, בגלל הדוגמטיות האופינית לו, זה יהיה קשה יותר. עם זאת, ערכים משותפים שיוקנו לו דרך אותו חינוך ממלכתי, יגרמו לו להבין את שותפות הגורל שלו עם מדינת ישראל על כל אוכלוסיה.

זהות דמוקרטית

תנאי הכרחי לשמירה על הזהות הדמוקרטית של ישראל הוא הפרדה משמעותית בין הדת לבין המדינה.

המרכיב הדמוקרטי-ליברלי מחבר את ישראל אל עקרונות הומניסטיים גלובלים, והופך אותה למדינה שראוי לחיות בה.

עקרונות הדת אינם מתיישבים עם דמוקרטיה, ואינם יכולים להכתיב לה את דרכה. עם זאת, ישראל היא מדינתו של העם היהודי, והדבר בא לידי ביטוי בחוק השבות.

מערכת החינוך, שעל תפקידה המכריע כבר עמדנו, חייבת לכלול גם את החינוך לדמוקרטיה

לא פחות חשוב מכך הוא לפתור את החולשות המובנות של הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה הישראלית סובלת מאובדן הבלמים והאיזונים בין הרשויות. עם השנים, הגענו למצב בו השתלטה הרשות המבצעת לחלוטין על הרשות המחוקקת, ולאחרונה ניסתה גם להכפיף אליה את הרשות השופטת.

כל זה חייב להשתנות, אם הדמוקרטיה הישראלית היא חפצת חיים, ובעצם, אם מדינת ישראל היא חפצת חיים.

כדי לעשות זאת, יש לכונן חוקה חדשה שתגדיר היטב את סמכויות כל רשות, תמנע השתלטות רשות אחת על האחרת, ותייצר איזונים ובלמים יעילים.

כמו כן, לטובתן של הדת והמדינה, תפריד החוקה החדשה בין שתיהן.

"חוק הלאום"

בהקשר הזה חשוב לומר משהו על "חוק יסוד הלאום" שאושר בכנסת ב-2018.

אפשר להתווכח אם היה בכלל צורך בחוק הזה, המצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

קריאה שטחית של החוק לא מגלה בעיות מיוחדות במה שכתוב בו.

הבעיתיות בחוק הלאום היא בכך שהוא מדגיש את הזהות היהודית של מדינת ישראל, אך אינו מתייחס כלל לזהות הדמוקרטית שלה. עובדה זאת יוצרת חוסר נחת מובן אצל כל מי שאינו יהודי במדינת ישראל.

יש משהו מדאיג בכך, כי נראה שמי שניסח את החוק היה מודע לנקודה עדינה זאת, ובחר מסיבותיו להתעלם מכך. יש חשש סביר, שאולי הייתה כוונה לרמוז על כך שהזהות היהודית נמצאת מעל לדמוקרטיה במדינת ישראל.

בהקשר הזה עשתה מגילת העצמאות שלנו עבודה טובה בהרבה. החידוש של "חוק הלאום" לא הוסיף למדינת ישראל דבר. הוא רק פגע באזרחים נאמנים שאינם יהודים, והעלה ספק בנוגע למחויבות הדמוקרטית שלה. מגילת העצמאות של ישראל, בדומה לזאת האמריקנית, היא מסמך קצר ותמציתי, שלמרות שהוכן בזמן קצר, מיטיב להעביר חזון מאשר כרכים רבים של מילים.

ניתן וראוי לתקן את "חוק הלאום" בהקדם האפשרי.