באנר טירת כרמל 240624
באנר גורדון 240624
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חברה כלכלית 100724
באנר חזית הים רחב
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר קריית אתא
פרסום בחי פה - רחב - מונפש

ג'וני בוי: "בנוי כמו דוקומנטרי מבריק" / לילי מילת תופסת מדף

אני בכלל קוראת ספר אחר, למעשה שלושה ספרים במקביל....

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום...

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?

מלכת יופי – האם קיים מומחה ליופי? • סיפור קצר

החצר האחורית של ביתנו גבלה עם שלושה בניינים, שהשתייכו...

עליזה אלקיים עבאדי מחיפה • ליצנית רפואית, יוצרת ופעילה חברתית

אישה עוצמתית הראויה להיכלל בין הנשים הרבות אשר לכבודן...

"אלוהים יסלח לי, גידלתי מפלצות בבית."

54 ימי שבי. 
מכל ימי המלחמה דווקא יום השחרור הראשון מהשבי של חלק מחטופינו פָּצע עמוק. דווקא אוהד הקטן שרץ לזרועות אביו מציף את עיניי ומכווץ את הבטן בכאב. כה רבים מאתנו שם… כה רבים. ואוהד הקטן הוא מראה לכל אחד ואחת, לכל סיפור. בכל בוקר אני רושמת ליד התאריך ביומני את מספר הימים שחלפו מאז נלקחו ושולחת להם מאהבתי, כי היא כל מה שיש לי בים של חוסר אונים זה.

בין לבין, אני חושבת על "בית הגידול של הטרור". נשים יולדות והטרור חומס את תינוקותיהם והופך אותם למכונות מלחמה אכזריות. רק בית גידול שכזה יכול היה להוליד מלחמה לא נתפסת זו. הדבר אולי הקשה ביותר שעובר עליי, כאמא, הוא חוסר האפשרות להסתיר, לגונן או להקהות מעט את מה שקרה וקורה מבנותיי. מסתבר שיש קץ לילדות והיא חלפה כך פתאום.

בפרק השבוע, בספר 'בת מספר ארבע', נפרשת הדרמה הגדולה שהתרחשה לפני שהילה עלתה על היאכטה של צ'רקס. מי שחמס את ילדותה לא מרפה את טלפיו ומנסה להמשיך ולהשליט את הטרור שכפה עליה. מתי נדע כחברה לעצור את האירוע המתגלגל הזה של פשעים בתוך המשפחה?

קריאה נעימה,
לילי 

פרק 42

כמה שעות קודם לכן, כנסיית גריגוריוס

"איי לאב יו, ג'ון," הילה התעוררה בבת אחת והתיישבה במיטתה. היא רצתה להתעורר אליו, לחלוק את המיטה הצרה איתו, לצידו. היא ידעה שזו תהיה בעיה לשכנע אותו להיות איתה ממש, אבל אתמול התעוררה בה תקווה. הוא לא היה נושק לה ככה, הוא לא היה אומר את המילים שאמר אם לא התכוון אליהם. מחשבות אלה טיילו בליבה שניות אחדות לפני שהתעוררה לגמרי, כשיד רכה מדי ליטפה את שערה. היא לא שמה לב בכלל שיש מישהו בחדר. מישהי.

"יפית?" לרגע לא הבינה אם היא נמצאת בכנסייה או בבית. ואיזה בית זה בכלל? הפעם האחרונה שיפית ליטפה את ראשה ככה וישבה לצידה הייתה בבית החולים, אחרי שחתכה את ורידיה. מה קורה? זה נראה כמו החדר בכנסייה. אבל איפה ג'ון? "ג'ון? ג'ון? איפה ג'ון, יפית?"

ידה של אחותה קפאה מתנועתה. "הילה…" הילה לא אהבה את הקול הזה. יפית נשמעה כמו אז, כשסיפרה לה על אבא שלהן. אלוהים, רק שלא קרה משהו לג'ון. קרה משהו לג'ון?! היא קפצה ממיטתה והביטה במיטה הריקה שמולה.
"ג'ון," קראה ונענתה בשתיקה.

היא פנתה לצאת ולחפש אותו במטבח. כבר כמעט יצאה מהחדר כשקלטה שהגיטרה לא בחדר. אולי זה היה הגיוני שהגיטרה לא תהיה בחדר, ייתכן שיצא לנגן על החוף, אבל גם כיסוי הגיטרה, שבדרך כלל זרוק בפינת החדר לא היה שם.
כיסוי הגיטרה לא היה שם.
הארון הפתוח.
הריק.

הלב שלה. הילה הניחה יד על פיה וניסתה לעצור, את מה לא ידעה. אולי לא רצתה שיצא קול שבר. היא הרגישה יד על כתפה ונזכרה שיש כאן עוד משהו מוזר. "יפית? יפית, מה קרה? למה את כאן? איפה ג'ון?"

"אוי, אלוהים," אמרה אחרי שהסתובבה וראתה את פניה של אחותה. ‫"הוא עזב. הוא הלך. הוא לא פה," מלמלה כמו בטרַנס ואז שאלה כלא מאמינה, "הוא עזב?" לא יכול להיות. הוא לא היה הולך בלי להיפרד. הוא אמר שיש לו שנה כאן. למה עזב מוקדם יותר?

‫"אני צריך את עזרתך, האב פרנסיס."
"מה קרה, מרטין? אודרי הקטנה, היא בסדר? אלוהים אדירים, תגיד לי שהיא בסדר."
"היא כאן, היא כאן, זה לא משהו כזה."
"אבל זה אמצע הלילה ואתה מתקשר. תמיד השיחות שלנו בלילה קשורות אליה, תגיד לי מה קרה."

"זה ג'ון. ג'ון נסע."
"מה זאת אומרת נסע? לאן?"

"לא יודע בדיוק, לקפריסין? ליוויתי אותו למונית וחזרתי. ואפילו שאני יודע שזה הדבר הנכון, פתאום אני לא יודע, האב פרנסיס, אני לא יודע. הקטנה התעוררה ועכשיו אחותה פה. היא נראית נורא, וגם הוא נראה נורא, ואני חושב, אני חושב שאולי טעיתי במה שאמרתי לך אז. אולי אתה צדקת ואני טעיתי. כי אם לא, אז למה יש לי הרגשה כאילו חטאתי חטא נורא כשנתתי לו ללכת?"
שתיקה.

"האב פרנסיס? אבי? אתה שם? הלו?"
"כן, כן, אני כאן. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו, אני רק לא יודע מה."
"רגע, האב פרנסיס, זו יפית כאן." הוא שמע אותם משוחחים. "לא, אני לא יודע בדיוק איפה הוא. אמר שהוא מפליג עם מישהו, שם מצחיק, לא זוכר את שמו." ואז שמע את הקטנה, "אני יודעת איפה הוא."

לפני שהצליחו לשכנע זה את זה לפעול אחרת, נרתמו שני הכמרים לעזרת האחיות. 
יפית הזעיקה את ד"ר קליין שיסיע אותן אל המעגן והאב פרנסיס התקשר לאחיו בקפריסין.
"שלום, אחי."

"פרנסיס, מה קרה? הכול בסדר?"
"כן, כן, אני מצטער להבהיל אותך בשעה זו לפנות בוקר."
"זה בסדר, לא ישנתי, אני רק לא רגיל לקבל ממך טלפונים בשעה כזאת."
"זה לא משהו רע. אני צריך את עזרתך בנוגע לרישיון חתונה."
אח שלו צחק. "ממתי אתה צריך אותי כדי לחתן שתי נשמות קתוליות?"
"זהו בדיוק העניין, שלא שניהם קתוליים."
"אני מקשיב."
~~~

מחוץ לכנסיית גריגוריוס אחזה הילה בידיו של שכנה הטוב בתודה אילמת. האב פרנסיס לחץ את ידיה קלות, "היי מאושרת, אודרי הקטנה." שוב חשבה על ההזדמנות שקיבלה, על האמון שנתנו בה הכמרים ועל הבית שהעניקו לה ברוחב לב.

שניהם נרתעו כששמעו רכב נעצר לידם. לאזור השקט הזה לא הגיעו מכוניות. ד"ר קליין כבר היה בתוך הכנסייה, עזר ליפית ולכומר מרטין לארגן דברים אחרונים לפני הנסיעה לנמל. 
ראשון ירד אחיה הבכור. פניו זועמות כמו ביום שסטר לה. ואז הוא, השני, עיניו מוטרפות כמו בפעמים ההן. "תוריד את הידיים מאחותי, נוצרי מסריח!" האב פרנסיס הידק את אחיזתו, כמסמן לה שהוא לא מתכוון לעזוב.

אך היא כבר ויתרה. חלומותיה מתפוגגים למראה שניהם. לעולם לא יניחו לה. היא לא יכולה לגרור אל השאול את האיש היקר הזה שנתן לה בלי לבקש תמורה. יפית סובלת בגללה, ג'ון ברח בגללה, היא לא הייתה מוכנה שהאב פרנסיס או הכומר מרטין יסתבכו עם החוק בגללה. בגוף רועד, אך נחוש, ניערה את ידיה מידיו של הכומר. "הילה," לחש בצער. "הילה, אל –"

"תעוף ממנה!" אחיה הבכור צעק ובליל צעקות נשמע כשיפית יצאה מהכנסייה בריצה וד"ר קליין בעקבותיה. "אתה תעוף, יא חתיכת איחו דה פוטה!" צרחה. ואף שהכומר מרטין נעמד מאחורי הילה ואחז בכתפיה, רעידותיה הפילו אותה לקרקע. ראשה נע מצד לצד, מצד לצד. והנה היא שוכבת על רצפת המקלחת, אחרי שסיים ויצא, והותיר אותה עירומה, מבוישת, שבורה. 

"הילה!" 
"אודרי!"
"קוואטרו!!!"
~~~

".Me estás avergonzando"
מאמא. קולה החזיר אותה לרגע שלא רצתה לשוב אליו. היא לא שמה לב שמונית נעצרה לידם. עתה אִימה כאן, שוב נוזפת בה, את עושה לי בושות. הילה הצטמקה במקומה, ישבה וראשה תחוב בין ברכיה, ניסתה לייצב את נשימותיה. ג'ון. קיוותה לשמוע אותו שר לה על הבוקר שמגיע עם השמש והכול בסדר. "הכול בסדר," מלמלה לעצמה, מתנועעת קדימה ואחורה בתפילה.
"מאמא?" זה היה השני. קולו משך את תשומת ליבה, הוא נשמע שקט מדי, והיא קפאה והקשיבה. 

"אתה עושה לי בושות." הוא עושה לה בושות? "שניכם!" עתה העזה להציץ אל הנעשה וראתה את אימה מכוונת את אצבעה לאחים שלה.
"אבל מאמא, היא הולכת עם נוצרי!" זה היה הראשון.

"הנוצרי הזה טוב מאלף כמוכם. אלוהים יסלח לי, גידלתי מפלצות בבית. אבא שלכם מתהפך בקבר!" רק רחש הגלים העיד שהעולם ממשיך להסתובב על צירו. שקט השתרר, מילותיה הדהדו בין הנוכחים. 
ואז טריקת דלת המיניבוס. 
הם עזבו. הם עזבו? 

עדיין על הרצפה, הביטה הילה באותה אֵם שהרימה את השמיכה והחזירה אותה למקומה, אותה אם שדרשה ממנה לשתוק ולא לעשות בושות. 
אותה אם הביטה בה בצער ופניה שטופות דמעות. "לוֹ סְיֶינְטוֹ, מִי אִיחָה. קוואטרו מִיָה." אחר הביטה בכומר, השפילה ראשה ועזבה. 
ופתאום יפית הייתה לצידה, מחבקת אותה. כה מופתעות היו, אפילו לא הזילו דמעה. "מה את יודעת, אֶרְמָנִיטָה, ימות המשיח."
~~~

הילה הביטה בביישנות בד"ר קליין. הוא היה הרופא שלה בבית החולים אחרי שני ניסיונות ההתאבדות שלה. הוא ידע הכול. והנה הוא שוב כאן לעזור לה.

"אל תדאגי, הילה, את בידיים טובות. מוריס לא רק שוטר אלא חבר טוב ומוערך. הוא ייקח אותך בבטחה לסירה." השוטר מוריס חייך אליה והוסיף שהדוקטור והוא חברים עוד מהתקופה שהיה מתמחה. הוא וד"ר קליין החליפו מילים והקנטות ויפית משכה אותה לעוד חיבוק, "כי אני צריכה מיליון כאלה שאשמור לימים של געגועים." והוסיפה עוד נשיקה על לחי אחת ועל השנייה ועוד, והילה צחקקה ודמעה עם הזיכרון שעלה, של יפית עושה אותו הדבר כשעזבה לאוניברסיטה העברית.

"אז מה? ד"ר קליין?" הילה החוותה בעיניה אל הרופא ששוחח עם מוריס ליד סירת המשטרה.
אחותה השיבה לה בחיוך קטן ועיניה האירו באור גדול. "טוב, לא רק אַת התאהבת לך בדוקטור. הבנות של סבן לוקחות את הטובים ביותר. למה להתפשר על פחות?"
"מה אתם מתכננים?"
"חתונה, אחותי הקטנה. חתונה בבית הכנסת בשכונה שלו, בדניה."
"אוווו, דניה, קצת סנובים לא?"

"קצת הרבה." הן צחקו. "את צריכה לראות את ההורים שלו, הם מדברים כל כך בשקט, אי אפשר לשמוע אותם. ואני הגעתי עם כל ארגנטינה עליי, ואת יודעת, אני לא סותמת לרגע." היה טוב לצחוק עם אחותה. הרבה זמן עבר מאז צחקה עם מישהו מהמשפחה שלה. 
"אני מצטערת שלא אהיה בחתונה שלך." עכשיו הגיעו הדמעות.

"אני מצטערת שלא אהיה בשלך." הן התחבקו. "אבל היי, ככה אנחנו פיטים!" תמיד אפשר לסמוך עליה שתוציא אותן מהכבדות.

"את מזמינה את…" יפית נענעה בראשה בחוזקה. "עד לפני שעה הייתי אומרת לך 'לא' מוחלט. הייתי אומרת שהיא לא תקבל את התענוג הזה, לחתן בת, ועוד עם רופא. הייתי אומרת לך שהיא מתה מבחינתי. היא מתה ביום שבחרה בו. היא והוא וכל מי שידע ולא עשה כלום, הם כולם מתים מבחינתי." בקושי עצרה לנשום וזה אחד הדברים שהילה אהבה והעריצה אצל אחותה. הן היו כאלה הפוכות. אצל הילה הכול קרה באיטיות, בקושי. ומה שבטוח, בשקט. "עכשיו אני לא בטוחה לגביה, אבל עם כל הבלגן, עדיף שלא."

"ומה עם סִינְקוֹ וסֵייס?" שאלה על אחיותיהן הקטנות ויפית דמעה שוב והשיבה שלא.
"חשבתי על זה המון. כדי להזמין רק אותן אצטרך להסביר להן למה. אבנר אמר שהוא יתמוך בי בכל החלטה. בגלל זה אני מתחתנת בבית הכנסת. אני לא רוצה חתונה גדולה. ההורים שלו לא הבינו בהתחלה, אבל הם אשכנזים, את יודעת, אז חתונה קטנה זה מתאים להם. אין להם כמעט משפחה. שואה וזה. באמת זו בדיחה לחשוב שעם כל המשפחה הענקית שלנו והדודים, אנחנו מתחתנות בנוכחות שניים וחצי אנשים, בלי איזה ריקוד טנגו מסורתי ו… את יודעת."

סוף סוף עצרה את שטף דיבורה והביטה בהילה שכנראה נראתה כפי שהרגישה, מודאגת ומתוחה. "מִי צִ'יקִיטָה," חיבקה אותה. "אל תדאגי, הא? הדוקטור שלך רואה רק אותך. את תראי שהוא יהיה מאושר למצוא אותך על סירת הבריחה שלו. מה הוא חשב? שאנחנו לא יודעות להילחם? הסבניות לא סבוניות, זה בטוח!" הילה צחקה כשיפית ציטטה את הסלוגן שלהן בשכונה. אף אחד לא העז להציק להן. תמיד הגנו זו על זו. והנה, גם הפעם, אחותה לא אכזבה.

"יפית…"
"לא, אל תתחילי. זו מעולם לא הייתה שאלה אם לעשות את הדבר הנכון. תמיד תהיי במקום ראשון אצלי." שוב קראה את מחשבותיה והילה הנהנה. 

"אבל בחתונה תצלמי הרבה. אל תתקמצנו על תמונות. וכשתהיה לי כתובת אני אשלח לך ואת חייבת לשלוח לי המון." הילה נשנקה, "המון המון תמונות כי עוד לא עליתי על הסירה הזאת ואני כבר מתגעגעת אלייך." היא נאחזה באחותה עד שהרגישה חזקה מספיק לעזוב.
יפית מחתה את דמעותיה. "נראה לי שזה המשפט הכי ארוך שאמרת בחיים שלך, אני בשוק."

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

לילי מילת
לילי מילת
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

8 תגובות

  1. התרגשתי ונבהלתי ואהבתי יחד עם הגיבורה. יישרי כוח. את כותבת מקסים

  2. היי לילי. שם קרוב לליבידו. שמי מאיר. גם בעל כשרון כתיבה, אחרי 2 סדנאות לכתיבה יוצרת מלפני מס' שנים. לא ממומש. לעניין, קראתי קצת. אין לי אפילו סבלנות לעצמי בימים אלו. מצטער. הכתיבה עושה רושם מקצועי. מעדיף להתחיל לקרוא את הסיפורים הקצרים שלך. יותר מתאים לי בימים אלו. ומשם…
    אשמח לדבר איתך אם תרצי. אפשר גם להתכתב דרך המייל שהשארתי. שבוע טוב שקט שלוות נפש , וחזרה(?) לאיזושהי ' נורמליות. מאיר

  3. אין כאן מקום לנצרות בתוך היהדות הגדולה מכולן אולי תמצאי את עצמך אצל האפיפיור והייתי ממליץ לך לנסות ולהבין טוב יותר את התנך היהודי תגלי שהוא יותר מעניין.

  4. הכותרת היא מובאה מתוך הפרק המוצג.
    אבל כשנתפסים לתפקיד ׳המבקרת׳ אין באמת סבלנות לקרוא אבל יש סבלנות לירות ביקורת, גם אם אינה במקומה.
    מקווה שתדעי עוד ימי סבלנות וסובלנות. שבת טובה.

  5. רצוי שתתאימו כותרת מובנת להמשך הכתבה / הסיפור / הבליל שאין לנו סבלנות בימים אלו לקרוא!!!!
    ומיד הפסקתי
    והעדפתי להגיב פה.
    אכזבה.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...