תאונת דרכים קטלנית בכניסה הדרומית לחיפה

(חי פה) - גבר נהרג ושלושה אנשים נפצעו בתאונה...

תרגיל צבאי במרחב הימי של מפרץ חיפה

דובר צה״ל (14/8/24): בשעות הבוקר עתיד להתקיים תרגיל צבאי בגזרת...
באנר גורדון 240624
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חברה כלכלית 100724
באנר חזית הים רחב
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר קריית אתא
באנר מוזאוני חיפה 030824

היהודי התשיעי • פרק 4

תקציר ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת...

בגלריית מוחין בחיפה – כשהתותחים רועמים המוזות אינן שותקות

בעיר התחתית בצהרי יום שבת (4.5.24) נפתחה תערוכה אשר...

רחוב נורדאו המדרחוב הראשון בעיר חיפה • יוסי לובלסקי

גלגולו של פסאז' שתמהיל הבילוי והפנאי הועתק למתחמי בטון...

ג'וני בוי: "בנוי כמו דוקומנטרי מבריק" / לילי מילת תופסת מדף

אני בכלל קוראת ספר אחר, למעשה שלושה ספרים במקביל....

עליזה אלקיים עבאדי מחיפה • ליצנית רפואית, יוצרת ופעילה חברתית

אישה עוצמתית הראויה להיכלל בין הנשים הרבות אשר לכבודן...

'מלאכים אמיתיים בשמי חיפה' • סיפור בלתי רגיל מהחיים ○ יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

"מה הולך פה?" לחשתי לעצמי.
זה היה בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב שיבת ציון מספר 16, בקומה השלישית והאחרונה של בניין ערבי ישן, ישבתי, ילד כבן ארבע עשרה, ובהיתי בנייר שבידי, הסטתי מבטי מהדף, בחנתי את אריחי הרצפה המצוירים, עברתי לתקרה הגבוהה במיוחד ושוב חזרתי לנייר. כלום לא השתנה.

'אז מה זה אומר? מה המשמעות?' חשבתי.
באותו הרגע, לא יכולתי לדעת שזה התחיל עוד לפני שנולדתי.

הם היו חמישה. ארבעה אחים ואחות אחת.
כשהיו צעירים, במדינת אלג'יר, האח הגדול, רפאל, בעל החוש העסקי, הגן עליהם מפני מתנכלים מקומיים. איתו הרגישו ביטחון. אחריו הייתה חנה. יוסף ומבורך ניחנו בשכל חשבונאי. היום היו מכנים אותם רואי חשבון מבריקים. שניהם הקפידו על קוצו של כל יוד והיו ישרים כפלס, ובכל זאת, היו שונים.

מבורך, תנועותיו החיוניות, מלאות המרץ, מרמזות על אופיו החד והלא מתפשר. ייקֹוב הדין את ההר. בכל עניין שהוא, יצלול עד לפרטים הקטנים. יש לך שאלה הלכתית? הוא הכתובת.
אין דבר נעלם מעיניו ואין נסתר ממבטו. ומתחת לכל המעטה התקיף פעם לב רגיש.
כשתפנה אליו בבעיה, יהפוך עולמות כדי לפתור לך אותה. וגם אם עשה זאת במבע זועף, אל תאמין למראה עיניך. כך הוא אוהב אותך, בעוז.

יוסף, לעומתו, היה שונה. יותר עגול. אין פינות חדות. רגישותו בולטת. חיוכו מקרב. קשה לא להתחבר אליו. אי אפשר לא לאהוב אותו. ולא רק בני האדם.
כשביקר את המשפחה במושב, הפרדה הפראית והעוינת לכל העולם, שאי אפשר היה להתקרב אליה, קיבלה אותו בצהלת שמחה ואכלה מכף ידו בנחת וברוגע. חתול רחוב ליווה אותו בצאתו בבוקר לעבודה, וחיכה לו בשעה הקבועה בתחנת האוטובוס לקראת הערב כשחזר. בעלי החיים יודעים לזהות לב מלא בטוב.

אלעזר הצעיר היה איש הספר. מורה ומחנך נערץ, ולא רק בזכות ענוותנותו, אלא כיוון שיישם את משנתו החינוכית הלכה למעשה. חריף לימוד ובעל עין בוחנת, שגם אם היא מחויכת כהרגלה, ידעת כי היא רואה אל תוך קרביך. הבעות פניו המחבקות נתנו הרגשה לכל אחד מתלמידיו, כי הוא הוא התלמיד האהוב והמיוחד של מורו.
וחנה אחותם – כאן, של נעליך מעל רגליך.

של נעלך מעל רגליך

איתה יש להתנהל בזהירות רבה במיוחד. בחרדת קודש, משל אתה נושא ספר תורה.
ליבה בשמיים ורגליה ומעשיה בארץ, כעין סולם יעקב. כבר בגיל צעיר ניהלה את הבית הלכה למעשה. דאגה לכל עניין ופתרה כל בעיה. כשאחיה הצעיר, אלעזר, חשב לתרום את חלקו למאמץ הכלכלי, היא פסקה: "לא, אתה תלך ללמוד. אנחנו נסתדר".
כל ילד בסביבה שנפצע, היה רץ אליה לבדיקה, ואם צריך – לחבישה.
כל יולדת ידעה שכשיגיע הרגע – יש לה על מי לסמוך.
היו כאלה שהתקשו כלכלית ולא תמיד ידעו מאין הופיעה העזרה. היא ידעה.
הגיע היום והיא נישאה לרחמים חג'ג'. אי שם באלג'יר.
ימים מועטים עברו, והוא גויס לצבא הצרפתי ונשלח אל מוראות מלחמת העולם השנייה.
לאחר זמן, באופן חריג ולא ברור, הצליח לקבל חופשה קצרצרה. כעבור יום, כשנפרד מאשתו הטרייה וחזר לחזית, אף אחד מהם לא שיער שזו הפעם האחרונה שיראו זה את זו.
רחמים נפל במלחמה.

תשעה חודשים לאחר אותה חופשה קצרה נולד בנו מרדכי.
יוסף נשא לאישה את בת דודתו, יהודית, שאותה אהב תמיד.
בשנת 1947, כשנה וחצי לפני קום המדינה, עלתה כל המשפחה המורחבת על אוניית מעפילים, בדרך לארץ ישראל. מלבד שניים. רפאל עבר לצרפת לצורך עסקיו. ומבורך שנשאר באלג'יר בשירות המוסד, מעביר תיקים ומזוודות ממקום למקום. הוא אפילו לא ידע מה תוכנן. לימים התברר שאלו הכילו ניירות ומסמכים שונים שנועדו "להכשיר" יהודים בכל דרך אפשרית לעלות לארץ באופן חוקי. תקלה שקרתה באחד הימים חשפה אותו והגורמים המתאימים הבריחו אותו במהירות לארץ.
אוניית המעפילים לא הורשתה לעגון בארץ והם נשלחו למחנות אוהלים בקפריסין.

חתונה באוהל

שם, בקפריסין, הכירה חנה את עמרם חיון, מדריך מטעם הסוכנות היהודית, בחור כריזמטי, גבוה ויפה תואר ובעל תכונות מנהיג מולדות.
היא לא הבינה למה הוא מחזר אחריה במרץ. מה הוא צריך אלמנה המטופלת בילד שלא נח לרגע? אישה המבוגרת ממנו בקרוב לעשר שנים? הוא הרי יכול להשיג כל מי שירצה.
אבל עמרם ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע לזהות יהלום כשהוא רואה אותו.
אלא שלחנה לא היה פשוט. הבחור יפה התואר לא תאם את ציפיותיה.
נכון, הוא מחובר למסורת ובעל ידע נרחב. אבל, לא נראה כי שמירת מצוות קפדנית מעניינת אותו יותר מדי. היא התייעצה עם אחיה הצעיר, אלעזר, שאת תבונתו ואת ראייתו הבוחנת הכירה והעריכה. את תשובתו המנומקת היא קיבלה מייד.
"אחותי, אין ספק שעמרם אוהב אותך אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר. אלה הם נתונים ברורים. לעניין שמירת המסורת, אין לך מה לדאוג. הוא לא נגד. והרי את עיקר הבית. הילדים שיהיו לכם, בעזרת השם, יתחנכו בדרכך ואני בטוח שעמרם יהיה לצידך.
אני יודע שתקימו משפחה לתפארת".

חנה ועמרם התחתנו כדת משה וישראל באוהל בקפריסין. שמחה גדולה הייתה שם.
בסוף 1948 עברו מקפריסין לארץ ישראל ולאחר תלאות קליטה אופייניות השתקעו במושב צרופה.

בשנים הבאות הרתה חנה שש פעמים, אך זכתה לראות רק חמישה מהנולדים לה.
באחת הפעמים, אמרו לה כי התינוקת מתה בלידה. אין פרטים.
לא הציעו לה לראות את הנולדת וגם קבר לא היה. "טוב, השם נתן השם לקח. יהי שם השם מבורך. אנחנו בארץ ישראל מה לנו עוד להתלונן?"

יוסף ויהודית בחתונתם (איציק טויטו – אלבום משפחתי)

פצצה בדרך

בית חנה ועמרם שקק חיים דרך קבע. בני משפחה קרובים ורחוקים היו מבקרים באופן תדיר ופעמים רבות נשארים לכמה ימים. הם היו הדבק של כל ענפי המשפחה.
האהבה של חנה לאחיה הייתה חסרת גבולות, אך עם אחיה יוסף היה לה חיבור מיוחד.
לא משהו רגיל. ייתכן שבשל כך יכלה לראות מאחורי החיצוניות השמחה של אחיה רמזים דקים של עצב.

אחרי שנות נישואין רבות, ליוסף וליהודית לא נולדו ילדים.
יוסף התייחס לילדי אחותו חנה כאל ילדיו. הוא אהב אותם בכל ליבו הענק והם החזירו לו אהבה. אבל הוא עדיין השתוקק לילד.

מזה זמן, השתעשע ברעיון מסוים, לא אפשרי ולא הגיוני, והוא ביטל אותו בכל פעם שהופיע מחדש, אלא שהרעיון לא הרפה.
באחד מביקוריו הרבים בבית אחותו, בהיותם ביחידות, הוא אזר אומץ.
"אחותי," הוא אמר לחנה בהיסוס. "את יודעת שיהודית ואני לא יכולים להוליד ילדים. יש לי בקשה אלייך וכל שתחליטי אקבל באהבה. מה דעתך, שאת הילד הבא שייוולד לך, בעזרת השם, אני אאמץ כילד לכל דבר?"
זהו, הפצצה הוטלה.

חנה נפלה לזרועות אחיה האהוב ובדמעות התרגשות אמרה: "כן. אני אשמח לתת לך את פרי ההיריון הבא". לאחר שהתאוששו שניהם, היא הוסיפה: "אבל אני כמובן חייבת את הסכמתו של עמרם".
"חגרה בעוז מתניה". כבר באותו הערב דיברה עם בעלה. עמרם, איש עם חוכמת חיים שאינה נגמרת, לא נפל מהרגליים. יוסף לא היה רק עוד גיס שלו, הוא היה חברו הטוב ביותר.
הוא חישב את כל ההשלכות של המעשה.
אין זה הרי ילד שתמסור לאימוץ ולעולם לא תראה אותו שוב. זה קצת יותר מסובך. הוריו הביולוגיים יהיו בשבילו דודים. אחיו יהיו בני דודים והוריו שיגדלו אותו כבן, הם למעשה דודיו. ויש עוד.
היריון אי אפשר להסתיר לאורך זמן. נו, ואיפה הילד? כלומר, כולם ידעו – הילדים הגדולים, המשפחה, החברים, כל המושב. ואיך יספרו לילד, אם בכלל?
 ואם כן, איך יתייחס לאלה ולאלה? איך יקבל את זה? ומן הסתם הוא יגדל כבן יחיד. ואיך מסדרים את תהליך האימוץ באופן רשמי? זה יכול לקחת שנים ומי בכלל יאשר דבר כזה?
אין סיכוי.
מודע לכול ובהכרה מלאה, הוא אמר: "כן. בשביל יוסף ויהודית – כן".
יוסף ויהודית קיבלו את הבשורה בהתרגשות, בשמחה אין קץ ומעל הכול – בציפייה.

אישור מגבוה

הם הבינו שיהיה עליהם לחכות זמן סביר, שהרי רק לפני כשלושה שבועות חנה ילדה את בנה השישי, אורי.
חנה לא יכלה אפילו לשער כי שבוע אחרי אותה שיחה, היא כבר תהיה בהיריון. ההיריון עבור יוסף. איך זה ייתכן? להרות שוב חודש לאחר לידה? מבחינתה, אין ספק, היא קיבלה אישור מגבוה. בשמיים הסכימו.
תשעה חודשים הסתובבו יוסף ויהודית בחששות שמא חנה ועמרם יתחרטו, יחשבו שוב על כל ההשלכות הלא פשוטות. חנה הרגישה והרגיעה. "יוסף, מה שיהיה, בעזרת השם, בן או בת – שלכם. בלב שלם".

יוסף ויהודית עברו מהמושב לשכונת "חוואסה", שלימים, שונה שמה ל"בן-דור", שכונה בסמיכות לתל-חנן, כעין פרבר של העיר חיפה.
עמרם היה בעבודה כשחנה הרגישה צירים.
היא נסעה באוטובוס מהמושב לבית החולים רמב"ם שבחיפה. כשהגיעה, נעלמו הצירים והאחיות אמרו לה לשוב לביתה.
"לא". פסקה. "אני אישאר כאן. עוד מעט אלד". 'הן נחמדות, אבל מה הן בכלל יודעות?
כמה ניסיון יש להן?' חשבה.
"אין לך מה לעשות כאן. זה ייקח לך עוד הרבה זמן". ניסו להסביר. אבל חנה התעקשה והוסיפה אזהרה. "אם יקרה לי משהו זה יהיה באחריותכן".
שעה אחר כך ילדה.
לעצמה אמרה: 'מעולם לא היה לי היריון כזה, שבקושי הרגשתי, ולידה כל כך קלה וחלקה.
עוד אישור משמיים'.

ארבעים ימים שהתה בביתם של יהודית ויוסף ב"חוואסה". מיניקה, מטפלת ובעיקר מדריכה את יהודית, שהפכה בן יום לאם.
יוסף לא היה בבית. המדינה הייתה בעיצומה של מלחמת סיני – מבצע קדש, ויוסף היה בשירות מילואים. הוא קיבל יום חופשה לברית המילה, כשבראשו כבר מתנגן שמו המתבקש של התינוק – סיני. יהודית חשבה להנציח את שם אביה – יצחק.
בעיצומה של הברית נשמעה אזעקה וכולם התפזרו למצוא מחסה. אחרי דקות מעטות התאוששו.
המוהל עשה את עבודתו נאמנה והכריז במהירות: "וייקרא שמו בישראל – יצחק סיני".

יוסף ויהודית ויצחק – סיני התינוק (אלבום משפחתי)

גם מלאכים בוכים

יוסף ויהודית גידלו את בנם באהבה גדולה ובתשומת לב שאין כדוגמתה. אלא שאם עד עכשיו חגגו יחד עם חנה ועמרם במושב את החגים והרבה מן השבתות, עכשיו יהודית רצתה פחות ופחות לנסוע לשם. חששה היה מובן והגיוני.
לא היה תקדים לסיפור כזה. איך יקבלו את זה קרובי המשפחה במושב? מה יגידו? ובעיקר, מה ישמע הילד ואיך יגיב? היא גם חששה מהרגשות הטבעיים שיתעוררו בלב חנה ועמרם. אומנם, אלו תמיד הרגיעו ופייסו, אך הספקות תמיד היו.
רק לאחר כשנתיים, כשנולד לחנה ועמרם בן נוסף, התפוגגו חששותיה.

יוסף אהב ילדים והילד הזה היה פסגת חלומותיו. כבר בגן, לימד אותו קרוא וכתוב ואת לוח הכפל. בכיתה ב' יהודית לימדה אותו קרוא וכתוב צרפתית.
כשיצחק היה כבן שמונה, הם עברו מבן-דור לדירה בדמי מפתח ברחוב שיבת ציון שבעיר התחתית בחיפה, כדי להתקרב למקום העבודה של יוסף במושב גבע כרמל, הקרוב מאוד למושב צרופה, שם שימש כרואה החשבון של המושב.

בכל צהריים היה רוכב על אופניו לבית אחותו חנה, וסועד איתה ועם אימו את ארוחת הצהריים. הנסיעות היום-יומיות מחיפה לעבודה גזלו הרבה זמן, והוא החליט לקנות מכונית. בבוקר סגרירי אחד, שינה את תוואי דרכו הרגילה, כדי לאסוף חבר בדרכו לעבודה, ונסע ברחוב אלנבי לכיוון היציאה מחיפה.
בצומת, מתחת למערת אליהו הנביא, כשפנה שמאלה, הגיע אוטובוס מדרום והתנגש בו בעוצמה, שהעיפה את מכוניתו עשרות מטרים קדימה.
יוסף נהרג במקום.
חברו יצא בחבלות קלות בלבד.
הכבישים בשנות השישים לא היו עמוסים במכוניות, ותאונות הדרכים היו נדירות.
אז דווקא הצדיק הזה?
האבל והצער היו בלתי ניתנים להכלה.

ההלוויה ההמונית במושב צרופה הייתה קשה במיוחד. הבכי היה קורע לבבות. יהודית, שאיבדה את אהובה, כמעט איבדה עצמה לדעת. עמרם, חברו הטוב, מירר בבכי כמו שלא נראה מעולם. חנה לא ידעה את נפשה. חלק ממנה גווע.
ימי השבעה בבית חנה ועמרם בצרופה היו רוויים ברגשות ובהרבה תהיות, יכול להיות שטעינו?
ישבו שם יהודית, כל אחי יוסף ואנוכי. בנו בן העשר, הבן, שאליו כל כך ייחל.
המשפחה חיבקה את האלמנה והיתום. חנה ועמרם הפצירו בה להישאר איתם עוד קצת ועוד קצת. הם נשארו חודש. אחרי כן חזרו לביתם בחיפה. אלמנה שבורה וילד בן עשר.
המשפחה המורחבת התגייסה לתמיכה.
מדי ערב, בתורנות, היו מגיעים לביקור כדי להקל על אימי, יהודית, את המציאות החדשה.
אבל גם זה הסתיים.

שיבת ציון 16 (צילום: איציק טויטו)

התבגרות

לילד בן העשר שהייתי, לא היו הרבה ברירות ונאלצתי להתבגר מהר.
בחורף, חיממו בתנורי נפט, שנראו כעין פרימוס גדול ושהפיצו בעיקר אדים של נפט שרוף. כשנשמע צלצול הפעמון של העגלון מוכר הנפט, רצתי את כל 67 המדרגות למטה, כדי למלא ג'ריקנים ולעלות איתם לקומה השלישית, כשהם מלאים.
כדי להתחמם, היה צורך לעמוד ממש קרוב אל התנור, שכן עיקר החום עלה לגובה ארבעת המטרים של בניין האבן הישן. גרנו בקומה האחרונה וכשירד גשם חזק, התקרה טפטפה ונאלצתי לפזר דליים על הרצפה, ולכוון אותם למקומות הטפטוף.
כשהיו תקלות אינסטלציה או חשמל, רצתי לרחוב הנמל כדי להזעיק קרוב משפחה שעבד שם, ובהפסקת הצהריים שלו הגיע לנסות לעזור.
המטלות לא הטרידו אותי. יש דברים שצריך לעשות וזהו.

אבל פעם אחת, היה קשה באמת. באחד הלילות, אימי התמוטטה. חולשה, רעידות, הקאות ועוד תופעות שלא ידעתי להגדיר, הרגשתי חסר אונים. מה עושים?
הצלחתי, אין לי מושג איך, להזעיק רופא שהגיע הביתה, בדק וקבע – התמוטטות עצבים.
לאחר זמן, אימי, יהודית, התאוששה בעזרת תרופות.

למרות שהייתי מקובל מאוד בין חבריי ללימודים, לא יצרתי קשרים חבריים של ממש.
חבריי לכיתה שידלו אותי להצטרף לתנועת 'בני עקיבא'. הלכתי פעם לסניף. הספיק לי.
משום מה, משהו שם לא התיישב לי במקום.
הסתדרתי יפה עם חבריי הוותיקים והטובים – הספרים.
אימי לא חסכה בתחום הזה.
כל סוכן ספרים שנקש בדלת יצא נשכר, בלי קשר למה שמכר. אנציקלופדיה של כל דבר, משלים ואמרות של הוגי דעות מפורסמים מהעולם, או מאוצר גדולי היהדות, חקר החלל, היסטוריית המלחמות, התפתחות האנושות או חיי האסקימואים.
היא גם עשתה לי מנוי בספריית "בורוכוב" שבהדר.
משיבת ציון הייתי עולה דרך מדרגות הנביאים, ממשיך לאורך רחוב הרצל, דרך בית הקרנות, עובר את קולנוע "אורה", ויורד במדרגות אל רחוב החלוץ, שהביאו אותי בדיוק אל מול ספריית "בורוכוב", הצמודה לקולנוע "אמפי". בכוונה תחילה בחרתי את הדרך הארוכה.
אהבתי להתבונן בחלונות הראווה ובבניינים הישנים שבשכונת הדר, כשהיה עוד הדר בהדר. בחזרה, צעדתי לאורך רחוב החלוץ. לאחר שעברתי את דוכן העוגות הצמוד לתחנת המוניות שממול לרחוב שפירא והרחתי את עוגת הקרמשניט, שתמיד סחררה אותי, הייתי חותך ימינה לכיוון בניין העירייה המרשים, פונה לכיוון לשכת הגיוס ומשם, יורד במדרגות המובילות למעלה השחרור ולשיבת ציון.
'בסך הכול הרווחתי פעמיים', חשבתי לעצמי, 'גם כושר גופני וגם ספר'.

יהודית והילד יצחק (אלבום משפחתי)

צוואה במגירה

באיזשהו שלב זה היה אמור להגיע, נשאר רק ה'איך'.
כארבע שנים לאחר מותו הטרגי של אבי, בסביבות גיל ארבע עשרה, זה קרה.
חיפשתי משהו ופתחתי את מגירת השידה שבחדר אימי.
בין יתר החפצים, מצאתי שם דף מקופל.
הוא היה כתוב במכונת כתיבה. בראשו התנוססה המילה – צוואה.
האופן שבו הוזכרתי שם על ידי אבי גרם לי לבהות בכתוב.
קראתי את המסמך שוב. ואז, עוד פעם. בדקתי את הפרטים, את התאריך, את חתימות העדים וזהותם. הכול נראה לי אמיתי.
"יצחק בני המאומץ?" לחשתי לעצמי, "מה הולך פה? אני מאומץ? אתם לא ההורים שלי?
אז מי כן?"

תוך כדי בהייה בנייר, כמו בתרגום של סרט, התחילו עוברים בראשי משפטים ששמעתי ולא נתתי ליבי אליהם. "הוא ממש דומה לאורי". "הקול שלו ממש משה". "יש לו את ההליכה של קובי".
ייתכן שבני הדודים שלו, בני עמרם וחנה, הם אחיו?
אז מה, דודתי חנה היא אימי? ומה, היא נתנה אותי לאחיה יוסף?
זה לא הגיוני. זה לא סרט.
וחוץ מזה, איך זה ייתכן? יש חוקים לביולוגיה. צריך מינימום הפרש בין אחים. הבדל הגיל ביני לבין בן דודי אורי הוא עשרה, או אחד עשר חודשים. זה אומר שכחודש אחרי לידת אורי, אימי נכנסה שוב להיריון. זה אפשרי בכלל?

אחרי יומיים של מחשבות והרצת אין ספור אפשרויות הרגשתי מותש.
צריך להיות מעשי ולהמשיך הלאה. הסיכום ביני לבין עצמי היה שאם הוריי, מסיבה כלשהי, לא רצו אותי ומסרו אותי לאימוץ, אז גם אני לא רוצה אותם, והם ממש לא מעניינים אותי.
אבל האפשרות האחרת הייתה קצת יותר מסובכת.
האפשרות שדודיי, חנה ועמרם, הם הוריי.
הרגש האימפולסיבי הראשון היה כעס. כעס על כך שדנו אותי לילדות כבן יחיד.
שנים של בדידות, ללא אחים ואחיות לשחק איתם ולחלוק חוויות ילדות.
עם כל הכבוד לספרים, זה לא זה.

ענקים

הרגשות האלה לא החזיקו מעמד הרבה זמן. מהר מאוד ראיתי בעיני רוחי דברים אחרים.
ראיתי את הדאגה לכל פרט ואת האהבה שהרעיפו עלי הוריי.
אבל יותר מכך חשבתי, איזה קשר מיוחד צריך להיות בין אח ואחות כדי לעשות את שעשו. באיזה גדלות ניחנה אימא, שתכננה והרתה ילד למען אח אהוב.
איזה תעצומות נפש צריכה אם, כדי לראות את בנה גדל אצל אחיה, וקורא לה דודה.
וחשבתי על עוד משהו.
אם האפשרות הזו אכן נכונה, הרי ברור למה לא מספרים לי.
מכיוון שלא יודעים מה יהיו ההשלכות. איך אני אקבל את כל העניין.
הרי ייתכן שאני אדחה את הוריי המאמצים.
זהו. החלטתי. הכול בסדר. "בשורה התחתונה", אמרתי לעצמי, "אני נמצא בין ענקים.
ואם לא, אז לא. מחר יום חדש".

הבלחות הביקורים המשפחתיים למושב צרופה, אם לשבוע בתקופת החופש הגדול ואם בימי חג כאלה ואחרים, היו בשבילי כאוויר לנשימה.
בחברת "בני דודיי" הרגשתי נוח, כאילו אני במקום הנכון. כשחשבתי על זה, תמיד ייחסתי זאת לחברת חברים בני גילי, שכל כך חסרה לי בביתי שבחיפה.
את רוב הימים ביליתי בבית עם אימי, ובמשך הזמן מצאתי דרכים להעסיק את עצמי.
קריאת ספרים הייתה העיקר, אבל מצאתי לעצמי תחביבים נוספים.

התבוננתי בבולי המכתבים שהגיעו מקרובי משפחה בצרפת, ומצאתי אותם מיוחדים ומעניינים, וכך התחלתי לאסוף. בהמשך היו גם קופסאות גפרורים עם ציורים שאותם אספתי. דרך ספר יוגה שהתגלגל לידיי למדתי תרגילי נשימה וגמישות בנוסף לפעילות ספורט שהקפדתי לעשות מדי יום.

באחד הבקרים, בדרכי לבית הספר, החלטתי לבחור בדרך הארוכה, דרך ואדי סאליב.
אהבתי את התפאורה שם. מאז, הדרך הארוכה הפכה לעיקרית.
באחד הימים, כשחזרתי מבית הספר, נחשפתי לאירוע בעייתי שגרם לי לצחוק.
לא האירוע האלים הצחיק אותי, אלא דרך הפעולה של בחור צעיר שגלש מן הברזלים ופתר את הבעיה. לא הכרתי את הנער, וביני לבין עצמי כיניתי אותו על שם מטוס ענק, שבאותם ימים דיברו עליו ברדיו. ג'מבו.
למחרת, כשעברתי באותו המקום בחזרה מבית הספר, הזמין אותי הבחור לקפה, ברחבה של בית הקפה המקומי. לאחר כשעה, כשהמשכתי לביתי, חשבתי לעצמי שמצאתי חבר.
לא יכולתי לדעת, שאותו חבר חשב את אותה מחשבה בדיוק.
עם השנים, כשהתבגרתי, הבנתי שאכן כן. כל מה שנראה בתחילה כבלתי אפשרי – אפשרי.
בני דודיי הם כנראה אחיי.

מצטער, אין טופס מתאים

כשהתייצבתי בלשכת הגיוס ונדרשתי למלא טופס עם פרטים אישיים, ובין היתר, מספר אחים וכדומה, התלוצצתי ביני לבין עצמי: 'מצטער, לא כללתם פה את כל האפשרויות. אני בן יחיד שיש לו שבעה אחים'.
כשאבי מולידי, עמרם, נפטר, היה צורך לבשר לי, אחרי עשרות שנים.
הוא הרי צריך לשבת שבעה, אין ברירה, צריך לדבר. אבל מי יעשה את העבודה שאף אחד לא עשה עד היום?
אלעזר, הדוד המלומד והמוערך, התנדב.
לפני ההלוויה הוא ניגש אלי ותוך התפתלות התחיל: "שמע יצחק, אתה יודע אולי, אבל אתה…"
חילצתי והרגעתי אותו: "כן, כן, אני יודע. אני צריך לשבת שבעה".
 ישבתי שבעה עם כל בני דודיי, שמאותו היום הפכו לאחיי. עכשיו זה היה רשמי.
מתוך כבוד לאימי שגידלה אותי, וכדי לא לפגוע בה או לאכזב אותה, תמיד קראתי לחנה
אימי הביולוגית, דודה.

זהו, עכשיו אתה יודע

כיוון שאף אחד מעולם לא סיפר לי דברים ברורים, החלטתי שהגיע הזמן לשמוע את כל הפרטים מהמקור.
באחד הימים, בדרך מהעבודה, נכנסתי למושב לביקור, כפי שנהגתי מדי פעם לעשות.
הרגשתי נוח לשאול בישירות ובפשטות את אימי יולדתי.
"ספרי לי בבקשה. מההתחלה. הכל".
היא לקחה נשימה עמוקה וחייכה, כאילו רק חיכתה למילים האלו. ואז היא סיפרה.
הכול. מההתחלה.
זו הייתה שעה של היסטוריה מאלפת. כשסיימה, חייכה חיוך גדול ופלטה אנחת הקלה.
"כל כך רציתי לספר לך. זהו, עכשיו אתה יודע".
עשרות שנים עברו ורק עכשיו שמעתי. שמעתי מפי הגבורה.


זהו פרק מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…


יצחק טויטו

יצחק טויטו - "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)
יצחק טויטו – "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.



עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה:




צרו קשר: בוואטסאפבמייל

יצחק טויטו
יצחק טויטו
מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" 055-8825332 | קישור לרכישת הספרים...

כתבות קשורות לנושא זה

27 תגובות

  1. יצחק שלום, היום שוב אחרי זמן רב פגשתי בסיפור חייך, ושוב קראתי בהנאה נרובה, רק באמצע הקריאה הבנתי שכבר קראתי את הסיפור הזה, ואכן כך היה, ובכל זאת קראתיו שוב עד סופו המדהים. בורכת במשפחה נפלאה, וכמובן בכישרונך לשתף . ( מדןע נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם ברוח זאת?) בברכה עירית.ל. ☺️?‍♀️

  2. יצחק. אתה וכל המעורבים בסיפור משפחתך הם סיפור גבורה הרואי אחד גדול. איזו סאגה משפחתית שכולה עטופה בעצב ותקומה ואיחוי שברים. כבוד לך. ?

  3. איציק שלום, אף על פי שאני מכירה את הסיפור. אני קוראת והדמעות זולגות וזולגות … אתה כותב מקסים.
    הרבה הצלחה ובריאות לכולם. ד"ש ממאיר.??

  4. .ואו , הדמעות זולגות מעצמן , מדהים , אמיתי כנה , כמובן שמזכיר את לעצמי שגם לאחרים יש סיפורים כמו ניצולי שואה ששרדו והקימו את חייהם מחדש , אך הסיפור הזה פשוט מעורר ומקסים בפני עצמו. תודה יצחק היקר , גאה להיות חיפאי שגדלתי בילדותי בשכונת הדר המיוחדת ,למרות שמעולם לא התנסיתי בדברים שתיארת .

  5. איזה חתיכת סיפור מדהים, כתוב לעילא ולעילא.
    כל המשפחה עם לב אחד גדול של אהבה

  6. סיפור מרגש מאד "מלאכים אמיתיים…" עד כדי דמעות כמה אצילות
    אתה כותב מדהים סוחט דמעות ממש

  7. שלום יצחק, כבר מזמן לא ניתקלתי בסיפורים שלך. והיום נתקלתי בסיפור חייך ומשפחתך, קראתי כמו רומן מתח. כמה גיבורים יש במשפחתך, ולכל המשתתפים כולל אתה כמובן מחברת אהבה גדולה. מאחלת לכם בריאות והמשך לעוד שנים רבות ביחד. תודה עירית. ל.

  8. סיפור מופלא שכבר קראתיו, על אהבה ונתינה גדולה ואמונה בסייעתא דשמייא. מתנות לעתים לא צריך לאסוף מן הרצפה. הן ניתנות מתוך לב ענק ורחום ומשנות חיים. שבוע טוב יצחק.

  9. תודה על זכרונות משנות החמישים והשישים בחיפה. גם אני גדלתי ממש מתחת לרחוב שיבת ציון, בסמטאות הערביות של קצה ואדי סליב אשר נמחקו אח"כ מעל פני האדמה והפכו בי ינו אלה לקרית הממשלה המודרנית… הדר אכן היתה עדיין מלאה הוד ובתי קפה וינאיים ורחוב שפירא והחלוץ היו שופעים בחנויות וצלמניות ומה לא, המרכז המסחרי התוסס של העיר.
    גם אנחנו עברנו תאונת דרכים ביציאה מרחוב אלנבי דרומה, בתקופה שבה רק למעטים היו מכוניות, בשנת 1968, ויצאנו בשן ועין וכמעט נהרגנו כולנו…
    ושוב, תודה על סיפור מעניין ומעורר געגועים לימים של פעם בחיפה האדומה…

  10. סיפור בלתי רגיל ידידי יצחק טויטו. שבת שלום.

  11. יום יום עד 1975 הייתי מגיע לצריף הירוק על יד תחנת המונית אחרי הלימודים לקנות את עוגת הקוקוס אדומה, אחרי שביקרתי אצל סבי הספר ברחוב שפירא.
    הסיפורים שלך מחזירים אותי בכייף לימים היפים בהדר של שנות ה-60 וה70.

  12. אכן ידידי יצחק.ערכתי ביקור בוואדי סאליב בשנת 1969.מקום מרהיב. ישר כח לך ידידי כתבה אמינה.ושבת שלום.

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...