פיצוצים נשמעים באזור חיפה • ניסוי מתוכנן ומבוקר של רפאל • רביעי 14/8/24

(חי פה) - רפאל ממשיכה בפעילות התמיכה במאמץ המלחמתי...
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חזית הים רחב
באנר גורדון 240624
באנר חברה כלכלית 100724
באנר קריית אתא
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר מוזאוני חיפה 030824
פרסום בחי פה - רחב - מונפש

דן לבני האמן מחיפה • מצייר את תלאות השבת השחורה

כשהנפש זועקת האומנות הולכת בעקבותיה בעבר כבר התוודענו ליכולות הרישום...

הדיפלומטיה כגשר בין תרבותי לעשיית שלום • סאמי יחיא • דעה

השבת השחורה של ה-7 באוקטובר החזירה אותי בזמן לשנת...

חנה יפה מחיפה • אדריכלית נוף זוכת "פרס קרוון" בפרויקט פארק נשר

חנה יפה החיפאית הינה אדריכלית נוף. מקצועה הינו תחום...

הנערה שעצרה את העולם • יצחק טויטו

(חי פה) – "אהבה קלאסית"


"רוצה לעזור לי לתלות מודעות?"
"בטח, בכיף", עניתי לרכזת החינוך החברתי של בית הספר.
היו שלושה לוחות. התקדמנו לראשון.
ליד הלוח, על גדר אבן נמוכה, ישב זוג. נער ונערה משכבת י"ב.הם ישבו זה מול זו ברגליים משוכלות, מביטים זה בזה, ידיה בידיו.
אהבת נעורים. קלאסיקה.

רציתי ללחוש באוזני הרכזת שזו סיטואציה שכל במאי סרטים
היה רוצה לתפוס במצלמתו, כולל המבטים שהיו להם באותו רגע.
אבל שנייה לפני שיצאו לי המילים מהפה, הרימה הרכזת את קולה לעברם.

"היי היי. מה זה? לא מתאים. קומו בבקשה".
הנוער קם בבהלה.

קירבתי את ראשי אליה ולחשתי: "עזבי, תמשיכי ללוחות האחרים.
אני אארגן את הלוח הזה".
היא נתנה בי עין עקומה והתרחקה במבט זועף ובמלמולים רוטנים כלשהם.

התקרבתי אל הזוג הנכלם משהו, ובאותו הרגע גם קצת אילם.
הנחתי ידיי על כתפיהם ובסבר פנים הכי רציני שיכולתי לעטות על פניי
אמרתי, "הערב, רומיאו, אתה צריך להגיע אליי לאימון כדורסל.
ואת, יוליה, צריכה לדאוג שהוא לא יאחר. ולגבי זה", הנדתי בראשי לכיוון הרכזת
שכבר התרחקה וקרצתי לזוג, "היא רק התגעגעה לימי הנעורים שלה. זה הכול".

הם נשפו אוויר בהקלה.

ההתגלות

המשכתי בתליית הבריסטולים, כאשר לפתע שמעתי
מן סוג של מלמול. כעין שיחה בין שניים.
אלא, שלא היה אף אחד לידי. מוזר.
הצצתי מאחורי הלוח – אף אחד.

המלמול המשיך, אפשר להשתגע.
עצרתי כל תנועה, אפילו נשימה, מתרכז.
המילים הגיעו מהלוח.
התקרבתי עוד קצת. לא יכול להיות.
הכיוון הברור היה שני נעצים, שלפני רגע הצמדתי בעזרתם
את המודעה ללוח.
האוזן שלי הייתה במרחק עשרה סנטימטרים מהנעצים.
קפאתי במקום.

לא מצמצתי אפילו.
יש מצב ששני הנעצים משוחחים זה עם זה?
העפתי מבט מסביב. לא רוצה להיראות כזקוק לאשפוז.
ניסיתי להקשיב, מה יש לי להפסיד?
נעץ אחד נראה חדש, מבריק. כאילו עזב את פס הייצור השבוע.
השני היה מעט מעוקם, בלוי, חלוד מעט בקצוות.
עבר הרבה לוחות בחיים.

"ראית את שני הנערים? את הזוג?" שואל הנעץ הצעיר
"איזה יופי, אהבה טהורה.
רק בשביל זה היה שווה להינעץ כאן".
"כן, כן, ראיתי", עונה המעוקם באיטיות. קולו עבה. עייף.

הצעיר לא מרפה. "אתה נשמע מסויג. כאילו כלום.
או שזה רק החלודה שמקשה עליך?"
"לא, חלילה, לא מסויג. אהבת נעורים זה לא דבר של מה בכך.
אלא שאתה עוד צעיר, ומן הסתם עוד תראה הרבה דברים
בהנחה כמובן, שלא תפגוש במורה בעל ידיים שמאליות
שיעקם אותך תוך כדי נעיצה ואז ייחרץ גורלך לפח האשפה".

לאחר מספר שניות של שקט, שואל הילד
"בין השורות, נראה כאילו יש משהו שאתה לא אומר.
נשמע כאילו הסיטואציה הזכירה לך דבר אחר, או אולי דומה".

זוג בשקיעה (צילום: שרון לייבל)

יפה מדי

בסיומה של עוד הפוגה קצרה, נשמע קולו של החלוד.
איטי, שקט, כמעט בלחישה.
"הוא היה סטודנט באוניברסיטה.
באחת ההפסקות, בקפיטריה, אחרי שלקח את הקפה
והקרואסון הקבועים עם המגש ביד, חיפש מקום פנוי.

ממרחק, התבייתו עיניו על שולחן ולידו עלמת חן.
למרות שהיה צפוף ועמוס, אף אחד לא ישב לידה. 'יפה מדי'.
יפה ברמה של הרתעה, חשב העלם לעצמו.
גברים כנראה חוששים מיפות מדי ומריצים סרטים בראש:
היא בטח תפוסה, אני בטח לא מספיק טוב בשבילה
היא בלתי מושגת, וכן הלאה. מרגישים מאוימים. אָלֶק גברים.
טוב, הבחור, שגדל באחת משכונות העיר התחתית שבחיפה
לא חשב על תכנונים או שיקולים מייגעים
והתחיל לפלס דרך לעברה.

היא הייתה לבושה בקפידה ומאופרת בטוב טעם. מושלמת.
כאילו יצאה הרגע מזו'רנל אופנה יוקרתי.
והנער? הוא החל צועד לעברה במכנסי הג'ינס המרופטים שלו
ובחולצת טריקו בלויה שאבדה מזמן את צבעה המקורי.

מטר לפני שהוא מגיע, מניח מישהו כוס קפה על שולחנה,
מבקש רשות ומתכונן לשבת.
אבל אז, בצעד גדול, מה זה גדול, שיא עולמי נשבר שם באותו הרגע
הנער מהשכונה מדביק את הפער.
הוא מניח את המגש על השולחן ואומר לברנש
'סלח לי, אבל המקום תפוס'… ומתיישב.
הסטודנט בוחן את הנער מהשכונה. אומד, מקטלג, מסתובב ומתרחק.
'נבון מצידך', חשב ידידנו.

והיא? המושלמת מהז'ורנל?
אם בהתחלה נראתה נבוכה, או מבולבלת משהו, עכשיו חיוכה הנבוך
גולש לכדי צחקוק קליל.
'פששששש', היא אומרת. 'ביצוע מהסרטים. מאיפה הביטחון הזה?'
ידידנו מושך בכתפיו, 'אם את יושבת פה כבר עשר דקות
ואף אחד עוד לא ישב לידך, אז כל היתר הם חסרי ביטחון'.
היא מבטלת את דבריו בהינף יד. 'אותו הדבר, רק במילים אחרות'.
'גם חכמה', חשב לעצמו.

'בכל מקרה, לא נראה לי שתרצי לחלוק את השולחן
עם פעיל פוליטי רדיקלי', אמר תוך שהוא מנפנף בכף יד שמאל.
'ומי אמר לך שאני לא כזאת?' שאלה, תוך הרמת גבה בוחנת
ונענתה בהרמת כתפיים אגבית.
'אולי כי את נראית אינטליגנטית מדי מכדי להשתייך
לקבוצות קיצוניות?"'
תשובתו זכתה לחיוך. בינגו.

היא לא יכלה לדעת שהבחור מהשכונה הבחין עוד לפני שהתקרב אליה
במדבקה על קצה התיק שלה, המגדירה את שייכותה הפוליטית.
אפשר להגיד מניפולציה. אפשר לומר התחכמות.
או אולי פשוט שימוש בנתוני שטח קיימים להשגת מטרה".

זוג משמיים

"הם למדו בקורסים שונים לחלוטין", ממשיך הנעץ הזקן.
"למחרת, רבע שעה לפני סוף השיעור שלפני ההפסקה
הנער פותח את הדלת של השיעור, שבו היא משתתפת
וכמו שליח, מוסר מעטפה סגורה למרצה ויוצא.
על המעטפה רשום שמה של עלמת החן
בתוספת האותיות – ד ח ו ף.

בהפסקה, ראשון בקפיטריה, הוא כבר ישוב ליד אותו השולחן.
היא מגיעה, עומדת מולו, ובצחוק מתגלגל
מקריאה את תוכן המעטפה:
'עלמת החן, תאזרי ביטחון.
הג'ינס המרופט מזמין אותך אחר כבוד לשולחנו.
הקפה שלך כבר על השולחן'".


החלוד ממשיך לספר.
עמיתו הצעיר אינו מוציא מילה. בשיא ההקשבה.

ואני? אני בעולם משלי. מרחף איפשהו. מנותק.
לא כל יום מזדמן לי להקשיב לשיח נעצים.

הנעץ הזקן ממשיך באיטיות.
מרוכז בכל מילה. נשמע כחולם. נוכח ולא נוכח. אבל קולו ברור.

"הם הפכו לזוג אחרי הקפה השני.
זה היה טבעי לגמרי, מתבקש כמו שני
חלקי פאזל משתלבים. חיבור מושלם.
הם נראו כמרחפים בתוך בועה, בעולם משלהם.
רק הם, וכל הסביבה כאילו אינה קיימת.
כמו שני כוכבים מגלקסיה אחרת.

זוג בשדה פרחים (צילום: שרון לייבל)

הנערה שעצרה את העולם

באחד הימים, כשהם עוברים שלובי ידיים, בין בנייני
האוניברסיטה דואים במחוזות אחרים, חסרי כל דאגות
כאילו אין כלום בעולם מלבדם עצר הנער
ליד אחד מעצי האורן הענקיים.
הוא הוציא אותי מהכיס, הצמיד אותי לעץ, התבונן בי
ודיבר בשקט, כאל עצמו:
'הנעץ הזה, עד למה שהוא רואה מול עיניו.
מי יודע, אולי בעוד עשרות שנים נעבור פה, נראה את הנעץ הזה
וניזכר ברגעים הללו. מילים לא יגיעו לאמת.
תיאור מילולי רק יגרע. אבל אם נעץ היה יכול לדבר, או לתאר…'
ואז נדם.
השתתק, כנותן למילים להמשיך ולהיאמר מעצמן
מכוח אינרציית המחשבה. הוא הסב פניו אליה.

היא לא הסתכלה על העץ. היא התבוננה בו, בדממה.
העיניים הביעו כמיהה. שפת הגוף דיברה.
מבטה בוחן, מרוכז, אפוף הילה. שמימי. כנמצאת בספרה אחרת לגמרי.

הבנתי באותו רגע, שאני עד למשהו אחר. נקי. נשגב.
ראיתי טוטאליות. ראיתי התגשמות ארצית ומושלמת של כיסופים.
היא שידרה מתוך תוכה צונאמי של רגשות.
הייתה שם סוג של עוצמה על טבעית.
אותו הרגע נמשך אולי חמש או שש שניות.
באותם רגעים הייתה הרגשה מוחשית שהעולם עצר מלכת.
לא נשמעו ציוצי ציפורים, לא ראיתי עלה נושר, לא שמעתי קול ברקע.
כל החי קפא. היקום עמד דום.
העולם עצר והרכין ראשו לנערה אחת, ששידרה במבטה משהו
שמילים אינן יכולות לתאר.
ואני הייתי עד לכך, ראיתי. ואפילו הרגשתי.
עולם ומלואו התבטל נוכח שדר מושלם ואמיתי אחד.
שדר ברור שאמר – 'אוהבת אותך'.

דמעת שרף התגלגלה במורד גזע העץ הענק.
התגלגלה באיטיות, שטפה אותי והמשיכה
צורבת בי זיכרון עד.
מגע טיפת השרף התפתח עם השנים למעט חלודה.
אבל, איזה חלודה…"

הנעץ החלוד השתתק.
רגעים אחדים של שקט. מחשבות שמפליגות בזמן אחר.
הייתי מהופנט.

"אתה מבין?" המשיך הזקן. "אם אתה עד לרגע כזה
אז אולי תוכל להבין אותי. אולי".
הצעיר מלמל בלחש – "קטונתי".

זוג אוהבים בחוף הים (צילום: שרון לייבל)

חבר וותיק

רק עכשיו הרגשתי שאני נטוע במקומי וחיוך מרוח על פניי.
בחנתי את שני הנעצים מקרוב.
הם נראו כמו… כמו שני נעצים. אחד מבריק, השני בלוי.
הושטתי לאט אצבע והעברתי אותה בעדינות על הברזל החלוד.
ואז התנתקתי מהלוח, הסתובבתי וריחפתי לכיוון חדר המורים.

"ראית את המורה הזה?" פלט הצעיר.
"נראה כאילו הוא הקשיב לנו.
אין מצב שיש בן אנוש שמבין את השפה שלנו, נכון?"
החלוד חייך. "נעצית עתיקה? ברור שלא.
אמממ… אם כי יש לנו מן אמונה כזאת…"

"איזה אמונה?"
"שאם, יש כאלה בני אדם נדירים, שכן מבינים נעצית עתיקה
אז אלה רק יחידי סגולה שחוו משהו שמימי…"

המבריק נראה אבוד משהו.
"שמת לב שהוא מלמל משהו, כשהוא החליק את אצבעו על פניך?"
"כן, כן. שמעתי מצוין", אמר הזקן לאיטו.
"ומה אמר המורה?"
הזקן הביט לכיוון חדר המורים ונענע בראשו כאילו חווה התגלות.
"הוא אמר – 'שלום לך חבר ותיק'".

תופעות לוואי?… באמת?

הצטנפתי באחת מפינות הישיבה של חדר המורים
שרוי בסוג של היי ומברר עם עצמי מה בדיוק קרה פה.
חתיכת ברזל לא אמורה לפטפט. אז מה? מה זה?

אחת המורות הוותיקות נכנסה כמו רוח סערה לחדר המורים
סקרה את הנוכחים, קלטה אותי, התקרבה במהירות
והתיישבה לצידי.

היא נראתה נסערת ודיברה בקצב על קולי.
"הקורונה הזאת הפכה לנו את החיים", פלטה חידוש סנסציוני.
"תגיד, מה אתה אומר, כדאי ללכת להתחסן?
יש סרטונים מפחידים ברשת על תופעות לוואי מחרידות".

לא יכולתי שלא לצחוק מהתזמון.
"תראי, אני התחסנתי לפני יומיים ובאמת יש תופעות לוואי."
"אתה רציני.. איזה תופעות?"
"אההה, למשל, את יכולה פתאום לשמוע שני נעצים מדברים."
היא הסתכלה עלי ברחמים.
"אבל עזבי שטויות" אמרתי, "אלו אחלה תופעות. באחריות".

שלפתי עט ודף נייר וכתבתי:
"בכל סיפור יש משהו מן ההזיה
ובכל הזיה יש משהו מן המציאות."


יצחק טויטו

יצחק טויטו - "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)
יצחק טויטו – "לאסוף מתנות מהרצפה" (אלבום אישי)

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.


עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה:

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

יצחק טויטו
יצחק טויטו
מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" 055-8825332 | קישור לרכישת הספרים...

כתבות קשורות לנושא זה

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...