"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים
המנהל צוער וריטה "המורה לצִיעוּר" – חלק שני
חלקו הראשון של הסיפור – בקישור:
מופע אימים
שיעור הציור הפך מדי שבוע, זמן קצר לאחר תחילתו, לאירוע כאוטי למדי, כשהמורה מאבדת שליטה במתרחש. הדברים הלכו והידרדרו, עד שיום אחד פרצה המורה ריטה לציעור בבכי מר, נטשה את הכיתה, ואצה לחפש נחמה והצלה אצל המורה מינה, המחנכת.
המחנכת התגייסה לנסות ולהשיב את כיתתה לתלם, אך משגם ההתערבות החינוכית הזאת לא הביאה לתוצאה המיוחלת, הופעל נשק יום הדין, ובאותו יום מר ונמהר, הופיע המנהל צוער בכבודו ובעצמו בכיתה הסוררת, כדי להטיל מורא שמיים בלב הנוער.
דמות האיש נמוך הקומה ובעל הקרחת הנוצצת, שכל צעד מצעדיו שידר זעם כבוש ומאיים להתפרץ, אכן הטילה עלינו אימה, ונראה היה שלנאום התוכחה ותנועות היד המאיימות הייתה השפעה על כנופיית הפורעים הצעירים שאכלסו את ספסלי הלימודים של הכיתה. עליי, למרבה הצער, ההשפעה של מופע האימים הייתה שונה.
קולונל קלינק
ישוב אל השולחן שלי בשורה האחרונה, הייתי גם אני מרותק למופע, אלא שאז גיליתי לפתע דמיון מדהים בין הדמות הממושקפת ומזרת האימה שניצבה מולנו, לבין דמות הקצין הגרמני מסרטי מחנות השבויים במלחמת העולם השנייה, שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה. רק יום לפני כן צפיתי אצל חברי קיצי בערוץ הלבנוני בטלוויזיה (קיצי היה מיחידי הסגולה שבביתם שכן מכשיר הפלאים) באפיזודה מן הסדרה הקומית 'הגיבורים של הוגאן', שעסקה במחנה שבויים. ככל שהבעות פניו של מר צוער הלכו ונעשו זועמות יותר, ותוכחותיו רמות יותר, כך הלך המנהל ודמה יותר ויותר לקולונל קלינק הנלעג מן הסדרה, ומופע האימים שלו הפך בעיניי בהדרגה, לפארודיה משעשעת על סרטי מלחמה.
משהו שהתחיל כדגדוג בבטני, הלך וזחל מעלה מעלה. מודע לתוצאות החמורות של מה שעלול לקרות, נלחמתי בכל כוחי בגל שהלך וגאה בי, עד שלבסוף, לאימתי הגדולה, איבדתי כל שליטה ופרצתי בצחוק מתגלגל.
דרך בטוחה לגיהינום
שתיקה מהדהדת נפלה על החדר. כל הכיתה הסתובבה לאחור בתדהמה, לראות מיהו המטורף ששם נפשו בכפו. גם המנהל איבד לרגע את יכולת הדיבור. פיו נשאר פעור ופניו החלו להסמיק.
אני הייתי אחוז אימה. ידעתי בוודאות שאני בדרך הבטוחה לגיהינום, אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות. בטני כבר כאבה מרוב צחוק. באמת שרציתי להפסיק, אבל זה היה גדול ממני. מסביב החל המתח להתפוגג. מספר ילדים החלו אף הם לצחקק, והמנהל, שבינתיים האדים כעגבנייה, הבין שבתוך שניות מופע האימים שלו עלול להפוך לקומדיה ויכולת ההרתעה שלו תיעלם לחלוטין.
הוא הרים את ידו והצביע לכיווני, כאשר עיניו רושפות גיצי אש. "אתה!" צרח בזעם, וכל הצחקוקים שמסביב דעכו באחת.
כיוון שמר צוער סבל מפזילה קשה, התקשיתי לזהות אם הוא מתכוון אליי (גם אם יכולתי להניח בהסתברות גבוהה למדי שאכן כך הוא) והדבר גרם לי, למרבה האימה, לעווית צחוק נוספת.
"גש לכאן מייד!" שאג המנהל.
הפעם הייתה לשאגה הזאת השפעה מיידית על בלוטות הצחוק שלי, ואיבדתי באחת את היכולת לראות את הצד המשעשע של האירוע. הצחוק נעלם, ונותר רק פחד גדול מן הצרה שהמטתי על עצמי.
בברכיים פקות, קמתי ממקומי וצעדתי אל קדמת הכיתה, שם עמד מפקד המחנה, כאשר מבטי הפרידה של חבריי מלווים אותי לאורך צעדת המוות.
כאשר הגעתי לקרבת המנהל, הושיט זה את ידו הימנית, תפס בקצה אוזני השמאלית והעניק לה תנופה שהעיפה אותה (בעוד אני מחובר לקצה השני שלה) לעבר דלת הכיתה, ואל המסדרון שמעבר לה.
"המתן לי במשרדי!" שמעתי את קולו רועם באוזני הימנית, שעדיין שמרה על יכולת שמיעה.
ההמתנה מחוץ למשרד המנהל הייתה קשה. אני מניח שכך מרגיש נידון המחכה לנקישה על דלת תאו, לפני מסעו האחרון.
מלב אל לב
במהלך השנים, התערבבו במוחי השיחות מלב אל לב שקיימתי במשרד הזה עם מר צוער ועם המורה יוסף ("יוּסוּף" בפי העם), שירש את מקומו בשנה שלאחר מכן, ולכן אינני זוכר לפרטי פרטים את השיחה שניהלנו. זכור לי רק שתרומתי הייתה דלה, עד בלתי קיימת, ושהשיחה כללה בעיקר מונולוג שפרש את עיקרי משנתו החינוכית של המנהל, והדגמה של משנתו זו באמצעות סטירה מצלצלת.
מספר חודשים אחרי האירוע האמור, חלתה המורה למתמטיקה, ומר צוער שהיה מורה למתמטיקה במקצועו, ואף מחברם של מספר ספרי לימוד בתחום, נכנס לכיתה כמורה מחליף.
השיעור התנהל בשקט מופתי, כי פחדנו ממנו פחד מוות. למר צוער היו אמצעי חינוך מקוריים. כך, למשל, נשלח ילד שנתפס מדבר שללא לצורך לעמוד בתוך עיגול שצייר המנהל סביבו בגיר על הרצפה, תוך שהוא מצהיר "תכאבנה הרגליים, תסגרנה השפתיים."
להטוטי חשבון
למרבה הפליאה, לאחר שפג מעט המתח, גילינו שאנו נהנים מהשיעור, בו למדנו להטוטי חשבון שונים ומשונים. עד היום, אני נהנה להרשים אנשים בחישוב מיידי של מכפלות כמו 35×35 או 65×65, כפי שלימד אותנו מר צוער באותו יום.
כאשר צלצל הפעמון לסיום השיעור, נשארנו כולנו ישובים. איש לא העז לקום ללא רשות המנהל. הוא התבונן בנו רגע, סימן לנו שאנחנו משוחררים, ואז פנה אל הדלת כדי לצאת מהכיתה.
אך לפני שהסתובב, ראיתי בפניו משהו שהפתיע אותי מאוד. על שפתיו הדקות של המנהל צוער עברה עווית קצרה. אינני יכול להישבע על כך, אבל אני כמעט בטוח שהוא חייך.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
הסיפור שלך מהשבע עשרה ביוני לא עלה