באנר חזית הים רחב
באנר חברה כלכלית 100724
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר גורדון 240624
באנר קריית אתא
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר מוזאוני חיפה 030824

הדיפלומטיה כגשר בין תרבותי לעשיית שלום • סאמי יחיא • דעה

השבת השחורה של ה-7 באוקטובר החזירה אותי בזמן לשנת...

ב״זכרון בסלון״ בשנה הבאה – נשמע גם את סיפוריהם של העולים מחבר העמים

טטיאנה לוי דואגת לכולם טטיאנה לוי, 67, רכזת עולים ותרבות...

בני משפחת סקר בעוספיא יודעים: ביחד ננצח ◄ וידאו

עולם של יופי קלאסי ומלכותי אל ביתם המהודר של בני...

סיפורם של שורדי השואה שהקימו את הקיבוץ הימי 'כובשי הים'

בנימה אישית לפני מספר חודשים סיפר לי ידידי יעקב וימן,...

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • הפרויקט והאלבום

המוזות הכול התחיל לפני כשלוש שנים, כאשר שתי הנכדות התל...

"גן שלנו" • עוד סיפורי ילדות מחיפה של פעם ◄ יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • המשך…

פרקים נוספים מתוך הספר שפורסמו בחי פה – תוכלו לקרוא בקישורים שבסוף הכתבה:


'הכלמתוק' וחנות מוצרי הגומי

במרכז רחוב גאולה, בצידו הדרומי של הרחוב, עמד בניין שתבע לעצמו לא מספר אחד, כרוב הבניינים הדלים בהם התגוררנו, אלא שניים – 28 ו-30. 

המבנה שימש כבית דירות, אך גם כמרכז מסחרי, ובחזיתו עמדו מספר חנויות קטנות. החשובה בהן, מנקודת המבט של ילדי הרחוב, הייתה חנות דברי המתיקה המיתולוגית "הכל מתוק", שבעליה נודע בפינו בשם "הכלמתוק". מר "הכלמתוק" קנה לעצמו מוניטין כמי שיחליף לך מסטיק "דגלים" אם אחרי פתיחת העטיפה התברר שזכית בדגל שכבר יש לך באוסף, ובזכות גמישותו זאת, זכה לפופולריות עצומה בשכונה ואף מעבר לה. 

למרות חשיבותו ההיסטורית של מוסד "הכל מתוק", בגיל הגן העדפתי דווקא את חנות מוצרי הגומי של הדוד דוֹלְפִי, ששכנה בקצהו המערבי של הבניין, במספר 28.

נטייה מוגזמת לחיבוקים ונישוקים

דולפי היה אחד מחבורה של אנשים בקהילה שסבבה את הוריי, שהתהדרו בכינוי המכובד "דוד". כך, למרות שלאבי היה רק אח אחד שהתגורר בחיפה באותם שנים, ולאימי רק אחות אחת, השתבחתי במגוון של דודים ודודות ממשפחת עולי הונגריה, כולם אנשים חמים עם נטייה מוגזמת לחיבוקים ונישוקים. ההונגרים נטו להדביק לכל חבר קהילה שעבר את גיל הארבעים (לא זכור לי מבוגר שהיה צעיר מגיל זה) את כינוי החיבה "בָּאצִ'י" – הלא הוא "דוד" בשפת המכורה, או "נֵיינִי" – דודה, וכך זכיתי מלידה למספר רב של דודים ואף דודות, ללא שנדרשתי למאמץ מיוחד לשם כך.

דולפי באצ'י

דולפי באצ'י היה בעלה של הדודה שָׁרִיקָה. היו אלו נישואים שניים של בני הזוג, שנסמכו על ההון הצנוע שהביאה הדודה מנישואיה הראשונים. טיבו של הקשר ביניהם לבין הוריי לא היה ברור לי, אך אחרי שנים הבנתי שזה לא היה באמת חשוב. מתוך מעט יותר מ-700,000 יהודי הונגריה, הושמדו בשואה קרוב ל-500,000. גם אם נצמצם את מספרה של שארית הפליטה לאלו מהם שעלו לארץ והתיישבו בחיפה, וננכה מהם את בני הקהילות החרדיות, שהעולים שהגיעו מרקע ציוני לא רצו בשום קשר איתם, עדיין היה לכל הונגרי חיפאי לא חרדי, גם אם היה ערירי חסר משפחה (והיו לא מעט כאלה אחרי השואה), פוטנציאל מבטיח ביותר לזכות בהסמכה כדוד.

הדוד דולפי שלט ברזי תורת בישול הגומי, ובכספה של אשתו יסד ברחוב גאולה חנות שהייתה בעצם גם מפעל קטן. חנותו הקטנה ורבת הקסם טבלה בריח חריף שנדף מהדוד המבעבע שניצב בירכתיה, ושנראה כהעתק של הדוד בו נהגה המכשפה מ"הנזל וגרטל" לבשל את המטעמים האהובים עליה. 

נפלאים ובלתי שימושיים

הדוד נהג לבשל בדוד את חומרי הגלם שלו, מהם יצר מוצרים נפלאים ובלתי שימושיים בעליל, כמו כדורי גומי קטנים, שהיו קופצניים מדי מכדי להשתמש בהם במשחקי מטקות על שפת הים, וגלגלי גומי קטנים שניתן היה לזרוק לעבר יתד עץ, ושעם מעט דמיון מודרך, יכול היה ילד בן ארבע לסובב אותם בידיו כהגה של מכונית.

ילדים לא היו לדוד דולפי מנישואיו הלא מאושרים לדודה שריקה, אך הדוד, שעם המבוגרים לא תמיד הסתדר, אהב מאוד ילדים, ואותי חיבב במיוחד. הוא נהג להעניק לי כדורי גומי קטנים לרוב, וגם גלגלי גומי לא חסך ממני. היו אמנם מעט מאוד דורשים למוצרים הללו, אך אני יודע שניתנו לי ממנו באהבה. 

אני, מצידי, אהבתי לבוא לחנות, להתבשם מריח הגומי השרוף ולהתבונן בדוד דולפי כאשר הוא יוצק אותו לתבניות, כדי להכין את מוצריו הבלתי מכירים.

גן אסתר

כאשר הצטרפתי בגיל ארבע לגן אסתר ששכן בבניין הסמוך, מהלך גרם מדרגות ממפעל הגומי שלו, הבטיח הדוד לשמור עליי. מדי פעם, היה נוטש את משמרתו ליד הדוד המבעבע, ומטפס במדרגות אל חצר הגן כדי לבדוק אם אינני בוכה, ואם הכול מתנהל כשורה. כדי להבטיח שאקבל טיפול הוגן, הגדיל הדוד לעשות, ובפרץ של נדיבות תרם מספר כדורים וחישוקים מגומי לרווחת ילדי הגן, וזכה בהוקרתה הנצחית של אסתר הגננת.

הדוד היה שמח להמשיך בפעילותו היצרנית עוד שנים רבות, אך בגלל המודל העסקי הלקוי של החנות, ובעקבות לחצה של הדודה שריקה, שראתה בחרדה את כספה הולך ואוזל, סגר יום אחד המפעל את שעריו, ובמקומו התבסס במקום עסק חדש. זה היה סופו המר של מפעל הגומי של הדוד דולפי, שבשלב זה נעלם מחיי.

בינתיים, עשיתי אני חייל, והשתלבתי היטב בגן אסתר. במהרה הגעתי לשלב בו יכלה אמא להסתפק בליווי בנה עד תחתית גרם המדרגות, משם הייתי עולה לבדי, ונכנס בגאווה בשערי הגן. 

ימים של גאולה | יורם כץ (אלבום משפחתי)

זכות קניין

לב ליבו של הגן היה ארגז החול שניצב במרכז החצר. שיטחו של הארגז היה קטן, והדבר הגביל את מספר הילדים שיכלו ליהנות משירותיו ברגע נתון. אני, שביטחוני העצמי, כילד שעולה לבד במדרגות, הלך והתעצם, תבעתי את זכויותיי הלגיטימיות על פיסת החול הקטנה הזאת, וגם קבעתי נחרצות שזכות הקניין שלי נכנסת לתוקף בכל בוקר, מרגע שרגלי דורכת בגן. רוב הילדים שוכנעו להכיר בזכויותיי הצודקות, ולהם הרשיתי לשחק לצידי, אך היו מספר ילדים קשי הבנה, כמו עפרה, איתם התקשיתי להסתדר.

עפרה הייתה ילדה ביישנית ונחבאת אל הכלים, בעלת מראה עכברי משהו, שאהבה מאוד לשחק בארגז החול שלי, וסומנה על ידי כילדה מעצבנת במיוחד. כיוון שגם נהגה להלשין עליי לגננת, נאלצתי להפעיל מולה אמצעי עונשין מידתיים שכללו, בין השאר, בעיטות באחוריים ומשיכות בצמה. עפרה לא ידעה להעריך את תשומת הלב שהענקתי לה, והמצב הידרדר במהירות לידי כך, שבכל בוקר, כאשר הייתי מגיע לגן, היא הייתה פורצת אוטומטית בבכי, ורצה להסתתר מתחת לשמלתה של אסתר הגננת.

ילדים לא מחונכים

משלא עלה בידי הגננת להשכין שלום בית, היא נאלצה לשתף את אמא הנדהמת בהסתייגויותיה מן ההתנהגות הבריונית של המלאך הקטן שלה. אמא שיתפה במידע המרשיע את אבא, ואבא, מצידו, שיתף אותי במחשבות מטרידות, אך נחרצות למדי, ומלוות בהדגמות מעשיות על דברים שעלולים לקרות לילדים לא מחונכים. 

בעקבות ההתערבות החינוכית האפקטיבית הזאת, חזרתי להיות ילד למופת, וכך נשארתי עד עצם היום הזה. 

הקידום לגן שושנה

מדרך הטבע, עדיין היו חיכוכים פה ושם (כמו העימות עם אבי ל. העקשן, שטען, ללא היגיון נראה לעין, לזכויות משחק שוות באחד מחישוקי הגומי ממורשת הדוד דולפי), אך, מעבר לכך, לא עלו יותר תלונות על התנהגות פלילית מצידי.

בשנה שלאחר מכן, קודמתי לגן החובה של הגננת שושנה ברחוב גאולה 7. כעת כבר הייתי ילד עצמאי, וכיוון שלא נאלצתי לחצות כביש בדרכי לגן, צעדתי לשם בגאווה כל בוקר לגמרי לבדי, ואף חזרתי בצהריים ללא שום סיוע מאמא.

גן שושנה 1960 • ימים של גאולה | יורם כץ (אלבום משפחתי)

המכשפה

אבל המסלול הזה היה הרה סכנות. 

מסלול הצעידה שלי בבוקר כלל טיפוס במדרגות לרחוב גאולה, צעידה של כמאתיים מטר מערבה, עד המקום בו משתפל הרחוב צפונה, והליכה של עוד כמאה מטר במורד עד הגן. 

קצת אחרי המכולת של פַס, ולפני הפנייה צפונה, עמד בית מספר 19, שבקומת הקרקע שלו הייתה דירה קטנה עם חלון ודלת שפנו לרחוב. 

בדירה הזאת, התמימה למראה, התגוררה מכשפה. 

לא היה בכך שום סוד, שכן מדי פעם הייתה המכשפה עוזבת את משכנה האפל, ומתיישבת בכיסא על המדרכה, כדי להתענג על קרניה של שמש הבוקר, ובנסיבות אלו, יכלו הנועזים שבינינו להתבונן בה ולהתרשם. 

אנחנו, שגדלנו מינקות על סיפורי המכשפות של האחים גרים, ידענו לזהות מייד עם מי יש לנו עסק, שכן היו לה את כל הסימנים הנדרשים: הליכה כפופה, מקל, אף גדול ומיובל, מספר שיניים צהובות, מספר שיניים חסרות ומטפחת ראש. היא אמנם התאמצה מאוד, ואף הצליחה, שלא להיראות אף פעם כשהיא אוחזת במטאטא, אך לא נתנו לתחבולה הזאת לבלבל אותנו. 

שמועות עקשניות ידעו לספר שהמכשפה הזקנה נוהגת מדי פעם לחטוף ילדים קטנים ולטרוף אותם בחדר החשוך שבפנים. 

המידע על מה שמתחולל בדירה הקודרת הזאת, עבר בין ילדי השכונה מפה לאוזן, ובלחש בלבד. המבוגרים, שחיו בבועה משלהם, לא היו ערים כלל למתרחש, ואף ילד לא טרח לעדכן אותם, שכן מן המפורסמות היה שאין לסמוך עליהם בעניינים החשובים באמת.

מתחממת בשמש ומצפה לי

בהינתן כל אלה, לא ייפלא שכל צעדה שלי בבוקר אל הגן הייתה כרוכה בסכנת נפשות של ממש, וכבר כשהייתי חולף על פני המכולת של פס, היו שריריי וחושיי נדרכים. 

המצב הרצוי מבחינתי היה שהתריס על החלון הפונה לרחוב יהיה מוגף. במצב כזה, יכולתי להסתפק בהליכה מהירה על המדרכה שלצד הבית. 

המצב הסתבך כאשר התריס היה פתוח, שכן בתנאים אלה, יכלה המכשפה להגיח החוצה בכל רגע, ובמקרה שכזה נדרשתי לריצה מהירה עד פינת הרחוב, במרחק של כ-25 מטר משם. 

הסיוט הגדול ביותר שלי היה מתממש, כאשר המכשפה, בכבודה ובעצמה, הייתה כבר ישובה בכיסא על המדרכה, מתחממת בשמש, ומצפה לי. 

למזלי, זה קרה רק פעמיים באותה שנה. 

בפעם הראשונה, התמזל מזלי, ובדיוק באותו זמן עבר שם תולי חברי בדרכו אל הגן, מלווה באחיו הגדול מוצי, ויכולתי להצטרף אל שניהם בצליחת המכשול (ידוע היה שהמכשפה תוקפת רק ילדים בודדים).

בפעם השנייה, נתקפתי בכאב בטן עז ופתאומי, וחזרתי בריצה הביתה כדי להתרוקן. כאשר סיימתי והייתי צריך לחזור, הייתה השעה כבר מאוחרת, ויכולתי לבקש מאמא להתלוות אליי, בטענה שאני מתבייש להיכנס לגן באיחור.

• הסיפורים הקודמים שפורסמו בחי פה מתוך "ימים של גאולה • בקישורים:


יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

יורם כץ (אלבום פרטי)

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפהוכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

יורם כץ
יורם כץ
בוגר תעשיית ההיי-טק הישראלית, עיתונאי, סופר ובלוגר. קישור לאתר שלי ולרכישת הספרים יליד חיפה (1954), למד בביה"ס גאולה ובביה"ס הריאלי. בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה (האוניברסיטה העברית) והנדסת מחשבים (הטכניון). ספרים: • "Lethal Scripture" (אנגלית) – רומן מתח היסטורי • "ימים של גאולה" – סיפורי ילדות משכונת "גאולה"

כתבות קשורות לנושא זה

8 תגובות

  1. מקסים! פשוט מקסים! הכתיבה נעימה והספור הנפלא כמה רגעים של נוסטלגיה וכיף. שאפו אחד גדול

  2. בס"ד
    אכן ניחוחות של פעם.
    אמנם נולדתי בואדי ניסנאס 1950 אבל כל ילדותי עברה בכרמליה.
    בהתחלה ברחוב רחל (במלעיל כמנהגו היקים) 29 עד גיל 10 אח"כ למספר 14.
    ה"ואדי" היה החצר האחורית שהוא המדרון הדרומי של רחוב רחל.
    תמיד מלא בצמיחה, פרחים ושיחים וגרוטאות שהפכו לצעצועים.
    ילדים ערבים היו רועים את העיזים בואדי ולימדו אותנו איך ואיזה צמחים אפשר לאכול.
    הכנו עגלות עם גלגלי קוגלגרים (מיסבים) ששכנים שעבדו במוסכים הביאו לנו.
    העליה לרחוב מוריה, שם היו המכולת, הירקן והאוטובוסים היו אתגר ששמחנו למלא בגלל שבחזרה הירידה בעגלה שבנינו היתה כיפית, במיוחד אם אף קוגלגר לא נפל בדרך.

  3. עכשיו בני כמה אתם ? פששש אנשים עתיקים גם הייתם ילדים יפים

  4. כמובן שחזרתי באחת למחוזות ילדותי. גן אסתר, וואו. אני ילידת 1943 וקיוויתי שיורם נולד ב 1945… הספר של קוקו (יצחק קרונזון) הוא סיפור ילדותי אבל אשמח להגיע ליודן ולרכוש את הספר. נ.ב. החנות של פס היתה "תנובה"….. יןרם, תודה

  5. כתיבתך נהדרת, יורם.
    אני ילידת 1948 מרחוב בן יהודה 26, וכל כך מתחברת למה שכתבת.
    יישר כח ובריאות.

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...