אורחות חיים בימים של פעם. מזמן!

החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת שוטטנו בחוסר מעש, מנסים להמציא משחקים שונים כדי להעביר את הזמן.

איסוף אובססיבי של חפיסות סיגריות ריקות ואז בעזרת פקק בקבוק שפשפנו על רצפת בטון עד שקיבלנו את הסמל עם מסגרת עגולה ומשוננת לפי צורת הפקק. הסתובבתי עם שקית ובה אלפי סמלים כאלה, מחפש החלפות עם סמלים שאינם ברשותי מקופסת סיגריות נדירה, בדרך כלל תוצרת חוץ. אם מי מהקוראים חושב לתומו שהצלחתי למצוא סמל שאינו קיים באמתחתי, טועה.

חג סוכות הכין אותנו למשחק שנמשך שבוע שבועיים. מיד בתום החג, אספנו מתוך הסכך המשומש ענפים מתאימים, הורדנו את העלים היבשים, ידית קטנה והרי לך חרב לתפארת. לידית קיצצנו קטע קטן ובעזרת חבל, בהצלבה, קשירה חזקה ומגן יד מוכן. החרב נעוצה במכנסיים וכך הסתובבנו ברחובות, תרים אחר אויב משכונה אחרת שיהווה בן זוג לקרב סייף. ילדי השכונות נמנעו מלשוטט בתקופה זו מאימת סייפני עמק הזיתים, דבר שאילץ אותנו להתמודד איש עם רעהו כדי לשמר זריזות, חדות עין ולהראות למציצני האויב שיעבירו לחבריהם מי שולט בחרב.

'סקארמוש' או 'דז'רטנייאן' או שלושת המוסקטרים, 'אטוס', 'פורטוס' ו'ארמיס'. שמות מפורסמים בסייף מהעבר הרחוק. אלה הכינויים שכל 'לוחם' בחר והתהדר בם. אני בטוח שאלכסנדר דיומא היה גאה בנו.

הקרבות נערכו ברצינות רבה וכללו תנועות ידיים ורגליים בתקיפה ובנסיגה כפי שנכתב בתורת הלחימה. כשאני בוחן את הקרבות הללו היום, אני מבין שני דברים. האחד שהיינו יכולים לשמש כלוחמים באחד מהסרטים הללו, ושניים, שנס הוא שאף לוחם לא איבד עין בקרבות. מספר ימים לאחר סוכות יצר המלחמה פחת עד שנעלם כליל והשלום שרר על פני האדמה ותשקוט הארץ עד לסוכות הבא.

היו חרבות שהיו ליצירות אומנות. עיטור עם חוטי צמר מלופף בצבעים שונים או צביעה אומנותית בצבע. חרבות כאלה נשמרו במרפסת עד לחידוש הקרבות או עד שאימא העלימה אותן בזבל ובבוא העת שכחנו על קיומן. איני מתכוון לדון על שמירת מוצרי ערך מהילדות כי כמה מהם נמצאים ברשותי הרבה עשרות שנים.

בשעות הפנאי קיבלתי לבדיקה אינטימית כמה מילדות השכונה שהגיעו לקליניקה הפרטית שפתחתי, סניף של קופת-חולים 'מכבי'. המעבדה הוקמה במרפסת ביתי. בעזרת כמה כסאות וכמה סמרטוטי שמיכות לשעבר הצלחתי ליצור מאהל בדיקות שאמי הסקרנית לא תוכל להציץ. האמת שלא ידעתי בדיוק מה לבדוק והנבדקות לא היו בדיוק חולות.

הכל התנהל למישרין עד שאחת הנבדקות העזה בחוצפתה לדרוש החלפת תפקיד. שאני הרופא המומחה אהפוך לחולה וארשה לסתם ילדה לחטט במבושי. כעסתי. במידה וזה היה קורה היום הייתי חושב על דרישתה הצודקת פעמיים.

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב הנוער הסלוני בחיפה. משם היציאה לכוון הבית שנתרם באותו הערב לעריכת המסיבה. באותה תקופה רוב המסיבות נערכו אצל שמעון רייכשטט.

הוריו רגילים למוסיקה וריקודים, כי זה הבית שגידל את צמדי "העופרים" למיניהם. מוסיקאים וזמרים שונים גם מהעולם ביקרו בבית לעיתים מזומנות והאווירה ששרה במקום הזכירה במה לאומנויות. עוד יסופר! כמה מאתנו החברים היו בעלי תפקיד מיוחד. במשך השבוע מסיירים ברחובות לאיתור נערות יפות. כאנשי מכירות מנוסים מוטל עלינו התפקיד לשכנען לבוא למסיבת השישי הקרובה. כך קרה לא אחת שמספר הבנות עלה בהרבה על מספר הבנים ואז החלה מחלקת הסינון לעבוד.

מספר קטגוריות הכתיבו את עניין ההישארות בחברה. ידע בריקודים, יופי והיענות לחיזורים. לעיתים חיפּה היופי על הידע בריקוד או נכון לומר בדרך כלל. פתרון לחיסרון כה חמור היינו פותרים בשיעור מזורז לריקוד לטובת התאקלמות מלאה. ריקוד טנגו צמוד איפשר רישיון מעבר אל תוך החבורה. מכוערות נשלחו לדרכן אלא אם הצטיידו בחברה יפה ומסורה שנאמנותה מנעה את הפרדתן זו מזו. אני כותב את השורות האלה כשהחיוך סר מפני וקמטי בושה על מצחי, אך זו האמת.

בבית בן שתי קומות צמוד לבית-הספר בקומת הקרקע, קיוסק ומעליו דירה. מהחלון הציצה נערה יפיפייה. שיער שחור גולש. ברגע שהרמתי עיניים לפגוש את מבטה מיהרה להסתתר מאחורי הווילון וחוזר חלילה. כך מדי שבוע.

הנערה מהחלון, דליה ליאון, ידועה כמופנמת וביישנית. יום שישי אחד אזרתי אומץ וביקשתי מכולם שימתינו מספר דקות לפני התזוזה. אני מתכוון להביא את דליה למסיבה שלנו. החברה מחזקים ומעודדים את רוחי בכך שמודיעים לי שחבל על זמני עם ילדונת כזו. עליתי במדרגות ודפקתי על הדלת. דליה פתחה את הדלת, ראתה אותי ונמלטה לתוך הבית. נשארתי לעמוד מול הדלת הפתוחה, כשלפתע שמעתי את אמה מבקשת הסבר על האורח שבדלת.

דליה ענתה בגרמנית. האם ניגשת לדלת ושאלה לרצוני. הסברתי לה שדליה מציצה אלינו מהחלון והיום החלטתי להזמין אותה כאורחת שלי למסיבה. אני מבטיח כמובן, להחזירה בשעה שאדרש. הידע הקלוש שלי ביידיש איפשר לי להתמצא בשיחתן בגרמנית. על פי הטון התקיף של האם הבנתי שדליה ננזפת והתבקשה להתלבש מיד ולצאת לבלוי. הוכנסתי פנימה ממתין לדליה, המתכוננת ליציאה תוך שהיא רוטנת בחוסר שביעות רצון לכאורה. הביישנית היפיפייה ואני, יורדים במדרגות ומצטרפים לחבורה לצהלת כולם.

דליה ליאון הייתה חברתי תקופת מה. בשנת 1961 השתתפה בתחרות למלכות יופי ונבחרה למלכת היופי ה – 12 של ישראל. על כל המהלך ניצח חברה החדש משה בחבוט לו גם נישאה. משה אחד החברים מהחבורה שלנו לקח את רעייתו המלכה הטרייה והשתקעו בלוקסמבורג שם עסק במלונאות ונדל"ן. נפטר זה מכבר. 'כרמינה בוראנה' הוא קובץ של דברי שירה מימי הביניים. בשנת1935 ליקט המלחין קרל אורף עשרים וארבעה מזמורים ולקטי שירה מהאוסף וכתב את המוסיקה ליצירה. המזמור המוכר ביותר הוא 'או פורטונה' הפותח וסוגר את היצירה כולה.

בחרתי בקטע זה בשל היותו מלא הוד והדר וכך מתחבר ליופייה וצניעותה של מלכתנו בשנת 1961 דליה ליאון בחבוט. 'כרמינה בוראנה' נכתבה על ידי פרחי נזירים בימי הביניים והיא מלאה בשירי זימה, פריצות והוללות. המוסיקה נכתבה, כאמור, במאה העשרים על ידי מלחין הבית של היטלר קרל אורף ולמרות זאת זו אחת היצירות האהובות והמושמעות בעולם. הקטע המפורסם 'או פורטונה' בביצוע המרשים של הכנר והמנצח ההולנדי אנדרי ריו ותזמורתו. חפשו, הקליקו והאזינו.

אני מבקש מכרסנתי בכל לשון של בקשה לא לשבור רהיטים. נכון שזו איננה מוסיקה של שנות הששים האהובות, אך בכל זאת מוסיקה יפה. אנא הקשב והיה רגוע או צא להליכה בשמש והקשב לציפורים. קח איתך חופן בוטנים.

הגעגוע רק ליתרונותיה, והיו כאלה.

הבית מלא אורחים. כעסתי מאד והתעלמתי מהנעשה בחדר. בכעסי לקחתי את אוסף הבולים שלי שכבר הגיע לרמה אספן, עליתי על הטבורט (שהפך לשרפרף) המפורסם והסתכלתי מבעד לחלון. לקחתי חופן בולים, קרעתי בכעס וזרקתי לחצר. כך עוד חופן ועוד אחד עד שנרגעתי. על פי שאריות הפליטה, הבנתי כשבגרתי שרובם היו בולים בעלי ערכים גבוהים ביותר ואלמלא מעשה מטופש זה, ייתכן והייתי היום אחד הבעלים של מייקרוסופט.

אימא מבקשת שאנסה בכל זאת לגשת למיטה ולראות את אחותי, את רחל, את זו שפלשה כך לתוך חיי מבלי שביקשתי זאת. בעוד שלושה חודשים ימלאו לי שש. ביקשתי מפורשות שאמי תלד 'בונבון' ויהיה לי אח קטן חבר למשחקים. לא הצלחתי להבין מה כל-כך קשה בקיום בקשתי. רק 'בננה' הייתה חסרה לי למשחקים לא לה חיכיתי זמן רב.

כל האורחים יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד. הגנבתי מבט וראיתי שדלת החדר איננה סגורה לגמרי וכולם מציצים לראות מה אני מתכנן לעשות. להגן על רחל ממעשה תוקפנות מצדי, או ליהנות מהחוויה של המפגש הראשון שלנו.

ניגשתי לאט למיטה שלי. בתוכה, עטוף בסדינים חדשים לגמרי, שוכב לו יצור קטן. פנים קטנטנות, העיניים עצומות, רק הפה זז והשפתיים משמיעות ציוץ חרישי. כמה נחמד היצור ולא מזיק. אני שומע התלחשויות מאחורי הדלת. הם רבים על זכות ההצצה, לראות את קבלת הפנים שלי לאחותי. אט אט הכנסתי את ידי בין מוטות הברזל של המיטה, והנחתי אותה על השמיכה מעל גופה הקטן כאומר: "ברוכה הבאה למשפחה 'בננה' יקרה. אני סולח לך שאינך 'בונבון'."

שוטרים בריטיים בכל קרן רחוב, אך הורי התחילו להכין אותי לקראת המעבר לכיתה א'. מטרתם שארכוש השכלה רחבה מהממוצע. אי לכך רושמים אותי לבית-ספר פרטי 'חוגים' ואבי יצטרך להתמודד עם התשלום הגבוה. בית-הספר נמצא ברחוב פבזנר, רחוק מביתי ותפקידה של אמי להביא ולהחזיר אותי בתום הלימודים.
הראשון לספטמבר 1947, אני הולך לכיתה א'. מה יֵצא מזה בסוף? ימים יגידו.

האם יכולתי לכהן כשר לתרבות הפנאי אם ייחשפו תיקים מעברי?

נפגשתי עם יוכי לחמן ליד בית-ציוני-אמריקה בתל-אביב. אני אמור לחזור לחיפה והזמנתי אותה להתארח בבית הורי ואימי לא שאלה אותי אם זה רציני. לעיתים מזומנות אירחתי חברות מחוץ לחיפה ורק בפעם השנייה או השלישית כשהבחינה שהנערה מוכרת, ניגשה ושאלה בעדינות רבה את השאלה הרת הגורל.

ביום שישי שלושים במרץ 1962 הגיעה יוכי עם תיק חפצים והבילוי המתוכנן לערב הוא "אצל פרקש". המועדון של פרקש נמצא ברח' נורדאו פינת בלפור. צמוד ממש למועדון הועד-למען-החייל בו ביליתי שעות רבות טרום הצבא ובצבא. "אצל פרקש" מנוהל על ידי שני האחים פרקש כמעט תאומים. האחד נמוך מאד ושמן מאד והשני גבוה מאד וגם שמן מאד. השומן הרב והורים משותפים היו המשותף לשניהם. המועדון לא היה מהשורה הראשונה, אף נמוך מהשלישית. בנו של אחד האחים היה בין הילדים שהסתובבו בשכונת ילדותי בעמק הזיתים והיינו אפילו חברים למחצה.

"אצל פרקש" שימש מקום בילוי לכל המפוקפקים בעיר, אך לפעמים בלילות שישי לבש חג, והתוכנית האומנותית משכה קהל מפוקפק פחות. בכל זאת בילוי ב"אצל פרקש" לא הוסיף כבוד למי שחיפש כזה, אפילו ביום שישי מיוחד. מכיוון שלא חיפשתי ולא ניסיתי לאתר כבוד כלשהו ואותי עניין המופע והמוסיקה בחרתי בו כמקום בילוי לערב ההוא עם יוכי לחמן.

סמי סבג מתופף הבונגוס של 'תזמורת פלמנקו' הצטרף אלינו בלוויית חברתו לבילוי משותף ב"אצל פרקש". המופע כלל להטוטנים, זמרת ומופע סטריפטיז "אמנותי" שבלעדיו אי אפשר לסיים ערב בילוי. המופע עבר בהצלחה. שתינו ואכלנו, קצת רקדנו. השעה כבר מאוחרת והגיע רגע העזיבה. החשבון הגיע לשולחן. חשכו עיניי כשראיתי שנדרשנו לשלם תשלום שהיה יכול להוות חלק עיקרי ממשכנתא לדירה במקום יוקרתי. סירבתי בכל תוקף והתקוממתי על הניצול.

מה קורה כשמישהו נולד ללא פתיל ואין מול עיניו חלוק נחל כמו זה הנמצא על שולחני ועליו חרוטה כתובה שהיא מילת המפתח לחיים: 'לנשום'. התעוררה מהומה קטנה. "זו רמאות לשמה ואין בכוונתי לשלם". הכרזתי בקולי קולות בשקט שלא ישמעו בשולחנות הסמוכים. מכיוון שבתקופה הנידונה לא היה עדיין עולם תחתון היה רק עולם הלילה תוך דקה הופיעו שני מקררים חנוטים בחליפות יקרות ובחיוך מנומס הסבירו לי ש'אצל פרקש' משלמים עבור השירות, ללא יוצא מן הכלל, כולם! גם אני עם הששים ושבעה קילוגרם שלי.

התבוננתי בפניהם והבחנתי בעיניו של אחד מהם שיש בו קמצוץ חמלה ונראה שהוא חבר ב'צער בעלי חיים'. הדבר הצית בקרבי עוז וגבורה והגברתי את קולי: "אותי לא שודדים", קריאתי הדהדה בכל המקום. נבהלתי מההד שחזר מהקירות סביב, אך העובדה שחלפו כמה שניות ואני עדיין חי נתנה לי את הביטחון שאף מקרר לא יעז לחבוט בי.

חבריי לבילוי מנסים לשכנע אותי שכדאי לשלם ולא לעורר מהומות. ההסבר שעלינו לשלם דמי לימוד ולהבא לא נשוב לבלות "אצל פרקש" רק העלה את חמתי יותר ועדכנתי את כולם שאשב בבית-סוהר ולא אשלם. כמה דקות עוברות וניידת משטרה מגיעה למקום. קצין משטרה תורן וסמל נכנסים פנימה ופרקש הקטן אדום מכעס מכוון אותם לשולחן שלנו. הקצין שמע את הסיפור, הקשיב רב-קשב, התבונן בחשבון והסביר לי שאני צודק לגמרי בטיעונים אך יש בפני רק ברירה אחת. החוק מאפשר לו לפעול נגדי וידיו כבולות באשר למחיר שנתבקשנו לשלם. הברירה היא לשלם את המחיר הנדרש ולהגיש תביעה לבית-המשפט נגד המקום על הפקעת מחיר. ללא ברירה שמעתי בעצת הקצין. שילמתי ותביעה כמובן לא הגשתי. זו הייתה פעם אחרונה שכף רגלי דרכה במועדון "אצל פרקש" ברחוב נורדאו פינת בלפור.

במידה והייתי צמא מאד תמיד אפשר להיכנס למכולת השכונתית לקנות שני ארגזי 'עראק זחלאווי' וללגום כאוות נפשי. סמי הפך ברבות הימים ממתופף בונגוס למנהל אחד ממלונות "הילטון" בהולנד. יוכי נישאה לאחר וילדה ארבעה ילדים. האחים פרקש נראה שנפטרו שניהם אלא אם חצו את גיל המאה מזמן והתקשורת לא שמעה על–כך. לאחר למעלה מארבעים שנים ערכתי סיור זיכרונות באזור. האחים פרקש, כאמור, כבר זמן רב בעולם שכולו טוב והמקום שינה ייעודים ושמות, בכל זאת חציתי ועברתי למדרכה שממול. נגמלתי ממועדונים, אך נתקלתי בהפקעות גם בתחומים אחרים לכן לאחר שנים רבות רכשתי את האבן, חלוק נחל הנפלא שבצילום.

ממש לא נעים להיזכר, גם לא כחוויה.

1963.לפני חודשים מספר השתחררתי מהצבא. החודשים האלה עברו לפני עידנים, אך הסיפור אינו מופיע ברפרטואר של כל אזרח מהוגן. לכן כדאי לקרוא. כמתנת שחרור מלהקת-השריון, העניק שאול ביבר אבי הלהקה, מתנת שחרור. חדר שישרת אותי ואת מגי חברי בבואנו לעיר הגדולה. לבלות, לשמוע מוסיקה, להניח ראש בחדרנו הקט ועם אור יום חזור הביתה לחיפה.

ביום בהיר החלטנו שאנחנו לא מנצלים מספיק את חדרינו כפי שקיווינו והחלטנו לבוא לקחת את חפצינו. הפתעה! מישהו תלש את המנעול שלנו ותלה במקומו מנעול חדש. חשוב לציין מנעול פשוט לחדר פנימי. רכב מיוחד שהכנו לצורך העברת חפצינו מחכה למטה. קצין הקישור שמשרדו שכן ממול מספר לנו שאמיר מהלהקה עשה זאת. אמיר, שחקן פחות מקובל על חברי הלהקה ובהיותו הוותיק, מונה למפקד הלהקה עם שחרור רוב הוותיקים. הפעולה הראשונה שעשה זו תלישת המנעול שלנו ותליית מנעול חדש. פרצנו את המנעול, הודענו לקצין הקישור על כך, העמסנו את חפצינו ונסענו לחיפה הביתה.

שבועיים עברו בשגרת החיים הרגילה. יום אחד הגעתי לבית הורי בצהרים. אמי פתחה את הדלת חיוורת כסיד. לוחשת לי ששוטר מחכה לי בחדר. שוטר לבוש אזרחית מציג את עצמו ואת סיבת בואו. תלונה בגין פריצה וגניבת חפצים מחדר בבניין של להקת-שריון. ניסיתי להבהיר את שרשרת האירועים, אך השוטר הנחמד עצר אותי והבהיר לי שהוא לא השופט ותפקידו מסתכם בחיפושים בבית והבאתנו לתא המעצר בתחנת המשטרה ביפו. השוטר התנצל ופתח כמה דלתות בארונות כאילו עורך חיפוש, ורשם שלא מצא מאומה. אמי אמנם לא התעלפה, אך הייתה קרובה לכך מאוד. אשמת הגניבה היא שמיכה צבאית וחוברת הדרכה לרובה בריחי בת שניים-עשר עמודים בשפה הרומנית.

משטרת ישראל טיפלה בכל תלונה, קטנה כגדולה באותה תשומת לב ומסירות. השוטר ביקש שאקח חפצים אישים ואתלווה אליו לביתו של מגי חברי שהיה שותף לעבירה איתי. כך, באוטובוס נסעתי עם ליווי משטרתי למגי. סיפור ה'חיפושים' חזר אצל מגי שארז אף הוא כמה חפצים אישיים ואנחנו שלושתנו ברכבת המקרטעת לתל-אביב. הנסיעה איפשרה לנו ללבן את הבעיה, אך השוטר הסביר בנועם שרק שופט יכול לשחרר אותנו, כך שנשאר כלואים עד שנובא בפני שופט.

אפילו שככל הנראה לעין זו אשמת שווא ויש לנו אפילו אפשרות, הציע השוטר, לתבוע את אמיר שתלש את המנעול של דלת חדרינו ונעל בחדש. הוא הוסיף חטא על פשע והגיש נגדנו תלונה בגין פריצה שלא הייתה. אמרתי למגי שבמידה ואפגוש את אמיר ברחוב, סביר להניח שהשוטר יצטרך לשוב ולחפשני, הפעם באשמת תקיפה והפעם באשמה צודקת. הזעם כה גדול וקשה להירגע.

הגענו לתחנת-המשטרה ביפו. הסרנו חגורות ושרוכי נעליים, למי שהיה, לבל ננסה להתאבד בתא המעצר. עכשיו מגיע הרגע המשפיל ביותר. לקיחת טביעות אצבעות. האצבעות שלא מזמן נגנו על כלי-נגינה, נטבלות בדיו שחור מיוחד וטביעת אצבעותינו מובאות למאגר המשטרתי. הכעס והשנאה לאמיר גוברים. כבר לילה ואנחנו מובלים אחר כבוד לתא-המעצר.

תא-מעצר בכלא יפו. תא קטן, מעופש ובו שש מיטות ברזל כפולות קומה. צפוף שחור ומצחין. כל מה שקראתי בספרים, וכל מה שראיתי בסרטים נראה כמו מלון "הילטון" מול המציאות. בפינת התא חור ברצפה, וברז מים. זו המשתנה או המחראה הפתוחה לעין כל וכל המשתמש בה נמצא כמו סולן על במה בקונצרט רסיטל. ריצפת התא והקירות מבטון בגוון שחור מרוב הלכלוך שדבק בו במשך השנים. בן-זוגו של הלכלוך היה הריח. בדרך כלל הם הולכים יחדיו ולכן לתא ריח ייחודי בלתי נסבל שאינו ניתן לתיאור.

שכנינו לתא שעדיין מסוגלים לדבר, מקבלים אותנו בברכה ובתמורה ביקשו סיגריה ועוד אחת על האוזן לאחר-כך. הפרצופים שראיתי בתא בחסות החשכה שלא הייתה מוחלטת, יכלו לשחק תפקידים מרכזיים בסרטיו של פליני או טרנטינו. בגלל רובם הייתה נאסרת הצפייה לילדים עד גיל עשרים-ושבע שלא יקבלו פחדים בלילות. יצור מסומם שכב ליד דלת הכניסה. מוזר שאני קורה לזה דלת. זו מפלצת ברזל שכמה ק"ג של חומר נפץ בקושי יגרדו את הצבע שאמור היה להיות עליה.

מלאי הסיגריות שלנו שימש את שכנינו לתא לעישון ומשחק. המשחק היה צריבת סיגריות באוזניו של היצור ליד הדלת, ומשלא הגיב כיאות חשפו את אשכיו וצרבו גם שם. הכוויות הצליחו להזיז קמעה את גופו המסומם והוא פשוט זז באי נוחות וניסה למלמל כמה מילים. כמעט אפשר לחשוב שהוא נהנה מהמשחק.

בחלק העליון של התא צוהר קטן, מסורג ושני דברים חודרים דרכו לתוך התא. שניהם מעלים זיכרונות ודמעות בעיניי. אור הירח המקנה לנו חוש התמצאות וצלילי מוסיקה שנשמעו בברור. החצוצרה של קרסו עם התזמורת שאחד מחבריה, אשר קמחי, נהיה לימים חבר קרוב מאוד. המוסיקה לא הוסיפה הרבה למצב רוחנו והייאוש מכרסם כל חלקה טובה בנשמתנו. מגי ואני ישבנו על 'המיטה' ופחדנו להירדם.

לאחר שנדמה היה שכל דיירי התא התמוטטו אל המשטח המעופש, ניסינו לעצום עין ואז… ארבעה שוטרים הביאו עציר משתולל וניסו להכניסו לתא. הוא משתולל, השוטרים מכים אותו באלותיהם וטיפות דם זעירות ניתזות לכל עבר. צעקות וצרחות. סירובו של העציר לבצע את הוראות השוטרים מגביר את האלימות והכל מול עינינו. ארבעת השוטרים לא הצליחו לדחוס את המשתולל מבעד לדלת הפעורה עד שנלקח משם כולו זב דם, כנראה לטיפול והשקט חזר למקום.

השחר מתחיל לעלות, נמנום פה ושם לא מספק את צרכי השינה, אך ההתרגשות מטשטשת את העייפות והזמן זוחל לאט. הרהרתי ביני לביני, שואל את עצמי מה המרחק בין לנגן, ללמוד ולעסוק במוסיקה בשקט ושלווה לבין חור מצחין כזה שלא ידעתי ולא דמיינתי כלל את קיומו. הרף-עין זה המרחק. מי יודע בכמה תחומים אנחנו קוברים ראש בחול ולא יודעים שמתחת לאף ישנם מקומות נוראיים כאלה. הכעס, הטינה והשנאה כלפי אמיר מתגברים מרגע לרגע. הרצון לפגוש בו על מנת לנקום מוחלף בתפילה לבל אראה את פניו, שלא אצטרך לשבת במקום כזה זמן ממושך בהרבה.

על ארוחת הבוקר אני מדלג בסיפורי כי ממילא אף אחד לא יאמין למה שאכתוב. הטיפוסים שרוכזו בחדר המצחין אינם, כנראה, ברואים אלא יצורי כלאיים של שֵד ותמסח גידם. את התיאור אשמור לסיפוריי דמיון. צלחת אחת וכף אחת לכמה סועדים וזה החלק הנעים. ההסבר הוא שהמקום אינו פנסיון גמלאים של ההסתדרות. על החומרים מהם הוכן האוכל ועל ערכו התזונתי נספר פעם אחרת.

לאחר ארוחת הבוקר ישנה הצעידה במכלאה. כולם צועדים אנה ואנה. מן חילוץ עצמות כזה, מן שחרור עצבים הבא במקום לנגוח בקיר. המכלאה קטנה וכל אחד בוחר במסלול והולך מקצה לקצה. מסלול אחד נשאר פנוי. אף אחד לא מעז להתקרב ואף אחד לא מעז לחצותו. במסלול הזה הולך בעל אטליז, ענק קרח במשקל רב המחולק בין צווארו לקרסוליו, כשהוא גורר את רגל ימין והברך נעולה. פציעה ישנה. שני שומרי ראש מהעצירים הולכים אחריו ושתדלים לשמור על קצב ההליכה. לא למהר מדי וכמובן לא לפגר. האיש המפחיד הזה טוען לחפותו ורבים, אולי כולם במכלאה הסכימו אתו. גם אני הסכמתי ואפילו הייתי חותם על עצומה לשחרורו לאלתר.

בוקר בהיר אחד מגיעים שלושה פקחי מס-הכנסה לאטליז שלו וברוב חוצפתם מבקשים לעיין בספרים. זה דבר מאוד מרגיז, לכן לא פלא שהוא שלף תת מקלע מאחורי הדלפק וירה באחד מהם למוות. עכשיו הוא עצור לפני משפט ממתין לחפותו. מבחן סטטיסטי קטן יוכיח שלא קיים עציר אחד במכלאה שיחשוב שהירי היה מיותר והקצב אשם. שמו זכור לי היטב ולהתחיל בגילי עניין עם קצבים, בעיקר כשאני צמחוני אין לי לא חשק ולא רצון. מי שסקרן שיתקשר.

יצא במקרה שהחברים שממלאים את המכלאה כולם חפים מפשע, כולל אני, ונמצאים כאן באישום מדומה. לך ספר להם שאנחנו, לכאורה, מואשמים בגנבת חוברת הדרכה צבאית ושמיכה צבאית כמעט חדשה עם שבעה חורים.

הזמן זוחל עד שסוף סוף אנחנו נקראים להסעה. מכונית להסעת עצירים מסוכנים עם שוטר מזויין עם נשק טעון ודרוך מלווה ובראש השיירה שבעה אופנועי משטרה. הובלנו אזוקים לאחר כבוד לבית-המשפט. המתנה ועוד המתנה וכל דקה נראית כשעה. השופט הסתכל בתיק, שמע את הסיפור ונזף קשות במשטרה על מסירותה המוגזמת בתיק הזה ללא הפעלת שיקול דעת ובעיקר גזילת זמנו היקר.

לא חיכינו שאולי מישהו ינסה להתנצל בפנינו, לא חזרנו למכלאה על מנת להיפרד מחברי הנפש לתא. פשוט מיהרנו לחיפה הביתה. שטפתי את גופי בעשרות ליטרים של מים ואלכו-ג'ל ובשקדנות נשאתי תפילה לבורא עולם לבל יפגישני עם אמיר.

כמה חודשים עברו, הסיפור התחיל להישכח. יום בהיר אני צועד לתומי ברחוב הרצל בחיפה ליד בית-הקרנות. לפתע אלוהי הנקמות מעיר את תשומת ליבי לדמות חשודה מעבר לכביש לא אחרת מאמיר בכבודו ובעצמו. זה שהעיר את תשומת לבי כאילו ציפה לראות מה בכוונתי לעשות ואולי אפילו עניין אותו לראות קרב קטן. סבתי על עקבי וכמו גיבור-על נסתי על נפשי במהירות. התרחקתי מזירת הפשע לפני שיהיה פשע. אולי אכזבתי את זה שהפגיש בינינו וציפה לראות משהו מעניין.

מאז הסיפור הזה עברו שנים לא מעט, את אמיר לא ראיתי יותר ולעניות דעתי אם אלוהי הנקמות יסתקרן בקרב קטן ויפגיש בינינו, מצפה לו אכזבה. דווקא אולי שי בצורת חפיסת 'טובלרון' על החוויה שהעניק לנו. מי שמחפש היום חוויה שכזו חייב לרסק גולגולת של מאן-דהו ואולי יוכל לזכות בה.