איש באוגדה 51 של חיל ההנדסה המלכותי מחיל המשלוח הבריטי לא ידע שטוראי דניס סמית מסתיר סוד גדול. הסיפור החל בפריז ב – 1914 עם פרוץ המלחמה. דורותי לורנס השתוקקה, משום מה, לראות במו עיניה מה מתרחש בשדה הקרב. היא החליטה להיות
כתבת צבאית, אך נאמר לה שלעולם גברי שכזה יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לחדור.
נראה מה נערה אנגליה רגילה יכולה לעשות ללא המלצות וללא כסף. בתושייה רבה הצליחה להשיג מדים וחותלות, קיצצה את שערה ועטפה את גופה בתחבושות על מנת לטשטש את חמוקיה הנשיים. חברים עזרו להשיג אישורי מעבר וכך הגיעה לעיר בֶּתוּן בקו החזית. את סודה גילתה לחייל אחד שהיה מומחה למנהרות, הוא התפעל מתעוזתה ואומץ ליבה ולכן נחלץ לעזור לה. יחד עם כל החיילים יצאו עם השקיעה לחפירת מנהרות מתחת לקווי הגרמנים ולמלא אותן בחומרי נפץ כדי להעיפם השמימה.
תנאי התברואה היו קשים מנשוא ובתוך זמן קצר כל גופה של דורותי שרץ פשפשים וכינים. אט אט החלה להשתתף בקרבות ושהתה עשרה ימים ולילות רצופים בקרבת הקו הראשון של הגרמנים תחת אש רובים ומרגמות. המזון הגרוע והמים המעופשים לא איחרו לגבות ממנה מחיר. דורותי נחשפה כשהחלה לסבול מהתקפי עילפון. במקום לשאתה על כפיים נחשדה בריגול ונשלחה ללונדון שם נחקרה למרות עדותו של ידידה לסוד. החקירה לא העלתה דבר. דורותי חתמה על סודיות ובשנת 1964 נפטרה אלמונית.
מכתבים למערכות עיתוני נוער ומכתבים בכלל, הוא מין סוג של תחביב. עיתון "נמרוד," עיתון נוער, ערך מבחנים לכתבים לעיתונו. שלחתי את הכתבה שנתבקשתי ולאחר כשבועיים קיבלתי בדואר תעודת עיתונאי ובה מאשרים שאני הנני עיתונאי צעיר, בן שלוש-עשרה, של העיתון וכותב את מאמריי עבור העיתון. לא פרשנות פוליטית וכמובן לא הצטרפתי כסמוי לעולם הפשע והסמים. חשבתי על משהו מקורי.
זו התעודה שקיבלתי. עכשיו אני עיתונאי צעיר של העיתון ונכון שאם תעודה זו לא אוכל להיכנס לכנסת לצורך כתבה, אך סיפורי חברות ובית-ספר התקבלו בברכה. אחת הקוראות שחתמה את שמה 'צדיק' שלחה אלי שאלה בזו הלשון: כיצד היית מפרש את הפסוק: 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם' (תהילים לז, כה)
לא חקרתי אם זו טמינת פח או מלכודת לאינטליגנציה וירדתי לרב שגר ממולי והכניסה אליו מרחוב בן-יהודה. הרב חייך והסביר לי ארוכות שישנם ילדי צדיקים המבקשים לחם לכן הכוונה היא לצדיק עליון, צדיק גמור כמו שמעון בר- יוחאי או אליהו הנביא. בר-יוחאי התחבא במערה וניזון ממעיין ועץ חרוב שצמח במקום במשך שלוש-עשרה שנים. אתו היה בנו אלעזר שניזון עם אביו יחדיו. איני זוכר אם תשובתי סיפקה את השואלת ויותר לא נשאלתי בנושא דת ומדינה עד שבגרתי.
העיתון החל לפרסם מודעות של בני נוער המחפשים הכרויות שונות בכל רחבי הארץ. החלטתי לערוך מבחן קטן לכתבה עתידית מתוחכמת. אשנה את שמי לאילנה סגל ואכתוב לבנים שאני 'מעוניינת' בחברות. תליתי תקווה בדוור שיראה מכתב לאילנה יבין שזו טעות ולא יחזירו לשולח. השתדלתי לעגל את כתב ידי ופניתי לבנים שפרסמו מודעות הכרות לחברות. נוצרו מצבים מצחיקים וחקרתי מה מסתתר מאחורי מודעות לחברויות המתפרסמות בעיתוני הנוער. עם סיום התרגיל פרסמתי את המיטב ללא שם הנמתח.
כמעט סיימתי את הדוקטורט שלי בנושא, כשאחד הנמתחים, ללא שליטה, התאהב בי נואשות. מכתב ועוד מכתב על הא ודא והבחור אינו מרפה ומפציץ אותי במכתבי אהבה. הבנתי שהפסיק לקרוא את עיתון 'נמרוד' ולכן לא גילה את סודי. מבקשותיו לתמונה שלי הצלחתי להתחמק בביישנות ואז ביקש לבוא ולבקרני ממקום מגוריו בעמק יזרעאל. כל ההתחמקויות לא רק שלא עזרו, אלא ליבו את אהבתו יותר. בסופו של דבר נאלצתי לגלות את האמת עם נימוק של עבודה עיתונאית. אינני יודע מה קרה כשקיבל את מכתבי, אך המכתב האחרון שלו אלי, קטע את עבודת המסטר שלי בנושא והפסקתי את הקריירה של אילנה.
עיתון 'נמרוד' לא שרד זמן רב ונאסף לפח הזבל של ההיסטוריה יחד עם עבודת המחקר המדופלמת שלי. פניתי לאפיקים אחרים בתקווה להצליח יותר. דורותי נחקרה על ידי עשרים קצינים וששה גנרלים בחקירות צולבות. לא הוכח דבר חוץ מהעובדה שאישה רצתה להצטרף לעולמם המסוכן של הגברים. אני, לעומת זאת, לא נחקרתי בכלל אולי כי עשיתי מסלול הפוך וגם לא נתפשתי.