הגעגוע רק ליתרונותיה, והיו כאלה.
הבית מלא אורחים. כעסתי מאד והתעלמתי מהנעשה בחדר. בכעסי לקחתי את אוסף הבולים שלי שכבר הגיע לרמה אספן, עליתי על הטבורט (שהפך לשרפרף) המפורסם והסתכלתי מבעד לחלון. לקחתי חופן בולים, קרעתי בכעס וזרקתי לחצר. כך עוד חופן ועוד אחד עד שנרגעתי. על פי שאריות הפליטה, הבנתי כשבגרתי שרובם היו בולים בעלי ערכים גבוהים ביותר ואלמלא מעשה מטופש זה, ייתכן והייתי היום אחד הבעלים של מייקרוסופט.
אימא מבקשת שאנסה בכל זאת לגשת למיטה ולראות את אחותי, את רחל, את זו שפלשה כך לתוך חיי מבלי שביקשתי זאת. בעוד שלושה חודשים ימלאו לי שש. ביקשתי מפורשות שאמי תלד 'בונבון' ויהיה לי אח קטן חבר למשחקים. לא הצלחתי להבין מה כל-כך קשה בקיום בקשתי. רק 'בננה' הייתה חסרה לי למשחקים לא לה חיכיתי זמן רב.
כל האורחים יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד. הגנבתי מבט וראיתי שדלת החדר איננה סגורה לגמרי וכולם מציצים לראות מה אני מתכנן לעשות. להגן על רחל ממעשה תוקפנות מצדי, או ליהנות מהחוויה של המפגש הראשון שלנו.
ניגשתי לאט למיטה שלי. בתוכה, עטוף בסדינים חדשים לגמרי, שוכב לו יצור קטן. פנים קטנטנות, העיניים עצומות, רק הפה זז והשפתיים משמיעות ציוץ חרישי. כמה נחמד היצור ולא מזיק. אני שומע התלחשויות מאחורי הדלת. הם רבים על זכות ההצצה, לראות את קבלת הפנים שלי לאחותי. אט אט הכנסתי את ידי בין מוטות הברזל של המיטה, והנחתי אותה על השמיכה מעל גופה הקטן כאומר: "ברוכה הבאה למשפחה 'בננה' יקרה. אני סולח לך שאינך 'בונבון'."
שוטרים בריטיים בכל קרן רחוב, אך הורי התחילו להכין אותי לקראת המעבר לכיתה א'. מטרתם שארכוש השכלה רחבה מהממוצע. אי לכך רושמים אותי לבית-ספר פרטי 'חוגים' ואבי יצטרך להתמודד עם התשלום הגבוה. בית-הספר נמצא ברחוב פבזנר, רחוק מביתי ותפקידה של אמי להביא ולהחזיר אותי בתום הלימודים.
הראשון לספטמבר 1947, אני הולך לכיתה א'. מה יֵצא מזה בסוף? ימים יגידו.