את החופשה הזאת הזמנתי באוגוסט 2023. כן, כזאת אני, כמו האירופאים מזמינה חופשות חודשים מראש. אוגוסט דאשתקד מרגיש כמו עשורים אחורה. כל דבר שקרה לפני ה-7 לאוקטובר מרגיש רחוק, חיים אחרים. ורציתי לבטל, כי מי רוצה או יכול לחשוב על חופשה והעיתונות הישראלית כמו עשתה יד אחת ומראה לנו רק את השחור שמחוץ לחצי סיכה על מפת העולם שאנחנו.
ובכל זאת, שילוב של קנס גדול מידי אם אבטל ועצה נפלאה מחברי שגר בניו יורק והחלטתי לדבוק בתכנית הנסיעה. עד שהמטוס המריא לא האמנתי שזה יקרה. מישהו ודאי יעצור את זה; המלחמה המתחממת בצפון תתפשט כמו השריפות שחורכות כאן סביב או שייפול עליי מגדל שלום.
אך דבר לא עצר את הנסיקה אל על וכך, בתי הצעירה ואני נגסנו בתפוח הגדול ולא רק שלא הורעלנו סטייל שלגייה, אני כאן כדי לספר ממבט ראשון על ניו יורק של ימים אלה.
התארחנו בדירה הקרובה לאוניברסיטת קולומביה. בעבר, כשביקרתי בניו יורק, אהבתי להסתובב שם בקמפוס, אך הפעם נמנעתי מלקחת את בתי לאזור הקונפליקט, למרות שמאהל המחאה שהוקם שם פונה חודש לפני שהגענו. יש מספיק ניו יורק להיות בה גם בלי זה.
ביום יומיים הראשונים אני מודה שחיפשתי עדויות לאנטי-ישראל, העיניים שלי התרוצצו, בחנו, סרקו, אך חוץ מסיכה קטנטנה עם כיתוב "free Palestine" על איזו בחורה רנדומלית, שוודאי הייתי מפספסת אם לא הייתי בכוננות, לא מצאתי את הדורשים ברעתנו.
אם כבר, מצאתי את תמונות החטופים מודבקות על עמודים בתחנת אוטובוס ברחוב 76 מערב. ראינו גם מצגת מתחלפת ברחוב אחר וגם בניו ג'רזי בדרך לניוארק לטיסה חזור, צד את עיני שלט חוצות ענק ולקח לי רגע להבין מה אני רואה – את כפיר ביבס הקטן מבקש מהעולם שיראה אותו, שישחרר אותו לחיים שלא הספיק עוד ליהנות מהם.
בכל פעם ששאלו מהיכן אנחנו, כמובן שלא הסתרתי או משהו, אך כן נדרכתי לתגובה. מהר מאוד הבנתי כמה יהודים יש במנהטן וכמה הם מחפשים להביע סולידריות. אני בטוחה שיש גם אחרים, אבל אני לא נתקלתי בהם.
שמונה ימים בניו יורק היו כמו נס פח השמן, כל יום האיר לנו; במזג האוויר, ביופייה של העיר, באקסטטיות של התחתית, במחזות הזמר, בכרכרה של הסנטרל פארק, בקומה ה-102 של האמפייר סטייט בילדינג, בארוחת השבת עם חברינו, בפסל שכולו חירות, בבית הקפה ההונגרי שבשכונה בה התארחנו.
אך כל אלה הם תפאורה למה שבאמת קיבלנו – חופש. להיות כמה ימים במקום בו השכול לא שולט, במקום בו ההומלסים הם מעטים ולא מפונים עקב הפצצות מביתם, במקום בו לא ממש מחפשים אותנו אלא פשוט נותנים לנו להיות.
לא, זה לא ניתוק. לא, זו לא בריחה מהמציאות. זו מנוחה ממנה. עם זאת, המציאות הגיעה אליי בטלפון הראשון שקיבלתי מהחיילת שלי. לצערי, השכול פגש אותה כשאיבדה את חברה לכיתה בעזה. ואני, עומדת מחוץ לJFK, עולה למונית הצהובה, מביטה בעיר שכה חיכיתי לשוב אליה וליבי יוצא אל החיילת.
כשפרדוקס חיינו מכה בי, נאחזתי עוד יותר ברגעים הטובים, בחוויות שיצרנו – הכול קיבל גוון עוצמתי יותר, מוערך יותר. בכיתי וצחקתי, כאבתי וחייכתי חיוך גדול. אף פעם לא חשבתי שהנפש יכולה לעבוד כך, אך מסתבר שתעצומותיה נשגבים והיא גדולה מהחיים עצמם ויכולה להם.
אחד הימים הוקדש, כמובן, לביקור בספרייה מדהימה של ניו יורק ובחנויות הספרים. ברחוב המוביל אל הספרייה, בשני צדי הרחוב, מוטבעים ציטוטים כאבני דרך, מעין שדרת הכוכבים שלפני היכל הספרות. כמספר החנויות שביקרתי בהם, כך מספר הספרים שרציתי להחזיר איתי הביתה. הבחירה הייתה קשה ונפלאה כאחד.
העושר התרבותי אפף אותי. הצטיידתי בספרה של פראן לייבוביץ', שוודאי אקרא ואכתוב לכם עליו. ומבין הספרים שהצטיידתי בהם, בחרתי לקרוא במהלך הביקור את הספר שמספר על העיר מנקודת מבטו של עיתונאי מקומי.
עורך הניו יורק טיימס דן סלטצשטיין (Dan Saltzstein) כתב ואסף סיפורים קצרים וציוצים המספרים מה היא ניו יורק עבור הכותבים. בספרו, זה כל כך ניו יורק That's So New York, יש בין היתר, ראיון עם ילדים שאוהבים את הרכבת התחתית, אנשים שמספרים מה הדבר הכי הזוי שקרה להם בניו יורק וטרמינולוגיה ניו יורקרית למתקדמים.
זה לא הספר הכי מבריק שקראתי, אבל כן היה כייף לקרוא בו ומתאים לבלות איתו את הביקור בניו יורק. הוא גרם לי להרהר האם היה קהל לספר דומה לו היה נכתב על חיפה.
אחת הסיבות שרכשתי דווקא את הספר הזה הייתה הפרק "חוק וסדר" שיש שם. על הכריכה האחורית היה כתוב שזה כל כך ניו יורק להיתקל במקרה בסט הצילומים של "חוק וסדר" ומיד חזרתי לנובמבר 2008, הביקור הראשון שלי בניו יורק.
הגעתי בלילה לדירת חבריי, שם התארחתי. בבוקר, יצאתי לרחוב (הקפוא! כמה קר שם בנובמבר) ומעבר לכביש יש בית כנסת ובכניסה אליו מצלמות וצוותים ומה לא. עברתי את הכביש כדי להתחיל להכיר את ניו יורק ברגליים, מולי עבר השחקן הראשי, חייך, אמר לי שלום, חייכתי חזרה והמשכתי בטיול.
בהמשך אותו שבוע, במעלית הבניין עם חברתי, פגשנו את איניגו מונטויה, שרק אז התברר לי שהוא בכלל יהודי ויש לו משפחה בישראל. אכן, זה כל כך ניו יורק…
הספר באנגלית כך שהציטוט הבא, מתוך הפרק "האומנות של אמירת השלום הניו יורקית", מובא אליכם כאן בתרגום חופשי שלי: "למדתי על דברים אישיים מאוד של זרים ואף סיפרתי דברים אישיים מאוד לזרים, כיוון שהייתי צריך לדבר עם מישהו. (העיר הזאת מלאה בפסיכולוגים). כל כך יקר כאן, אבל לדבר עם אנשים זה חינם."
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, 'זה כל כך ניו יורק' של דן סלטצשטיין נשאר להזכיר לי את ההנאה שנתן לי האי מנהטן בימים שהיא אינה קלה להשגה.
אני מאחלת לכם למצוא ימים ורגעים טובים עם יקיריכם, לצאת לחופשה במידת האפשר ולחזור ממה עם שיר חדש בלב. אני אלך עם ציטוט של בוב דילן – "So long, New York", עד הביקור הבא.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
המלכה שלי ❤️
מודל להשראה
בחזרה אלייך.
הטיול הזה והעולם הזה טובים כמו שהם בזכותך.
נהדר לטייל בעיר ניו יורק לילי. אכן טיילתי במקום זה בשנת 1981 מקום זה מדהים. ישר כח לך הסופרת לילי ושבת שלום לך ולקוראים של חי פה באתר הנהדר של נגה.
1981 ודאי היה עולם אחר ומעניין בניו יורק.
תודה ושבוע טוב.
תקשיבי גברת מילת, היכולת המופלאה שלך לקחת מילים ולחבר אותן יחד לסיפור מרגש הוא מדהים. היכולת שלך לרקוח את מילותייך שיגרמו לי לחוש הן פלא והשיא הוא היכולת שלך לגרום לנוזל טיפתי לנשור מפינת עיני השמאלית.
איזה כיף לקרוא אותך, איזה כיף לדעת שהתאוורתן וחוויתן זמן איכות.
תודה
איזה עופר אתה. תודה חבר יקר, ריגשת עד מאוד.
תודה לילי, נהניתי ולמדתי!
שמחה שנהנית ותודה שכתבת.
מעולה!!
תודה ☺️ כייף שאהבת.