מה הכי חיפאי בעיניך? הים? ההר? דו קיום? המפעלים? הנמל? השווארמה? עבורי, בגאווה, אלה חזירי הבר. אני יודע שהם שנויים במחלוקת, אבל גם חיפה שנויה במחלוקת, ואני, כחסיד שלהם אמנה שש סיבות לכך.
הם מכוערים.
אם צריך לדמיין חיה שתהיה הפוכה מחד קרן זו חזיר בר. הפרווה הגסה, הטלפיים, ועוד לא התחלנו לדבר על הפרצוף שכאילו הונדס במעמקי הגהינום. מהאוזניים ועד הזנב אין בחיה הזו פריט אסתטי, ודווקא בגלל זה אני אוהב אותם. הם כל כך מכוערים שאני מוצא בהם יופי, אפילו סוג של שלמות- הכיעור שלהם מושלם. חוץ מזה כשאני רואה אותם ברחוב פתאום לא כל כך נורא אם שכחתי דיאודורנט או לא התגלחתי בבוקר כי לידם אני חד הקרן.
הם מפחידים – וזה טוב.
מדוע אנחנו רואים סרטי אימה, או עולים על רכבת הרים? מדוע המוח שלנו מייצר בלילות סיוטים? כי אנחנו צריכים לפחד. חזירי הבר הופכים את טיול הערב המייגע שלנו עם הכלבות לפוש של אדרנלין. אני הולך לי בסבבה ופתאום מוצא את עצמי מול יצור עצום ומחריד שמסתכל עלי כאילו יש לו את כל הסיבות לעמוד איפה שהוא נמצא ולי אין אפילו אחת, הכלבות מתחילות להשתגע ואני צריך לתפעל אותם, ופתאום טיול חדגוני הפך לחוויה מסמרת שיער בלי נזקים (ברוב המקרים) ועם סיפור טוב לספר בבית. וכל הטוב הזה חינם אין כסף.
הם מטונפים.
אין כמו המראה של פח אשפה הפוך בבוקר וכל האשפה מפוזרת על המדרכה והכביש. טוב, האמת שקשה להגן על ההרגל הזה של חזירי הבר אבל יש לו פתרון קל והוא קיבוע הפחים. מה שכן, הגאווה והטבעיות שבה הם עומדים על הטלפיים שלהם ונוברים באשפה, קצת עושה לי את זה. אולי כי הם תמונת הראי שלנו – יצרני האשפה. כשחושבים על זה באמת – מי כאן הבהמות – הם- המסתפקים במועט ודוגלים במחזור או אנחנו שתאוות הקניות שלנו לעולם לא יודעת שובע והמזהמים את הפלנטה שלנו ללא הכרה?
הם מיוחדים.
חזירי הבר של חיפה הם פחות או יותר רק של חיפה ולכן הם כל כך אייקוניים. לפריז יש את אייפל, לניו יורק את האמפייר סטייט ולנו יש… אותם. כמי שגדל בישוב שאין בו שום ייחוד (הו, גן יבנה) אני יודע להעריך מקום שיש לו נרטיב עם דמויות וסיפור.
נוסטלגיה.
כאן אני נכנס להיבט שהוא כנראה ייחודי רק לי ולעוד כמה מעריצים פנאטיים של סדרת הקומיקס "אסטריקס". כל מי שמכיר את העולם של אסטריקס, הלוחם הגאלי, יודע עד כמה חזירי הבר הם מרכזיים בו. בכל פעם שאני רואה חזיר בר תמיד ישנה תקווה שבהמשך הטיול אפגוש את אובליקס ואשפיקס ואולי גם את יוליוס קיסר. איכשהו, בדרך קסם – הם קפצו מחוברות הספרים של ילדותי לרחובות של בגרותי.
הם אאוטסיידרים וזו כנראה הסיבה העיקרית לאהבתי.
חזירי הבר כשמם כן הם, שייכים לבר, לטבע, וככאלה -לא שייכים לעיר, אנדרדוגים. באבולוציה האישית שלי לקח לי הרבה זמן לחבק את האנדרדוג שבי, והנה הם – לא שייכים מלידה ועדיין כאן, ובגדול, עומדים בגאווה על 4 טלפיים ומיישירים מבט, כאילו אומרים – כן, זה אני, ואני פה, ואתה יכול לאהוב את זה או לא. יש בי חלק שמזדהה איתם עמוקות. בחטיבת הביניים אני הייתי חזיר הבר. כל אחד מאיתנו היה חזיר הבר ברגע מסוים בחיים. החיבוק שחיפה נתנה לפרקים לחזירי הבר הוא מבחינתי חיבוק השונה.
אוקי, אלה היו הסיבות העיקריות, אולי אם הייתי עובר פסיכואנליזה הייתי מוצא עוד כמה אבל אחסוך לקהל הרחב. אני לא יודע מה התוכניות של העיריה לגבי חזירי הבר ואני מודע להיבטים הבטיחותיים השליליים של שוטטות חופשית שלהם. אין לי יומרה לקבוע מדיניות, אבל בעולמי שלי, כחיפאי גאה, אני גאה גם בחזירי הבר.
הלוואי שנדע לשמר את הייחוד שלנו לפני שנתאמץ להיות נורמליים מדי כי כמו שג'וני מיטשל כתבה – "האין זה כך תמיד שאינך יודע מה יש לך עד שהוא אובד?"
דר' עילם גבע יקר
קראתי שוב את המאמר הפרוזאי שלך על חזירי הבר שחיים בחיפה.
מה אומר? נהניתי ממש ושכנעת אותי בדרך החשיבה שלך לדלל את חזירי הבר.
זה באמת לא אנושי לירות בהם למוות ועוד להשאיר אותם מפרפרים עד שינפחו נשמתם. יש דרכים אחרות לטפל בענין.
ואתה ציינת אותן.
אני מקווה באמת שהעיריה תשמע את הצעותיך ותנקוט
בדרך לא אלימה לגרום לחזירים
לצאת ולעזוב את חיפה.
כל הכבוד לך על היכולת שלא לראות את העולם רק בשחור-לבן ועל החמלה כלפי בעלי חיים.
התיוג של בעלי חיים כיפים או מכוערים וכך גם של בני האדם הוא מכשול של המתבונן.
עלם היקר, נראה לי שאתה קצת משועמם. מחפש ריגושים… אפשר להציב פסל ברונזה של חזיר בר באיזה שהיא כיכר וזה "יעשה את העבודה", לזכרם. ממש "לא סימפאטי" להיתקל באחד כזה בדמדומים ובמיוחד, כאשר יש לך שקיות עם קניות על הידיים או בעגלה. למרות שהייתי מתפתה לחבב אותם, יש בעייה בטבע, שאין איזון אקולוגי מכוון שאין להם היום אויבים טבעיים כפי שהיו להם פעם ועל כן, הם מתרבים "ללא הכרה" ולכן באים "לבקר" אותנו כי בטבע הם ב"התפוצצות אוכלוסין". כדי לא לגרום למחזות של פגרים בכל מקום, אפשר לבנות מיכלאות בטבע של זכרים לחוד ונקבות לחוד, להאכיל אותם, אבל ע"י כך, להפחית את כמותם. עד כמה שזה "קצת" לא "נחמד" לא הכי אנושי, זה עדיף על ירי. אם יש בעיית הובלה לגבי הענקיים, אפשר לעשות זאת לפחות לגבי הצאצאים הפחות כבדים. נא לתשומת לב כל הגורמים.