תאונת דרכים קטלנית בכניסה הדרומית לחיפה

(חי פה) - גבר נהרג ושלושה אנשים נפצעו בתאונה...

תרגיל צבאי במרחב הימי של מפרץ חיפה

דובר צה״ל (14/8/24): בשעות הבוקר עתיד להתקיים תרגיל צבאי בגזרת...

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?
באנר חזית הים רחב
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חברה כלכלית 100724
באנר גורדון 240624
באנר קריית אתא
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724

עליזה אלקיים עבאדי מחיפה • ליצנית רפואית, יוצרת ופעילה חברתית

אישה עוצמתית הראויה להיכלל בין הנשים הרבות אשר לכבודן...

רותי סגל • אלת פריון היצירה • ציירת ואוצרת חיפאית

ציוריה, ביתה ואוצרות מעונה של רותי סגל משרים על...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום...

ג'וני בוי: "בנוי כמו דוקומנטרי מבריק" / לילי מילת תופסת מדף

אני בכלל קוראת ספר אחר, למעשה שלושה ספרים במקביל....

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?

היא, הוא והעונש המחומש • סיפור קצר מאת סיני גרוסמן • יום האישה 2024

ערב יום שישי 8.3.24, יום האישה הבין לאומי, השמיים עטופים בכוכבים, הרקפות פורחות, הגיע האביב, אך החורף לא עוזב, מתעקש על גשם, רטיבות וקור על מורדות הכרמל., גידי, הבכור, גויס מזה חודשים לאיי שם בעזה ואין לדעת מקומו. הצעירים, דליה, עומרי ושולה, בני שבט צופים, עזבו לפני שבועיים לעזור, לתמוך ולעודד מפוני התקפות בצפון, משאירים מאחוריהם את הקן במעלה ההר, הבית החם, האוהב, צמוד הקרקע ובו זוג ההורים המודאגים:

"מדי בוקר וערב צבט לי לא מעט בלב, החוסר, הגעגועים, החיבוק החם אליהם. בתוך הבית
הריק, החבוי, עם השקט המדומה. חריצים החלו לצוץ, קקטוסים קטנים עם סיכות דוקרניות, ניצוצות של אי הסכמה, סנוניות של געש קל ביני לבינו. בעבר בבית המלא, ויכוחים מסוג זה בינינו היו די נדירים והופיעו בלחש הלילה, באפלולית המיטה לאחר שהאפרוחים כבר שקועים היו עמוק בחלומות מתוקים. ועכשיו, בפרטיות הריקה, השוממת והמשעממת העזו להרים ראש ולפגוע באהבה ובחופש אליהם קיווינו.

"לכבוד יום האישה רכשתי כרטיסים לאופרה 'טוסקה' הערב, תאכל לפני שיתקרר ונצא. הכנתי דג סלמון בגריל, סלט וקומפוט שזיפים, דברים אתה אוהב עוד מזמן האימא שלך. מתחיל להיות מאוחר, אני כבר מתלבשת".

"יום האישה?, יום האם?, יום הילד? מה עם יום הגבר, יום האב, יום הקשיש, מה אתנו? כבר לא קיימים, כולנו במלחמה? אנחנו סתם נקניק סלאמי?, חוץ מזה, יש לי משחק כדורגל חשוב בטלוויזיה, חייבים אופרה"

"חגים לגברים קיימים, תבדוק!, ערב, ערב, אתה דבוק למסך, לאותו סוג של משחק בו (20) בריונים בועטים בחתיכת עור מסכנה המנופחת באוויר, חזרנו חזרה לימי רומא? לחם ושעשועיי גלדיאטורים חזרו לאופנה?"

"אולי קיימים חגי גברים באמריקה, אולי בעולם, אבל לא קיימים כאן בישראל, אני לא צריך לבדוק, לא נולדתי אתמול…. עוד פעם דגים, כל הבית מריח מדגים, פתחתי חלונות ודלתות לאוורר, הערב ממש לא בא לי עוד פעם על דגים! שר הזבל לפקודתך, אני בדרך החוצה, לזרוק לפחים, בדרך אשאף להנאתי 'מלבורו' קצר ואחרון ואני כבר חוזר".

"מאוחר מדי להתחיל שוב לבשל עבורך, אבל מה בא לך לאכול הערב?

"בא לי לקפוץ ל'פרסה', מסעדה חבויה ואינטימית בעיר התחתית ליד הרובע הטורקי. בתפריט מבחר בירות חבית מחו"ל ושלל בשרים על האש – בא לי צלעות של חזיר על הגריל, טעים רצח, י א מ י ! נחליט לאחר האופרה, אמורה להיגמר מוקדם וזה יסתדר לנו בול!".

לגמרי השתגעת? בבית אני מחזיקה 'כשר', קבלות שבת, נרות, חוגגת חגים ומחזיקה מסורת יהודית למען הילדים ולזכר הסבא והסבתא שלך ושלי, זוכר? הרי שקלנו 'חזרה בתשובה' ועכשיו אתה תאב לחזיר, למלא פיך בטינופת ובטומאה הכי גדולה ביהדות?"

"ר ג ע… מה קרה להסכם, להבנה בינינו, מחוץ לבית מותר לאכול גם אוכל לא 'כשר'?"

"יש הבדל עצום בין לאכול לא 'כשר' ולאכול את הדבר הכי צורם, הכי מעליב – לשרוט, להרוס ולשרוף הנשמה היהודית, סתם ככה. למה דווקא צלעות חזיר כאשר יש המון אפשרויות אחרות?"

"טוב, טוב, אשקול צלעות כבש, נסכים אחרי ההצגה, אולי נלך ל'רומא' לאכול פסטה איטלקית אותה את ממש אוהבת. העיקר תיזדרזי, שוב נגיע באיחור, כרגיל לא יכניסו אותנו לאולם עד לאחר גמר המערכה הראשונה."

"אנחנו כבר לא אותו זוג יונים שמימי שהיינו פעם", חלפה בי מחשבה לא ענוגה תוך שאני מנסה להזדרז להתלבש ולחשוב על האיפור. כהרגלו הוא היה מוכן לפחות חצי שעה לפני היציאה, ככה זה תמיד אתו והפעם חיכתה לנו 'טוסקה'.

באספקלריה הקריסטלית על הקיר פיזזה דמותו מאחור, מהלך הלוך וחזור בעצבנות, נע בין הפרוזדור לחדרים, כמו יתוש חסר סבלנות הצמא לדם ואני עומדת מול ארון הבגדים שלי ותוהה ולא מחליטה: "האם להחליק לתוך השמלה בצבע החרדל הפופולרי אותה קניתי רק אתמול, או עדיף להתחשב בקרירות הערב וללבוש את חליפת החורף בכחול 'גראנאט' שרכשתי במיוחד לאירועיי קהל אנין טעם? אולי אציץ תחילה לארון הקודש, לאוסף הנעליים והארנקים הנפלא שלי, אבדוק תחילה איזה נעליים אנעל ואיזה ארנק הכי מתאים לנעליים, ואז אחליט ביתר קלות על הבגדים ללבוש. החלטות של לבוש לא פשוטות, קשות עבורי ולוקחות לי זמן".

לפני שהצלחתי רעמה מתוך המראה שאלה מהולה בפליאה ותערומת: "את עדיין לא אימלדה מרקוס, אשתו של הדיקטטור, לכמה זוגות נעליים וארנקים בלבן או שחור אישה בודדה אחת זקוקה? כמה כבר יש לך?".

"מה…?, אין לי תשובה, אני ממש לא יודעת, הלא הן כה שונות זו מזו ", עניתי ללא רגשי אשמה, והוא המשיך בשלו, "הלא כל זוגות הנעליים שלך בלבן או בשחור כה דומות, וכך עם שאר הצבעים. אינך יכולה ללבוש אותו זוג נעליים בלבן או בשחור מספר פעמים, למספר מקומות?", הוסיף באירוניה.

"אנחנו כבר לא אותו זוג היונים שהיינו פעם", חזרה שוב המחשבה המטרידה שלא הפכה למילים. המשכתי להביט באוסף האהוב שלי וחזרה אליו במראה מבלי לסובב ראשי. היה לי ברור, "האיש אינו אישה ולכן הוא לא מבין בנושא – אינו מתמצא ולא רוצה להבין. אצלו הכל לבן או שחור בעיניים. רואה לפניו יער שחור בארון, או קיר גדול לבן של אריחים, אבל אני, אני רואה כל עץ וכל אריח בנפרד ואוהבת כל אחד ואחד מהם אהבה רבה, אהבה נפרדת.

האיש זקוק להסבר. האם מסוגל הוא להבין שאת הזוג ב'שחור מבריק' רכשתי במיוחד לחתונה של אחותי בחורף שעבר, זוג הסניקרס הלבנות המעוטרות בציורי הצדפים משמשים אותי להליכה בחוף, השחורות עם נצנצי הזהב והעקב הדק והגבוהה, שמיועדות היו פעם למסיבה בסתיו שעבר שלצערי התבטלה, ועכשיו הן סתם מכאיבות לי בכפות הרגליים ואינני מרבה ללבושן, אך הן חמודות, אלגנטיות ואני עדיין מאוד אוהבת אותן ולא אזרוק אותן, סתם ככה, חבל לי עליהן.

הנה, הזוג הלבן עם הריפוד הרך וסוליות הגומי, אלו נוחות לי מאוד ונועדו למקרים פתאומיים, מזדמנים, שלא ציפיתי ולא תכננתי – הן תמיד ממש הצלה עבורי! את המגפיים השחורות קניתי למזג האוויר החורפי והן תואמות את סוודר הכבלים ואת חצאית הצמר הקצרה שלי.

זוג הבלט השחורות, השטוחות, הן תענוג להליכות ארוכות ותואמות את המגמות העכשוויות. אני ממש אוהבת כל זוג וזוג של הנעליים שלי, ואוהבת את כל הארנקים שלי התואמים את הנעליים ושאר הבגדים שאני לובשת. אני גם מצפה להוסיף לאוסף שלי כפי שעוד יידרש לי בעתיד לאירועים, מסיבות, נסיעות, טיולים ונסיבות…ולמה לא?, מה קרה? הלא חיים פעם אחת!"

"אמור לי את האמת, האם באמת כולן נראות לך בדיוק אותו הדבר, אינך רואה את ההבדלים?", שאלתי בהיסוס.

"כן הן נראות לי כמעט בדיוק אותו הדבר", ענה לי לקונית.
עמדתי בשקט, עם מבטי דבוק לארון, שוברת ראשי, כיצד אוכל להצליח להבהיר?, להסביר? חייבת להיות דרך ברורה, הגיונית, לעזור לו להבין את מצבי. הערב הפך מאוחר, קפצנו בזריזות לאוטו, אך ללא תועלת, איחור ופזיזות מקורם בשטן הדוחף את אפו, לפי 'חוקי מורפי' – תוך דקות נכנסנו לפקק ונשארנו תקועים מאחורי שיירה של מכוניות משותקת, גלמים יישובים ללא יכולת לזוז מסיבה לא ידועה.

בתוך ההפוגה צלצל טלפון האוטו עם צילה, מנהלת הצופים על הקו, "לצערנו התגלו כאן אצלנו שני חולים בצוות וכולנו חייבים לחזור למנוע הידבקויות – אנא עזרו לנו להחזיר ו את ילדיכם לביתכם עוד הערב, או לכל המאוחר השכם בבוקר".

"אני כה שמחה שהילדים חוזרים הביתה, מתגעגעת. האם תוכל להקפיץ אותם הביתה לפני
יציאתך לעבודה בבוקר?".

"זו לא קפיצה, זו נסיעה ארוכה לצפון הגליל, בתנועת הבוקר זו נסיעה של קרוב לשעה בכל כיוון, ילך לי חצי היום, אולי כל היום. קחי את האוטו שלך ותביאי את כל החבורה לפי נוחיותך, למה אני"? לא זזנו מטר. הוא פתח בקפידה שמשה ליישר מראה צדדית שנתקעה כלפי מעלה, צופה בכוכבים ולא זזה, מסרבת להיכנע. שלף את ארגז כלי החירום מתא המטען, אך חסר היה מברג קטן או פלייר המתאים והשד המשיך לרקוד ולהכשיל את התיקון.

"תזכירי לי בבקשה לתקן כשנחזור הביתה", רטן.

"רשמתי לפני, אזכיר לך". ואז הכה בי הרעיון, ירד לי האסימון, ידעתי בדיוק מה עלי לומר בכדי שיבין את תכולת ארון הבגדים שלי, נולדה בי תקווה להסבר טוב והגיוני, אולי הוא בכל זאת יבין אותי הפעם.

"סגור לרגע את הרדיו, יש לי אליך שאלה. לפני יומיים ואתה בעבודה, ירדתי למחסן שלך…"

"מה רצית לתקן, למה לא ביקשת ממני? באם צריכה עזרתי, אתקן לך השבת בבוקר",
הצהיר ברוחב לב".|

"תודה לא הייתי צריכה עזרתך בבית. ירדתי לחפש מעט דבק מגע להדבקה. ניגשתי
לארבעת ארגזי הכלים השונים שלך ,עליהם אתה גאה, פתחתי את המגירה העליונה ביותר
בארגז הראשון שפגשתי, ארגז הברזל האדום, מה לדעתך ראיתי מצוי בכל המגירה?"

"מברגים, סתם מברגים, יש במגירה רק מברגים … את לגמרי בסדר?"

"כן אני בסדר גמור ואתה צודק, המגירה הכילה את כל אוסף המברגים שלך, מסודרים כולם
להפליא בשורות כמו חיילים שוויצרים בוותיקן העומדים דום, מסודרים באהבה על ידי
המפקד העליון שלהם לפי גובה, גודל וסוג. אני פשוט רוצה להבין מדוע יש לך כל כך הרבה
מברגים כבר במגירה הראשונה? האם אינך יכול להשתמש במברג אחד לכל המשימות,
להסתדר עם אחד, אולי שניים, לכל דבר?", שאלתי באירוניה, עטופה בתמימות".

"הלא זה ברור כשמש שכל אחד מהמברגים משמש אותי למטרות שונות, למצבים שונים.
פעם אני צריך פיליפס, פעם אחרת להב ישר או מברג מבודד לחשמל וכו'. ברגים שונים דורשים מברגים מסוימים ושונים, פעם להב גדול, פעם להב קטן. אתמול למשל קניתי מברג חדש לתקן את מיטת הברזל של דליהל'ה שלנו". ענה לי בקול נרגש אך בטוח. היה ברור שהוא אוהב את כל אוסף המברגים שיש לו ויודע היטב מה כל אחד מהם מסוגל ואמור לעשות.

"פתחתי את המגירה השנייה שלך ובה היה אוסף הפליירים השונים שלך, מה עם אלו? אינך
יכול להשתמש רק בזוג אחד או שניים?", המשכתי בתמימות מדומה.

"גם כאן אותו המצב, כל אחד מהם נועד למטרה אחרת. יש שם פליירים עם בידוד לעבודות חשמל, ארוכי אף המיועדים לגישה למקומות צרים וארוכים, הצבת הגדולה משמשת אותי להוצאת מסמרים והקטנה עם הלהב החד לחיתוך חוטי ברזל, יש שם גם נוספים לעבודות פח ואחרים לעבודות עץ. כולם משמשים אותי למטרות שונות לפי הצורך", ענה לי בבטחה.
נתתי לו את המבט הכי אוהב והנוקב ביותר שיכולתי ליצור, הרמתי גבותיי והטיתי את ראשי לאט בהלוך ושוב, שמאלה וימינה, בדומה למטוטלת שעון הקוקייה.

"אתה איתי מותק, שם למעלה בבית, בחדר ההלבשה, אל מול ארון הנעליים שלי שם הבנתי
את שאלתך היטב, האם עכשיו אתה גם מבין אותי?"

יכולתי לראות את ההבנה נפרשת על פניו, את הסומק מתגנב על לחייו ואת לשונו נדבקת לחיכו. הפעם הצלחתי לחדור פנימה ולרוקן אותו מנשקו, או לפחות כך חשבתי ולהדגשה הוספתי פואנטה:

"כל הנעליים והארנקים שלי שראית בארון הם בדיוק כמו המברגים והפליירים שלך וכל שאר
הכלים שלך במחסן. כל זוג נעליים או ארנק משרתים אותי לפי הצורך והנסיבות והמשתנים מדי פעם, פעמים משתנים בתוך אותו היום. ותודה לך על ההבנה", אמרתי בשביעות רצון. עכשיו אני כל כך שמחה ששנינו מבינים האחד את השני בצורה טובה יותר".

"או קיי, בסדר הבנתי", הפטיר. "אני מבין אותך, אבל את משווה לימונים לבננות. הכלים שרכשתי אינם רק שלי, הם משמשים את כולנו, את הבית כולו, ואילו האוספים הפרטיים שלך משמשים רק אותך כלומר הביגוד כולו שלך: נעליים ארנקים, שמלות, מעילים, כובעים, גרביונים וכו' וכו', ומה עם האוספים האחרים: תכשיטים: עגילים, שעונים, תליינים, צמידים, איפורים, לקים לציפורניים, ליפסטיקים וכך לגבי כל שאר האוספים האחרים שלך, כן שלך ורק שלך, אולי גם אחרים שאולי אינני מכיר אותם כלל."

כמצופה, הגענו באיחור והוכנסנו בין המערכות, מטרידים בכך שורה שלמה של צופים נינוחים, יישובים. כהרגלו, באופרה הוא נירדם מהר וגם הפעם המשיך במסורת. בהפסקה פתח וסגר עפעפיים, התעורר קמעה לקול גרירת תפאורה עיקשת שסירבה לזוז, ודרשה הלמות פטישים שקולם הדהד והתגנב אל תוך האולם הפתוח מתוך קרביי הבמה שמאחורי הפרגוד. הלמות הפטישים הזכירה לי שוב את אוסף כליו ושתקתי.

בהפסקה לפני עליית המסך, בין נחירותיו השקטות, הקצובות, נתתי לו מרפק "קטן" בצלעות ולחשתי לאוזנו בתום "אתה שוב משועמם? נרדמת ואתה מבייש אותי, את התזמורת, את הזמרים ואת הקהל סביבנו שוודאי מגחך בליבו".

"מה פתאום משועמם ? בדיוק להיפך, טוב לי, נהדר לי, כל ההפקה הנפלאה הזאת כאן מאוד
מרגיעה אותי ולכן אני כולי שלווה. הרוגע שלי הוא מחמאה אישית ממני ואות תודה לכולם", זרק אלי חזרה, ספק ברצינות, ספק בלעג. משעלה המסך הוא חזר לתרדמת. באמצע המערכה השלישית בארייה המפורסמת 'וויסי דה ארטה' – 'חייתי למען האמנות' – צלצל הנייד הפתוח ממעמקי כיסו, והקפיץ אותו על רגליו. לאחר דקות ראיתיו מנפנף אלי מדלת היציאה הצדדית,

"בואי, בואי, דחוף, דחוף!", אספתי עצמי ואת כבודת הבגדים ומיהרתי לפרוזדור.

"מה קרה?"

"השכנה על הקו, האזעקה בבית שלנו רועמת. היא כבר צלצלה למשטרה והם הגיעו
ומבקשים שנבוא מיד הביתה."

טוב זזים, תביא מהר את האוטו מהחנייה ואני מחכה לך ביציאה".
האוטו דהר, טרף את הכבישים, משכנו במעלה ההר לרחוב שלנו ופנינו בחדות לקראת החנייה. ליד הגרג' הבהבו כבר האורות המתחלפים של שני ניידות משטרה וסביבם חבורת
שוטרים.

"שלום אדוני השוטר, אנחנו בעלי הבית, הזדרזנו ככל שיכולנו, מה קורה כאן?"

"אזעקת החירום שלכם הופעלה ונאלצנו לפרוץ את הדלת הקדמית בכדי להכנס ולוודא מה
קורה. התברר שהשארתם את הדלת האחורית לא טרוקה ובעצם מעט פתוחה, כלומר סוג
של הזמנה למעוניינים להכנס פנימה."

"אוי ואבוי, היינו באיחור להצגה ומהרנו מאוד. אני השארתי את התכשיטים שלי על השידה,
כנראה שבעלי לא טרק כראוי את הדלת האחורית כשזרק את הזבל בפחים מאחור כי מיהרנו מאוד להצגה – פישלנו!"

"התכשיטים שלך בבית ולדעתנו לא התנהלה כאן פריצת שוד.
דבר לא ניגנב. לדאבונכם השארתם גם מאחור שולחן ערוך, מלא באוכל. הדלת הפתוחה מאחור הייתה הזמנה לחזירי הבר הנמצאים גם בסביבתכם ועל כל מורדות הכרמל. חוש הריח שלהם חזק במיוחד והם נכנסו בקלות פנימה דרך הדלת האחורית החשופה להר.

"אז למה אתם בחוץ במקום להיות פנימה בתוך הבית בכדי לגרש אותם?"

"אסביר. כבר נכנסנו לבית המלא בחזירים. השנה החזירים נמצאים בכל מקום ואנו עסוקים אתם כמעט כל ערב. לפני כשעתיים נדרס אחד מהם על הכביש ממש לא רחוק מכאן ועצר את כל התנועה. שכנתכם צלצלה והגענו מיד כשהתפנינו. נכנסנו לבית והותקפנו על ידם ולכן נאלצנו לצאת. חזיר ה'אלפה', מנהיג הלהקה הגדול, שוכב לו עדיין על הספה שלכם בסלון. אסור לנו לירות בחזירים ואין תפקידינו לגרשם. יש מוקד מיוחד בעירייה למטרה זו. צלצלנו אליהם והודענו.

עכשיו ערב יום שישי והצוות שפועל לשם כך מצומצם בשעת הערב של כניסת השבת ואולי הוא עסוק עם מקרים אחרים. הם יגיעו אך אין לדעת בוודאות מתי. חיכינו לבואכם בכדי לסייע לכם במידת האפשר. כשייגמר להם האוכל החזירים יעזבו – אין להם עניין בביתכם. לאחר הפינוי או עזיבת החזירים מרצון נא להתקשר ונבדוק הכל ביסודיות ודייקנות כולל בדיקת טביעות אצבעות ונוציא לכם דו"ח. באם יתברר שחסר דבר תוכלו להגיש תביעה לפוליסת הבטוח שלכם או לפתוח תיק פלילי באם יש צורך.

אנו מציעים שתלונו הלילה אצל קרובי משפחה, חברים או בבית מלון בסביבה. מחר שבת, ביום ראשון הכל יהיה פשוט יותר להסדיר בשלום… למה את בוכה ומתייפחת גבירתי, לא היה שוד ופריצת חזירי בר לדירה היא תופעה חולפת, לרוב באשמת בני אנוש שאפשרו להם כניסה. אנחנו פלשנו לשטחי מחייתם ואין זה סוף העולם?"

"אני בוכה כי בכורי בעזה ולא שמעתי ממנו מאז שעזב, אני בוכה כי בעלי לא מפרגן לי את
ארון בגדיי, אני בוכה כי ילדי נמצאים תחת סכנת הדבקות במחלה תוך שהם עוזרים לנזקקים. בבוקר הם צריכים לחזור הביתה ועכשיו הם נותרו ללא בית לחזור אליו, אני בוכה כי בעלי רוצה לאכול היום, ערב שבת, טומאת חזיר כאשר אני זוכרת, חיה וכואבת את סיפור סבי גדעון, חולה במחלה ממארת, על ערש הדווי, מסביר לי את סיבת עלייתו מגרמניה לישראל – בשנת 1937 נוער היטלריסטי ארור פרץ לחדר בו לימד סבי חומש לדרדקים, הפורעים גזזו וגילחו את ראשו, חתכו את זקנו ופאותיו והכריחו אותו תחת איום אקדח לאכול קותלי חזיר לפני כל הכיתה המבוהלת, באותו שבוע הוא אסף את ספריו ואת מעט בגדיו וברח עם סבתא מניה וילדיהם, הורי, מברלין ללודג' פולין, מקום שם הוא הצטרף לארגון ה"קיבוץ הדתי" והטלטל כשנה בדרך לא דרך לעלות לארץ אבותיו, ארץ הקודש, והתיישב בקיבוץ "טירת צבי, אני בוכה כי ביתנו מלא עכשיו בחזירי בר ארורים המטנפים ומשמידים את כל היקר לנו, כן אני בוכה עכשיו כי נענשתי היום חמש פעמים וזה בשבילי כמעט סוף העולם".

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

מיה זהבי
מיה זהבי
מיה זהבי - עורכת בחי פה - תאגיד החדשות

כתבות קשורות לנושא זה

10 תגובות

  1. סיפור עם חוש הומור היסטרי, אקטואלי ומשוזר בטריביליות של כל זוג בכל יום חול.

    • אכן, אכן, לשם כיוונתי. לבשתי שמלה וכתבתי מנקודת מבטה של אישה. אני עדיין גבר המשתתף בצערה.

  2. סיפור שמתאר את שעובר לנו כל יום בראש,
    אם במציאות וכן בדמיון.
    סירנות של ניידות משטרה, מד"א וכבאיות.
    אזהרות ברדיו על טילים שנופלים לא רחוק מאיתנו,
    פקחי העירייה שרודפים נהגים שחונים על המדרכה במקום חזירים שמסתובבים בחצרות הבתים.
    ואם כל הנ"ל לא מספיק אז יש לנו הפגנות, בחירות כל שבועיים ועם כל הבעיות האלה,
    אנחנו צריכים גם מברגים, אישה שמביטה במראה במקום להביט עלינו…
    בקיצור – קשה להיות יהודי ועוד יותר קשה להיות יהודייה.

    • התפתח על כך וויכוח ויעשיו טוענים שצדקתי. נעדרתי הרבה שנים והעברית חוזרת אלי לאט ופעמים בועטת בי..

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...