עד לא מכבר, נהוג לכנות את רפובליקת בלארוס "הדיקטטורה האחרונה באירופה". משנת 1994 שולט בה אלכסנדר לוקשנקו אשר תחת הנהגתו בלארוס הפכה לאוטוקרטיה – מדינה בה שולט אדם אחד בעריצות, אך שומר על מראית עין של חופש ודמוקרטיה. הדרך היא מתוחכמת ועמומה, כי לוקשנקו שולט בעם שלו לא באמצעות הפחדה וכוח הזרוע, אלא באמצעות שליטה בכלי תקשורת, מערך שלטוני ופקידותי הכפוף לו, הרס שיטתי של החברה האזרחית וכל עניין אישי בפוליטיקה, כך שבתהליך הדרגתי נוצרת פסיביות ותחושה כי אין תחליף ללוקשנקו.
'בבלארוס אין קורונה'
במהלך השנים החלה להישחק התפיסה של השליט המוחלט והנצחי. החלו חריקות במערכת, אולם תדמיתו של לוקשנקו נפגעה במיוחד כאשר פרצה הקורונה. המדיניות בה נקט היתה אי הכרה בנגיף. לוקשנקו אמר שזאת היסטריה כלל עולמית ובבלארוס אין קורונה. הוא דרש מאזרחיו חיים כרגיל ובשיא המגפה ארגן את הצעדה המסורתית לכבוד סיום מלחמת העולם ה-2. אזרחים רבים הרגישו שלמנהיג שלהם לא אכפת מהם, מבריאותם ומחייהם.
כאשר התקרבו הבחירות, בניגוד לפעמים קודמות, הופיעו מול לוקשנקו שלושה מועמדים חזקים: ויקטור בבריקה (Viktar Babaryka), יו"ר הוועד המנהל של אחד הבנקים במדינה ונדבן ידוע. השני היה ולרי צפקלו (Valery Tsepkalo), פוליטיקאי, דיפלומט ויזם, שבין היתר היה שגריר של בלארוס בארה"ב ובמקסיקו, ובין השנים 2005 ו-2017 עמד בראשו של הייטק פארק, שהפך לגדול ביותר באירופה. שלישי היה סיארחי טיחנובסקי (Siarhei Tsikhanouski) וידאו בלוגר מאוד פופולרי שהתפרסם בראיונות שערך עם אנשים פשוטים ברחבי בלארוס, ראיונות שחשפו את המצוקה הכלכלית ואת הבעיות בהן נתקלים הבלארוסים, שאינן מוצאות שיקוף בערוצי הטלוויזיה הממלכתית.
השיטה בבלארוס להגשת מועמדות לבחירות לנשיאות היא באיסוף חתימות מאי שם ובחסות השלטון המרכזי, ננקטו פעולות מנע ואיום לבלימת המועמדים כך שהם ויתרו מראש על איסוף חתימות. לטיחנובסקי אישרו שרק אשתו סבטלנה תאסוף חתימות עבורו מתוך נקודת מוצא שהיא תוותר על המהלך.
"החוקה שלנו לא מותאמת לאישה"
אולם הלא צפוי התברר כעובדה וסבטלנה הצליחה לאסוף את מספר החתימות הדרוש והפכה מועמדת לנשיאות. לוקשנקו הפגין סקסיזם וזלזול כלפי אפשרות היבחרותה של אישה ושאמר: "החוקה שלנו לא מותאמת לאישה. והציבור שלנו אינו בשל להצביע לאישה, כיוון שהחוקה שלנו מעניקה לנשיא כוח גדול… אצלנו הנשיא יהיה גבר, אין לי שום ספק בכך." ובהמשך, כשטיחנובסקיה כבר הייתה מועמדת, חידד את דבריו: "החוקה שלנו היא כזאת, שאפילו לגבר קשה לשאת את הכובד הזה, ואם להעמיס אותה על אישה, היא תקרוס, מסכנונת".
"אוהבות, יכולות, מנצחות"
אל טיחנובסקיה חברו שתי נשים נוספות: ורוניקה צפקלו, אשתו וראש מטה הבחירות של הדיפלומט הגולה ולרי, ומריה קולסניקובה, ראש מטה הבחירות של ויקטור בבריקו. הסלוגן שלהן היה "אוהבות, יכולות, מנצחות" כאשר הופעותיהן תמיד לוו בסימני ידיים המביעים את הרעיון הזה.
ב-9 באוגוסט אנשים הלכו להצביע בהמוניהם ורבים הצביעו בעד סבטלנה. אבל בערב הודיעה ועדת הבחירות המרכזית שהנשיא המכהן ניצח ברוב גדול וקיבל 82% מקולות המצביעים. על פי ההודעה הרשמית, סבטלנה טיחנובסקיה הגיעה לכ-10% בלבד. עדויות מתוך הקלפיות העידו שהמציאות שונה לחלוטין וניכר כי תוצאות ההצבעות זויפו לטובת לוקשנקו.
פרחים לבנים
בקיץ 2020 יצאו אלפי אזרחי בלארוס להפגנות המוניות במחאה על גניבת בחירות על ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו. בחזית המאבק ניצבו שלוש נשים, בנות זוג של פוליטיקאים שנעצרו ונשפטו לשנים ארוכות ורבבות נשים אחרות שדרשו שינוי. הן צעדו בגאווה ונשאו פרחים לבנים שבמהרה נרמסו בגסות על ידי הכוחות המיוחדים שהיכו ופצעו את המפגינות ואת המפגינים.
במרץ 2021, יצאה קסניה סבטלובה, עיתונאית שסיקרה את העולם הערבי, יחד עם צוות צילום, לבלרוס על מנת להיפגש עם הפעילות שהשתתפו במחאה שרוסקה על ידי המשטר. היא פגשה נשים אמיצות שהסכימו להתראיין למרות האיום הברור והמיידי להיתפס ולהיעצר על ידי המשטר.
את מנהיגות המחאה הבלארוסית – סבטלנה טיכנובסקיה וורוניקה צפקלו, צילמה סבטלובה בליטא ובלטביה, שם מצאו מפלט לאחר שנאלצו לעזוב את ארצן. הסיפורים האישיים של המפגינות והמנהיגות נעים בין סיפורי זוועה לאחווה ואהבה, בין פחד לתקווה.
נשות הפרחים של בלארוס
ישראל 2022
בימוי: מכאיל וקסל, קסניה סבטלובה
"נשות הפרחים של בלארוס"
הסרט יוקרן היום, א' 1/5/22, בשעה 20:00
בסינמטק חיפה – במסגרת פסטיבל חיפה ה-15 לסרטי פועלים