פיצוץ בית הבולשת הבריטית בחיפה • שלמה יובל

בצמוד לכניסה לבניין משרדים ברחוב העצמאות 82 בעיר התחתית בחיפה, בקרבת שער הנמל הידוע כשער פלמר, קבוע בחזית הבניין – בין חנות לכתובות קעקע וחנות להלבשת נשים – תבליט מתכת קטן שעורר בי זיכרון ילדות ורצון לשתף אתכם בעלילה מרתקת שהתרחשה ב- 1947 ערב הקמת המדינה.

ביקשתי לצלם את התבליט, הוספתי לתמונה כותרות והרי לכם סיפור על מבצע של פיצוץ סמל שלטון בריטי ע"י ארגון האצ"ל וקווים לדמותו מתכננו. סיפור שהוא אקורד סיום ללחימת אצ"ל שהשלימה את תרומתו לסיום המנדט הבריטי והקמת המדינה.

תבליט המתכת מספר סיפור על משאית ועליה ציוד מיוחד שמתואר כפצצת חבית. מי שמתאמץ לקרוא דברים חקוקים על הלוח, מוצא עליו דברי הסבר שמבהירים כי מדובר במזכרת למבצע של האצ"ל.

כותבי ההיסטוריה של תרומת אצ"ל למאבק להקמת המדינה רצו שלא נשכח כי בסמוך להכרזת האו"ם על סיום המנדט הבריטי, היה בנין משרדים זה מפקדת הבולשת ה- CID שבחדריה נחקרו ועונו לוחמי מחתרת שחלקם נידון למוות ונתלה בכלא עכו.

התבליט כולל כיתוב שמספר כי ביום 29/9/1947 פוצצה המפקדה באמצעות פצצת החבית שגולגלה מעל משאית לעבר גדר תיל שחסמה את הגישה לבניין. תמונת תקריב תראה את יצירת האמן החיפאי גרשון קניספל שתיאר את סיפור הפיצוץ בסגנון פיסול ריאליסטי-סובייטי

לסקרנים הותירו היסטוריונים שאלה: מדוע זכתה פצצת החבית להנצחה, כבוד ששמור בדרך כלל לבני אדם שקשורים לאירוע, למשל הוגי הרעיון, בוני פצצה או לוחמים שהשתתפו במבצע. סיפורנו ישלים את התמונה האנושית ויחשוף את דמותו של המפקד שמאחורי הפעולה עמיחי פאגלין קצין המבצעים של האצ"ל שנודע בכינויו המחתרתי "גידי". אדם שלא זכה בחייו לכבוד המגיע לו. לתיאור המבצע אקדים רשמים אישיים שחוויתי בביקור במקום הפיצוץ.

זיכרונות ילדות

הייתי ילד סקרן בן 9 רודף סיפורי קרב והקפדתי להגיע כעיתונאי קטן במינוי עצמי, לזירות  האירועים. 

בחיפה שבה נולדתי ערב מלחמת העולם השנייה ובאתי בברית אברהם אבינו ב"ליל הבדולח", לא היה לי רגע דל.  חיפה הייתה עיר מעורבת של יהודים וערבים במספרים מאוזנים ובעוינות שהתפרצה מעת לעת בין שכנים בעל כורחם, וגבתה משני הצדדים מחיר דמים. ליחסים אלה נוסף קושי שמקורו ביחסים עם השלטונות הבריטיים שבלמו באמצעות "הספר הלבן" עליית יהודים לארץ, כדי לא להרגיז את שכניהם הערבים תושבי הארץ ושאר מיליוני המוסלמים ברחבי  האימפריה הבריטית.

חיפה לא הייתה עיר קדושה כירושלים, צפת או טבריה, אך הייתה עיר נמל בעלת חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה לבריטניה ששלטה בארץ ישראל מכוח המנדט, חשיבות מיוחדת בעת מלחמה. העיר הייתה נקודת קצה למסילות ברזל להנעת גייסות, אספקה וכלי נשק והונחה לעבר בתי הזיקוק ומתוכם לנמל, מערכת צינורות דלק שהזינו כלי שיט, מטוסים וגייסות משוריינים.

בנוסף לצריכה אזרחית, הריכוז המרשים הזה הפך איום על חיינו משום שהיה יעד חשוב במלחמה עולמית לתקיפה ע"י אויבי בריטניה ובראשם צבא גרמניה הנאצית בסיוע איטלקי. על רקע זה אכן הותקפה חיפה מן האוויר ומן הים. נשלחו צוללות ואנשי צפרדע לחבל בכלי שיט ובמערך הדלק, והייתה לאויבי בריטניה תכנית לכבוש את ארץ ישראל בתנועת מלקחיים, מדרום ומצפון.

במהלך מלחמת העולם השנייה נתפסו מרגלים גרמנים ובוגדים מקומיים שהיו אמורים לסייע למאמצי האויב לקדם את כיבוש הארץ, כשמטרה חיונית הייתה עירנו חיפה. שרידים להערכות להגנה נגד החשש להסתערות גרמנית בפיקוד הגנרל הגרמני רומל מצויים על הכרמל, תזכורת לימי אימה שבשעתו שלא העסיקו אותי כילד.

עסקי הבולים לקראת סיום המנדט הבריטי

לאחר שהסתלקו הבריטים מארץ ישראל בעקבות ההכרזה של מועצת המדינה הזמנית על הקמת מדינת יהודית, במאי 1948, והניחו לנו להילחם את מלחמת השחרור באויבינו הערבים, היו לי, ואני כבר דעתן בן 10, רגשות מעורבים: 

שמחתי שתהא לנו מדינה ושנהיה עם חופשי ואולי גם אור לגויים, אך גם חשתי עצב בגלל פגיעה צפויה בעסקי הבולים שלי. פרט זה מצריך הסבר. החיילים הבריטיים שנעו רגלית ברחובות חיפה כבודדים או בחבורות וגם יושבי המשוריינים המפחידים לכאורה , כעסו מאד על היהודים הבוגרים – במיוחד חברי אצ"ל ו-לח"י שתקפו אותם ולחמו בהם בעוז, אך לילדים האירו מרבית החיילים פנים. במיוחד אלה – כמוני – שהחזיקו בכיסיהם מכתבים של בני משפחה מתגעגעים, מכתבים עמוסי בולים, כולל בולים נדירים, משולשים מטנגנייקה שזכו לביקוש עצום ואני חלמתי ופעלתי להשיגם.

מרבית החיילים הזרים "בעלי המכתבים" נענו לפניותיי המנומסות וגילו כלפי רכות. לזכותם אומר שהם לימדו אותי מילים ראשונות באנגלית מעשית "GIVE ME STAMPS".

מתוך שלא פחדתי כילד להתקרב לבריטים , לא ראיתי קושי לעקוב מקרוב אחר מפעולות לחימה בינם לבין ההגנה וארגוני המחתרת שמבצעיהם הציתו את דמיוני .

הקצנת המאבק בשלטון הבריטי  

כילד לא הייתי מודע להבדלים בין כוחות ההגנה והפלמ"ח שהיו כפופים להנהגת המדינה שבדרך, לציונים סוציאליסטים בהנהגת בן גוריון, שחיפשו דרכים להגיע להבנות מדיניות עם השלטון הבריטי לבין ארגונים של תלמידי ז'בוטינסקי, אנשי בית"ר שפרשו מן ההגנה והקימו קבוצות לחימה והן אצ"ל ולח"י.

בפירוד הזה נזרעו זרעי פורענות לעת הקמת המדינה והחלטת בן גוריון להקים את צה"ל, לשלב  בו את כל ארגוני המחתרת ולפרק את ה-פלמ"ח. פרט חשוב לסיפורנו.

למבוגרים היו אלה ימי מתח. ביולי 1947 הגיע העימות בין האצ"ל לבריטים לשיא עם תליית שני הסרג'נטים הבריטים בתגובה לתליית שלושה לוחמי אצ"ל בכלא עכו.

הממשל הבריטי הכביד את עולו והפעיל לחץ למניעת הגעת פליטי השואה לארץ ישראל. המתח הגיע לשיא חדש עם גירוש מעפילי האונייה "אקסודוס" לגרמניה.  

מבצעי עליה ב' היו בשיאם. גם פיקוד אצ"ל אירופה שלח לארץ ספינת מעפילים אחרונה לתקופת המנדט. ב-26 בספטמבר 1947 התקרבה ספינה נושאת שם העלייה הרביזיוניסטית "אף על פי כן" לחופי הארץ, ועליה 434 מעפילים. הספינה הוקפה על ידי ארבע משחתות בריטיות ולאחר התנגדות נמרצת עלו הבריטים על הספינה כשהם משתמשים בסילוני מים ובאש חיה. מעפיל אחד נהרג ורבים נפצעו. כל המעפילים גורשו לקפריסין. כיום ניתן לראות את  הספינה כמוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

מפקדת האצ"ל החליטה להגיב לאירועים אלו בחומרה, ונבחרה לתקיפה מפקדת הבולשת בחיפה, מטרה ראויה בעיר הנמל שהייתה מוקד הפעילות של הלחימה במפעל ההעפלה, בסיס יציאה לכוחות ללכידת אוניות המעפילים וגירוש המעפילים לקפריסין.  

מרכז הבולשת הבריטית בחיפה היה מצוי בלב אזור הביטחון מול הכניסה הראשית לנמל חיפה. גדרות תיל הקיפו אותו ואת כל הבניינים הניתנים לפגיעה. מסמכי זהות וחפצים נבדקו קודם מתן רשות כניסה למתחם, נאסרה חניית כלי רכב סמוך למקום, ועמדות של שומרים עם מכונות ירייה חיפו על הבניינים ביום ובלילה.  

חרף הסכנה שבדבר ובניגוד לעצת הוריי, המשכתי לשוטט במורד הרחובות המובילים לנמל ששם התבצרו הבריטים ולא היססתי לקדם את עסקי הבולים עם חיילים בתפקיד, שחלקם הסכים על אף המצב לספק לי בולים. 

כך עשיתי גם ליד המחסום שהוביל לבניין הבולשת שהיה מיועד לחבלה, ואני כמובן לא  ידעתי. 

מהלך החבלה בבניין הבולשת

ב-29 בספטמבר 1947, חול המועד סוכות, בשעה 6:00 בבוקר, מועד שנבחר כדי להבטיח פגיעה מינימלית באזרחים לא יהודים, עוברי אורח שאינם חוגגים את סוכות. שוב תוכננה הפעלה של מכונית תופת. במהלך השנים נחשפו פרטי התכנון וטכניקת  הביצוע: הופעלה משאית תופת בעלת מנוף, עליה הועמס מטען של חצי טון חומר נפץ ארוז בגליל שהוקף בשני קצותיו ב-2 גלגלי טרקטור. המטען תואר כמכונת כביסה תעשייתית ויצא לדרכו ממפעל בבני ברק. 

בשעה המתוכננת התקרבה המשאית בדרך המלכים עד הגדר שהקיפה את בית הבולשת. המנוף שהיה על המשאית העביר את המטען מעבר לגדר והמטען הכבד התגלגל על צמיגיו עד קיר בית הבולשת ושם התפוצץ. 

ההתפוצצות הרסה את הקומות התחתונות של הבניין וחיסלה את אגף החקירות שבו עינו לוחמי מחתרת. הרכב המשיך במסלול מילוט וחמק מן העיר והמבצעים לא נתפסו. בהתפוצצות נהרגו שבעה שוטרים וארבעה אזרחים ונפצעו עשרים ושבעה שוטרים ועשרים וחמישה אזרחים. 

אבי, שלא שכח את נטייתי לחקור פרשיות שכאלה מקרוב, פנה אלי בתקיפות ואמר לי שכדאי לי להיזהר ולא להתרחק מביתנו בהדר הכרמל. אבא הסביר שיהודים שאינם טרוריסטים, כולל ילדים סקרנים כמוני, עלולים לשלם את מחיר הפגיעה באנשי משטרה בריטיים שאצבעותיהם קלות על ההדק.  

הנחיית אבי לא כובדה. אני המתנתי כמה דקות עד שהתרחק ממני ויצאתי לדרך כדי לראות מקרוב את תוצאות הפיצוץ, אך הפעם הזו לא הצלחתי לממש את תוכניתי. כל הדרכים נחסמו והוטל עוצר. כעבור כמה שבועות הצלחתי להגיע לקרבת המבנה וראיתי את ההריסות הרוס. מבחינתי הסתיימה הפרשה, ולא ידעתי מה צופן עבורי המשך העלילה.

לאחר הפיצוץ

הצלחת ההתקפה הדהימה את הבריטים. הם ליקטו את שרידי מכונית התופת ולאחר שנים למדתי לדעת כי מומחים בריטיים לטרור וחבלה אישרו בהתפעלות שהפצצה תוכננה והופעלה בתחכום גאוני, ובין הישראלים נודע שהמתכנן הוא איש אצ"ל שנודע בכינוי "גידי", איש מיוחד במינו.

הזמן עשה את שלו והרבה פרשיות ילדות ובהן פיצוץ בית הבולשת נמוגו ונשכחו, עד שביום מר אחד, 31 שנים לאחר פיצוץ הבולשת, צדה את עיני ב-1978 הידיעה שגרמה לי לשוב לזיכרון אותו יום שבו הופצץ מטה הבולשת בחיפה.

הכותרות זעקו על מותם של בני זוג בתאונת דרכים ציפורה ועמיחי פאגלין. רק אז למדתי לדעת מהספדים ומסמכי חברים ויריבים שהמתכנן והמפעיל של מבצע פיצוץ בית הבולשת היה עמיחי פאגלין קצין המבצעים הראשי, שכינויו המחתרתי באצ"ל היה "גידי".

האיש תואר כגאון טכני ומפקד עשוי ללא חת והיה ברשימת המבוקשים ביותר ע"י הבולשת הבריטית החל מ-1944 ועד תום המנדט ב-1948 וכמו מפקדו הישיר, מנחם בגין, מעולם לא נתפס, והארץ מלאה סיפורים על מעלליו.

גידי עזב את עולמנו בן 55, בעת ששימש כמה חודשים בלבד, יועץ ללוחמה בטרור לראש ממשלת ישראל מנחם בגין. לאחר מותו כתב העיתונאי וחבר המחתרת יוסף עברון שהיה גם פיקודו ב-אצ"ל , ספר נושא שם "גידי והמערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל" ספר שמתאר את עלילותיו ותרומתו המיוחדת במינה לסיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל.

מדריך לדבקות במטרה ותחבולנות

ספר זה הצטרף לספרים את תכנם בלעתי ושיננתי בנעורי ובהם "ארוכה הדרך לחרות" שכתב סגן מפקד האצ"ל יעקב מרידור על הגלית אנשי האצ"ל לאריתריאה. שם קראתי לראשונה על אסירים חברי אצ"ל שהיו עבורי דמויות מפתח ושנהיו מפקדי בצה"ל כעבור מספר שנים : מאיר שמגר ומרדכי ציפורי. ספרו של מרידור היה עבורי מדריך לדבקות במטרה, לתחבולנות וגם לחפירת מנהרות ותכנוני בריחה ממחנה המעצר.

הספר השני הוא ספרו של מפקד האצ"ל מנחם בגין, "המרד" ספר מחכים ומעצב שבו התייחס המפקד בהערכה יוצאת דופן לפקודו גידי.

על בסיס הספר "גידי" אני כותב כאן בהערצה גלויה קווים לדמותו, ומעלה גם כמה הרהורים על גורל של מפקדים במחתרת שלא נמצא להם מקום ראוי בניהול ענייני המדינה על אף תרומתם המיוחדת במינה להקמתה.

כבר הזדמן לי לכתוב בעניין זה בעת שציטטתי את בן גוריון בסיפורי על איש עליה ב' יהודה ארזי

הליכה נגד הזרם

מסתבר כי הליכה נגד הזרם, תעוזה ואומץ לב שנחוצים בתקופת המחתרת שבה מותרת עקיפת חוקים ומתן עדיפות להשגת יעדים "בכל מחיר", אינה מקובלת במסגרות מסודרות של צבא של מדינה. שם נדרשת משמעת מהסוג שהייתה לגורודיש, הליכה בתלם שחסרה לאריק שרון. וחסרה עד מאוד לגידי.

חשיבה ממלכתית והבנת הצורך בארגון צייתן, כיוונה את בן גוריון לפרק את הפלמ"ח, חוד החנית של הצבא שבדרך, חרף כל המחאות, המשברים והפילוגים הפוליטיים שגרמה החלטה זו.
במהלך שירותי הצבאי הזדמן לי בעת לימודי ב-פו"ם לעיין בכתובת שנפרסה באולם הכנסים "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" קטע מספר משלי כ"ד. זה היה מוטו של גידי. ובתחבולות ממש הצטיין.

פרופסור משה ארנס שר בטחון לשעבר, אמר על גידי: "עמיחי פאגלין היה ממש גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות. ביכולת שלו לחשוב במושגים לא אורתודוכסים, במציאת פתרונות, שאיש אחר לא היה מעלה על דעתו. צה"ל, לדעתי, הפסיד אדם, שיכול היה להיות, צריך היה להיות רמטכ"ל, וכיוון שבא מהאצ"ל, לא ניתנה לו ההזדמנות להתגייס ולהגיע לעמדה הבכירה ביותר, שאין לי ספק, שהיה מגיע אליה, לו היה משרת בצה"ל".

יש בכך כדי להסביר, אולי, את דחיקתו מהחיים הפוליטיים ושיבתו לחיים האזרחיים, שעה שכולם בחרו בקריירה פוליטית. הוא כאילו יצא מן המחנה, כאילו לא היה שייך אליו. הוא מילא את חלקו – ויצא ממעגל המשחק. בחינת 'הכושי עשה את שלו – הכושי קם והלך… גידי היה ונשאר דמות הרואית יוצאת-דופן, גבוה משכמו ומעלה מכל היתר, שהגורל הציבו באחת השעות המכריעות של המאבק בראש הפירמידה של המלחמה בבריטים. וכשזו נסתיימה – נסתיים גם תפקידו.

פרט מעניין ממחיש זאת: לקראת שילוב לוחמי אצ"ל בצה"ל, ביקש מנחם בגין מבן גוריון לקלוט בצה"ל 3 מפקדים בכירים ולהעניק להם דרגת אלוף: לנקין, לבני ופאגלין.

בן גוריון אישר לכאורה את הבקשה, אך בפועל גידי, שהתייצב בלשכת הגיוס להשתלב בצה"ל, נדחה פעמיים. המנחשים אומרים "בהתערבות בן גוריון" שחשש מכל מה שגידי ייצג. בפועל, קצין המבצעים המהולל של האצ"ל לא זכה לשרת בצה"ל.

ואם תשאלו כיצד הצטיירה דמותו של גידי בעיניו של מנחם בגין? כך הוא מתארו: "…לו ראית אותו, מעולם לא היה עולה על דעתך, כי צעיר צנום וצנוע זה כתב, במו ידיו, דפים שלמים בהיסטוריה הצבאית של עמנו… עול ימים היה – עדיין לא יצא משנות העשרים שלו – שעה שקיבל את הפיקוד על מחלקת התכנון הצבאי של הארגון. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל ללא ספק בגאוניות, יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. החרמות הנשק הגדולות והנועזות ביותר היו פרי מחשבתו, או מעשי ידיו: פריצת כלא עכו, מלון המלך דוד, השמדת המטוסים ושדות-התעופה הצבאיים, בראש ובראשונה – בקסטינה, שם הושמדו למעלה מעשרים מפציצים כבדים – כל זה תוכנן על-ידי גידי…" כתב מנחם בגין בספרו "המרד".

חשיבה "מחוץ לקופסה"

"גידי לא שלח לפעולה – הוא הוביל אותה," אמר תת-אלוף (מיל.) מרדכי ציפורי: "הוא טיפל אישית בכל שלב ושלב – החל מהסיורים המוקדמים ועד לתחום הביצוע. תמיד היה בקו הראשון – וזה שאפיין את צורת הלחימה שלנו. היה לנו גם ממי ללמוד." …."… גידי היה גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות, ביכולת שלו לחשוב "מחוץ לקופסה" במושגים לא אורתודוקסיים, בכושרו הטכנולוגי המעולה, בכוח ההמצאה שלו. מנהיגותו האמיצה בקרב, היו לשם דבר".

ואז מישהו העלה את שמו של עמיחי פאגלין והציע להיוועץ בו כ'חבלן מעולה'. אני זוכר, שהשתמשו בביטוי, 'יש לו ראש קומבינטיבי למנגנונים ולדברים מיוחדים.' 

"נפגשנו והוא קיבל על עצמו את המשימה. הוא לא התקשה למצוא את הפתרון הטכני הדרוש; בנה מספר דגמים, הציגם לפנינו, ומיד ניגש לשלבי הביצוע. את העבודה עשה בבית-המלאכה שלו בקרית-אריה ובמעבדות ה'מוסד'. למיטב זכרוני, עשה הכול לבדו. מדי פעם, היה מלווה זאת בהסברים. הוא הכין שניים-שלושה מנגנוני הפעלה לשביעות רצונו, אלא שהמלחמה, פשוט, הקדימה אותנו – והדבר לא יצא אל הפועל." 

כאשר התרחש המהפך ומנחם בגין הפך ראש ממשלה, מינה את עמיחי פאגלין ליועץ למלחמה בטרור הערבי. זו הייתה בחירה טבעית. בגין העיד כי "לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. בחודשים הספורים שהספיק לתפקד, עשה גדולות ונצורות …"

כעבור חודשים ספורים קרה האסון: עמיחי ואשתו צפורה נספו בתאונת דרכים. הזוג זכה להלוויה מפוארת ומצבה משותפת.

בית אצ"ל שנבנה בשכונה שכבש ביפו נקרא על שמו של גידי ועוד כמה רחובות בערי ישראל וגם… תבליט קטן נקבע בעיר התחתית בחיפה, בכניסה לבית הבולשת שהופצץ.

תרומה מתמשכת לביטחון ישראל

נסיים סיפורו של גידי בנימה אופטימית. מסתבר כי לגידי נולד בן "תפוח שלא נפל רחוק מן העץ" בצה"ל משרת כיום תת אלוף גיא פאגלין שפורסם תקשורת כי הוא הממונה – בין השאר – על פיתוח טנק המרכבה מס' 4 והתאמת הנגמ"ש החדש "איתן" ללוחמת העתיד רווית המחשוב והמכשור המתוחכם. 

הבן מיישם לקחי מלחמה שחייבו מאמץ זה לחסכון חיי חיילים והגברת המוכנות לקרב שכולל גם פתרונות מבצעיים ללוחמה במחבלים מתבצרים על גגות. בחשבון סופי, גידי עדיין תורם את תרומתו לביטחון מדינת ישראל.