'חיים ארלוזורוב' • הספינה הדוממת מול חוף בת גלים בחיפה | שלמה יובל

חיים ארלוזורוב ואני

חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היה אמור להיות בצמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, אלמלא נרצח בשנת 1933, בנסיבות שנותרו אפופות מסתורין עד עצם היום הזה.

תולדות חייו הקצרים מזמינים הכנת תסריט, שגם תסריטאי רשלן יתקשה להרוס. האיש הצעיר היה – רק לדוגמה – חבר קרוב של מגדה, שהפכה להיות נאצית בכירה, במעמד אשתו של הימלר… אך פרט  זה הוא התחלה של סיפור שלא התכוונתי לכתוב ולכן אתקן מסלול…

מיום שעמדתי על דעתי כילד, הייתה לי זיקת קירבה "משפחתית" אל השם ארלוזורוב, מסיבות שנערמו  במהלך השנים: תחילה נולדתי בבית חולים בתר ברחוב שמנציח את זכרו. את 10 השנים הראשונות של חיי ביליתי בדירת משפחתנו במורד הרחוב בכתובת ארלוזורוב 1א, עד הכרזת העצמאות ב- 1948. שנתיים קודם לכן, מצאתי עצמי נמשך לספינה שהייתה תקועה על שרטון בחוף בת גלים. זו הייתה ספינת מעפילים עמוסה בניצולי שואה, שנרדפה ע"י משמר החופים הבריטי, ושם הספינה, כנרמז בכותרת הסיפור – אמנם היה זה שם זמני לקראת סוף חייה – ספינת "חיים ארלוזורוב".

כאן אספר מעט ממה שליקטתי על הספינה ועל נסיבות הגעתה לחוף בת גלים. הספינה אינה קיימת  עוד, אך היא שוכנת קבע במאגר זיכרונותיי, מאז דרכה כף רגלי הקטנה על סיפונה הקרוע, רגלו של ילד בן 8, שלא ידע שראוי לו לייצור אנוש, לפחד מספינות רפאים.

במשך שנים רבות העסקתי עצמי בלימוד התפתחות כוח המגן העברי ופעילות ההגנה, האצ"ל וה-לח"י בתקופת המנדט הבריטי, והצטבר אצלי ידע על דמויות מפתח בלתי מוכרות, שמבקשות ממני בהתמדה, להנציחן. אחת מהן, שקשורה לספינת המעפילים, גיבורת סיפורנו, תזכה עתה לחשיפה המבוקשת.

בחיפושיי אחר יהודי בעל אזרחות אמריקאית, שרכש ספינות לצורך העמסתן ביהודים פליטי שואה והשטתם לארץ ישראל, בניגוד לרצון השלטון הבריטי, נתקלתי באדם שעסק בגאולת היהודים הללו. היה זה שמריהו צמרת, שם שנראה לי נדיר ומסתיר סוד.

חיפשתי באינטרנט ובמקורות פחות גלויים, פרטים על איש עם שם משפחה מיוחד – צמרת, והתברר לי שאזרח אמריקאי בשם בדוי, רכש ביבשת אמריקה, באמצעות "חברת קש" מאחוריה הסתתר שמריהו צמרת, 9 ספינות ובהן ספינה בשם "אלואה".

ספינה זו ידעה ימים טובים יותר במשימות הגנה צבאיות, מאז הושקה ב- 1912 כספינת משמר חופים. הצי מכר אותה ב- 1945 לחברה בהונדורס, שהשתמשה בה להובלת בננות, עד שנרכשה ע"י חברת הקש שהפעיל שמריהו.

הספינה נרכשה עבור המוסד לעליה ב', להובלת פליטים לארץ ישראל. היא שופצה בבולטימור ע"י צוות מתנדבים שהושבע לנאמנות ל"הגנה" ואז הפליגה הספינה למרסיי בצרפת, לקראת שירותה במשימות העפלה לארץ ישראל. אנשי ההגנה העמיסו עליה פליטים בשוודיה ובצרפת. שם הספינה הוסב, כחלק ממאבק בשלטון הבריטי שאסר עלייה לארץ ישראל, לשם – "חיים ארלוזורוב". מונה לה מפקד מכובד – לובה אליאב. משימתה הראשונה והאחרונה הייתה הובלת 1398 מעפילים לפלשתינה (א"י), במבצע שהפך אותה, לעת חורבנה, לגיבורת סיפורנו.

לפני שהתעמקתי בעלילות הספינה והתחלתי לרשום מה לי ולה, אספתי מידע נוסף על שמריהו צמרת, בשנים שחי בקרבנו. תכננתי לראיין אותו בזקנתו, אך חיש מהר הבנתי שהחמצתי את האפשרות הזו. המקור העיקרי למידע היה פרסום לזכרו שיזמה משפחתו, בהשתתפות פעילה של חבריו בקיבוץ בית השיטה.

האיש המיוחד הזה, גיבור מרכזי בעלילות עליה ב', משני צדי האוקיאנוס האטלנטי, נהרג בשנת 1962  בתאונת עבודה בזיתיה של קיבוץ בית השיטה שבו חי לאחר קום המדינה, והוא בן 52. בשיחות עם  חברי הקיבוץ, התברר לי שאפשר להיהרג כאשר סל בקצה מנוף מסייע במסיק זיתים קורס על  ראשך. במקום ראיון עם המנוח, קבלתי חוברת לזכרו ומקבץ תמונות משפחתיות שעזרו לי לפענח  את מסתרי השם צמרת. למדתי לדעת שאביו של שמריהו, מאיר, שהיה בנו של מלמד שהקנה תורה  לילדי ישראל בקהילות יהודים שחיו בעיירות ברוסיה הלבנה, חלם על ארץ ישראל, עזב את רוסיה, היגר לארצות הברית, נשא אישה ושינה את שם משפחתו לצמרת. זה לא היה שם סתמי, אלא צירוף אותיות שבנוסף להיותן מילה עברית נוסקת למרומים, יצרו ראשי תיבות של משפט שמבטא חלום שמתחייבים לממש:

ציון מדינה ריבונית תהיה

שמריהו, בנו של מאיר, נולד בארה"ב ב-1910 וגדל כילד יהודי-אמריקאי, ויחד עם אביו ביקר בארץ הקודש בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. בעת הביקור החליטו השניים לחזור ולשוב כעולים. אך האב מאיר, חלה בשחפת ונפטר בארה"ב ב- 1925. חלומו לא התגשם, אך על מצבת קברו נחקקו המילים:

עברי, שתחיית עמנו בארץ אבותינו הייתה שאיפתו וכל תקוותו

שמריהו החליט לעלות ארצה בגפו והפך במהירות לנער תל אביבי. הוא נרשם לגימנסיה הרצליה וחי, ללא משפחה, בתל אביב. במסגרת כיתתו הגיע עם חברים להתארגנות להקמת קיבוץ וגם התגייס  לארגון ההגנה. במהלך התקדמותו בשירות הלאום, הפך הדרכון האמריקאי של שמריהו לפריט חיוני  לפעולותיו בשירות ההגנה, בנושא ההעפלה בארה"ב ובאירופה. שמריהו עסק, עם קבוצת יהודים-אמריקאים, באיתור ורכישה של ספינות קטנות, שיועדו להתאמה להובלת אלפי מעפילים. לאחר מכן עבר לצרפת ועמד בראש הפעילות באירופה לריכוז המועמדים להעפלה. הוא ריכז את תיאום הכנת הפליטים להפלגה ואת הכנת כלי השייט להפלגה ותכנון ההתחמקות מזרועות המודיעין הבריטי, שעקבו אחר פעולות אלה ביבשה, באוויר ובים. ההתארגנות זו מוכרת כיום בשם המוסד לעליה ב' ועלילותיה נחשפות אט אט.

'חיים ארלוזורוב' העמיסה בשוודיה 664 מעפילים, בהם 500 נערות ניצולות ממחנות המוות, שהגרמנים  העבירו לשוודיה לקראת סוף המלחמה ב"עיסקה" בין השוודים לגסטאפו. לאחר מכן התעכבה הספינה בנמל אלג'יריה עד גיבוש תכנית ההתקרבות לחופי הארץ. כשניתן האות להפלגה, העמיסו על הספינה, בנמל איטלקי, עוד 734 מעפילים והשייט לארץ ישראל, החל. 

ב- 27/2/1946 זוהתה האוניה ע"י מטוס סיור בריטי, ונאספו סביבה ספינות הצי, כשעליהן חיילים שקיבלו פקודה ללכוד את המעפילים תוך שימוש בכוח, אם יהיה בכך צורך. למחרת בבוקר התפתח קרב קשה בין צוותי השתלטות בריטיים לבין המעפילים שנמשך כ- 3 שעות, תוך כדי התקדמות לעבר חיפה. דווח על פצועים משני הצדדים.

במבואות מפרץ חיפה, הצליח הצוות לתמרן את האוניה, ובהפעלת מנועים עזה, הגיעה האוניה ממש  למים הרדודים ונתקעה בחול, קרוב לחוף. למזלם הרע של המעפילים, קרה הדבר בחוף בת גלים, ממש מול הבסיס הבריטי הגדול שהיה מצוי שם, בקרבת החוף השקט. מעט המעפילים שקפצו למים ושחו לחוף, נתפסו מיד.

קבוצת מפקדים וכמה אנשי צוות התחבאו בבטן הספינה והצליחו להגיע לחוף למחרת, בחסות  החשכה. כל המעפילים גורשו לקפריסין והגיעו ארצה לאחר קום המדינה והסתלקות הבריטים מארץ  ישראל.

כשנפוצה השמועה על הגעת ספינת מעפילים, מיהרתי להגיע לבריכת השחייה של בת גלים. טיפסתי כהרגלי למגדל הקפיצות, המתנשא לגובה של 10 מטרים, ומשם יכולתי לראות את הספינה ולתכנן התקרבות אליה.

הספינה נטתה על צדה והייתה תקועה בחול במרחק 200 מטר מן המקפצה ואני בחנתי, מנקודת  התצפית של המקפצה, את המסלול המתאים לשחייה לעבר הספינה, בהתחשב בזרמים שהכרתי  מרחצה בפינת החוף שליד הבריכה. בדמיוני העשיר בעלילות שודדי ים, דמיינתי עצמי מגשים חלום של עלייה על ספינת רפאים ומוצא מציאות בבטן כלי השייט הדומם.

במרחק  הזמן ודעיכת נטייתי להרפתקאות, בצירוף חששות שפיתחתי כהורה חרד לילדיו, דומה שטוב  עשיתי שלא סיפרתי לאיש על תוכניתי לביקור בספינה. אך חשוב מהרפתקת נעורים סודית, נותרה בי  תחושה של שותפות באירוע היסטורי. תחושת סיפוק היסטורית, שגם אני "הייתי שם", במקום בו נאספו וניצלו השורדים. מי עוד יוכל לספר, בדורות הבאים, סיפור שכזה מזיכרונותיו…?

עכשיו נחזור מן העתיד אל העבר, לפרשת השחייה אל הספינה. זו הייתה הרפתקה מסוכנת, אפילו לפי  הסטנדרטים הפרועים של שנות ילדותי העליזות. גיליתי כי שחייה ליד גוף כלי שייט קרוב לחוף, היא תמיד שחייה מסוכנת, בגלל זרמים ובורות. ואני… יצאתי לדרך, אמיץ ולא חכם.

כשהגעתי, כל עוד נפשי בי, לגוף הספינה המוטה על צדה, גיליתי שאין דרך לטפס מן הים אל הסיפון, אלא בחבל נוטה להיקרע, ובטרם ייאוש מצאתי, למזלי, קרע בגוף הספינה, ששימש לי כפתח חד פעמי לכניסה ויציאה.

בהיותי על הספינה, נצמדתי לשטחים מוארים, כי הניסיון לנוע באזור הפנימי החשוך היה, אפילו לדעתי הפזיזה, מסוכן במיוחד. עד מהרה הגעתי למסקנה כי פסגת השגיי הייתה עצם הגעתי לספינה וההצלחה לעלות עליה בתנאים כה קשים. חיפשתי לי מזכרת שאוכל להתהדר בה בפני חברים שלא  זכו לחוויה שלי, ומצאתי חגורת הצלה עם כתובת הספינה מימיה כספינה אמריקאית – ULUA – עשויה  בדי ברזנט וצינור גומי לשאיפת אוויר להצלה בדרך שככל הנראה, נהגו לעשות זאת המבקשים לשרוד בעת טביעת אוניות בראשית המאה ה-20.

במהלך השנים הפכה הספינה למטרד. ראו בה מכשול שהכביד על כל ניסיון לפתח את חוף בת גלים לרווחת תושבי השכונה וחיפאים שוחרי ספורט ימי ובידור צמוד לים.

סוחרי מתכת מצאו דרך לרכוש את שלד הספינה, המחליד בחוסר מעש בצמוד לחוף. ביום אחד, שבו השמש הטובה לא זרחה, נעלמה הספינה מן הנוף וכל שנותר ממנה בים התיכון, בחוף בת גלים שלנו… אדוות גלים עמוסת זיכרונות דועכים.

עדיין יש מי שמבקש למצוא פיסת מתכת מגופה השבור של "חיים  ארלוזורוב", להציבה בטיילת בת גלים, למזכרת עבור אלה שחיים ובעיקר לדורות הבאים, שאינם יודעים את פרטי פועלה של הספינה, שליחת המוסד לעליה ב' ובכלל זה פליטיה, מלחיה ומפקדיה. סיפור פרק אחד מתוך עלילות המפעל המופלא של "עליה ב'" להצלת אחים, שרידי השואה, מכל רחבי אירופה וצפון אפריקה.