כלים נאים מרחיבים דעתם וליבם של ילדים | חנה מורג

סיפורו של סרוויס

רחוב הרצל בחיפה הוא רחוב מרכזי בהדר של היום.
אבל בהדר של פעם, הוא היה מרכז העולם, מרכז החיים, מרכז האירועים, מרכז הקניות, מרכז בהדרו.
סבתא סלי, התגוררה במקום נפלא. קולנוע דומינו מולה, וכל החנויות המסקרנות מעל, ברחוב הרצל.
ממש ב-centrum, אבל ברחוב קטן הגומע את נוף הנמל.

סבתא מיעטה לספר על החיים שהיו לה פעם, החיים שהשאירה בטשרנוביץ, החיים בהם הסתיימו בטרגדיה החיים של חלק מבני משפחתה, החיים של בעלה שכל כך אהבה. על כל אלה, סבתא לא סיפרה.

מדי פעם, צץ פרט, בדרך כלל לפני החגים, ואני… ליקטתי פיסה ועוד פיסה של מידע ובכל פעם השלמתי לי חלק בציור שציירתי לי, בחלומות שחלמתי.

סבתא עבדה מהשעה חמש לפנות בוקר בחנות הממתקים הכי קסומה בחיפה, בשוק תלפיות. חנות אוצרות, לכן לא הצליחה ליהנות כל כך מהחיים השוקקים של רחוב הרצל.
בימים של חג, הגיעה לבית הכנסת הגדול, שהיה סמוך לביתה, ומהתפילה לארוחת החג בביתה.

בדרך לבית הכנסת, חלפנו תמיד ליד חנות כלי בית קסומה, ״נאה״ היה שמה. הבטנו שתינו בחלון הראווה, נהנינו מהתצוגה היפהפייה ששוחחה אתנו מהמדפים, מהוויטרינות, ״קורצות״ לנו.
סבתא הצביעה על צלחת מעוטרת זהב, עם פרחים עדינים במרכזה, הצביעה עליה והסבירה לי: "זה מבית Hutschenreuther, מיוצר בגרמניה. הצלחות דקות, אבל לא דקות כמו רוזנטל. כשיהיה לי פעם כסף, אקנה לאמא שלך רוזנטל".

וכך, פעם אחר פעם עברנו, עצרנו, סבתא סיפרה לי על מערכות האוכל היפות שהיו בבית הוריה ואחר כך בבית שלה. הכלים לפסח, הכלים היפים גם לארוחות היום יום. ״האוכל טעים יותר כשהוא מגיע מסירים טובים ומוגש בכלים יפים״, הזכירה בכל פעם מחדש.

חזרנו מבית הכנסת, ריח המרק הגיע עד לארון הקודש. נכנסנו לבית של סבתא, שולחן ערוך במיטב הצלחות חיכה לנו.

אני זוכרת שאני לא מצליחה להסיר את עיניי מהשולחן, אני רואה משהו בולט מבין כל הצלחות המסודרות על פי הסדר הקבוע: צלחת יפה למנה עיקרית, צלחת למרק, וצלחת למנה ראשונה.
משהו שונה!

אני מתקרבת… ורואה סט צלחות אחד אחר.
סופרת אותן: לאבא, לאמא, לסבתא, למוטי ולי.
כן, יש צלחות לכולם.
למישהו אחד, יש צלחות אחרות.
״סבתא, מה זה? יש כאן צלחות שלא מתאימות לשולחן שלנו, הן אחרות, הן שונות.״ שאלתי.
סבתא מביטה בי בעיני התכלת שלה ושואלת: ״את אוהבת אותן? את הציורים שלהן?״

התקרבתי שוב לשולחן, אל הצלחת הגדולה של המנה העיקרית, הצלחת עם ילדה קטנטנה התולה כביסה על חבל גבוה גבוה, ציפור מביטה בה מעל, תרנגולת מתחת, הדובון עצוב. היא לא פנויה אליו. איזה עולם שם, בצלחת הזו.

ומשם לצלחת הקטנה, הצלחת בה הילדה מאכילה תרנגולים. איזו חצאית צבעונית היא לובשת, איזו מטפחת תואמת.

ועוברת לצלחת המרק, העמוקה, ממנה מציצה הילדה הכובסת בגיגית כמו של סבתא. גם כאן, בובה עצובה מחכה לה, מחכה לחיבוק. אילו עולמות חבויים בתוך צלחות, הרהרתי.

הרגשתי יד על כתפי, יד רכה ואהובה ואת קולה של סבתא ברקע: ״את אוהבת אותן?"
״את מי, סבתא?״ שאלתי.
״את הצלחות, את הסרוויס״, ענתה לי בקול חייכני.
״בטח, סבתא״, עניתי.

״זה סיפור הסרוויס הזה. זה סיפור על ילדה, אני אספר לך אותו".
"אבל סבתא, מאיפה הצלחות האלה? לא ראיתי כאלה אפילו בחנות של ׳נאה׳", השבתי.
״כן חנהל'ה, זה מהחנות שאנחנו אוהבות. הגעתי יום אחד מוקדם מהעבודה, נכנסתי סוף סוף לחנות בשעות שהיא פתוחה. ראיתי את הסרוויס הזה, ומיד ידעתי שזו תהיה מתנה עבורך לראש השנה״.

עכשיו הבנתי. לכולם צלחות שבת ולי, צלחות עם סיפור.
כל כך שמחתי. סבתא יודעת בדיוק מה אני אוהבת.
״יש עוד שני חלקים לתה ולעוגה, גם אותם הזמנתי. הם יגיעו עד ליום הכיפורים״, הוסיפה.
״תתחדשי חנהל'ה. בסרוויס הזה תאכלי בחגים״.

הסרוויס הזה מלווה אותי כל חג, הוא מציץ אלי מהמדפים.

בשנים האחרונות הוא שוב על שולחן החג שלנו, והפעם, נכדותיי נהנות ממנו ומהסיפורים שמביא איתו, מהמרק עם הקניידלך בצלחת הזהב של סבתא שלהן, שקיבלה היא מסבתא שלה.

שנה טובה!