המאסטרו בחיפה • המנצח הבינלאומי יואל לוי חוזר לעיר הולדתו עם הסימפונית חיפה | ראיון מרתק

המנצח הבינלאומי המצליח שעבד עם מיטב תזמורות העולם, סוגר מעגל וחוזר לעיר הולדתו כמנצח ויועץ מוזיקלי ראשי של התזמורת הסימפונית חיפה

המנצח הבינ"ל יואל לוי, מצטרף לתזמורת הסימפונית חיפה, ויכהן בה כיועץ ראשי לתוכניות המוסיקליות ומנצח. מאסטרו לוי, מגדולי המנצחים שיצאו מישראל לקריירה בינלאומית, נענה לפניית הנהלת אתו״ס – החברה לאמנות תרבות וספורט של עיריית חיפה המנהלת את הסימפונית חיפה, לתרום לסימפונית חיפה מכישרונו וניסיונו כמנצח בינלאומי וכמנהל תזמורות סימפוניות ברחבי העולם, ולחזור לנצח בעיר בה הוא נולד וגדל.

מאסטרו לוי נולד ברומניה ועלה לארץ בגיל חודש, וגדל בחיפה. למד באקדמיה למוסיקה בירושלים אצל מנדי רודן ובאקדמיה למוסיקה בת"א שם השלים תואר שני בהצטיינות. כמו כן, הוא למד עם פרנקו פררה בסיינה וברומא, עם קיריל קורדשין בהולנד ובביה"ס גילדהול למוסיקה ולדרמה בלונדון. לוי זכה בפרס ראשון בתחרות מנצחים בבזנסון, צרפת, ב- 1978 ובאותה שנה מונה לעוזרו של לורין מאזל בקליבלנד למשך שש שנים כשבין השנים 1984-1980 הוא אף שימש כמנצח הבית של התזמורת.

מאוחר יותר מונה יואל לוי למנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית של אטלנטה (2000-1988). הוא הביא את שמעה של התזמורת לגבהים שלא נודעו קודם לכן והפך אותה לאחת החשובות בארה"ב. 

בין השנים 2007-2001 הוא שימש כמנצח הראשי של תזמורת ברוסל פילהרמוניק. לוי גם היה למנצח הישראלי הראשון שמונה למנצח אורח ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. בשנת 2005 הוא מונה למנצח הראשי של התזמורת הלאומית "איל דה פרנס" בפריס לתקופה של שבע שנים. בין השנים 2019-2014 הוא היה המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית , KBS  בדר' קוריאה. תחת הנהגתו התזמורת זכתה לפרסים רבים.

לוי הופיע עם התזמורות הגדולות והחשובות בכל רחבי הגלובוס. ב- 1997 הוא ערך את הבכורה האופראית שלו ב-"תאטרו קומונלה" בפירנצה ומאז הוא ניצח על רפרטואר אופראי רחב ומגוון ביותר  בכל העולם. 

מאסטרו לוי הקליט למעלה מארבעים הקלטות שונות עם תזמורות רבות. כשלושים מהן נעשו עם תזמורת אטלנטה בעבור חברת טלארק. הקלטות אחרות בוצעו עם התזמורות של קליבלנד, לונדון, ברוסל פילהרמוניק, תזמורת פילהרמוניה, לונדון פילהרמוניק וKBS.

ב-1997 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד באמנויות מטעם אוניברסיטת אוגלת'ורפ באטלנטה. באותה הזדמנות הוענק לו הכבוד לנאום את נאום הפתיחה. ביוני 2001 הוענק לו תואר אביר מסדר האמנויות, אחד היוקרתיים בתארים אותם מעניקה ממשלת צרפת. בשנת 1991 מר לוי ניצח על התזמורת הפילהרמונית של שטוקהולם במהלך טקסי הענקת פרס הנובל בעיר.

לוי, בעל רקורד מרשים הכולל ניהול מוזיקלי של תזמורות סימפוניות גדולות – בארה"ב, בעיקר באטלנטה בה הוא מתגורר, הפילהרמונית של בריסל, הפילהרמונית של איל-דה-פראנס בצרפת, תזמורת רשות השידור הקוריאנית בסיאול, תואר מנצח אורח כבוד של הפילהרמונית הישראלית וניצוח על קונצרטים יוקרתיים בתזמורות ובתי אופרה רבים בכל היבשות – הסימפונית חיפה תמיד הייתה תחנה קבועה בביקורי המולדת שלו.

"אבא העריץ חזנים"

לוי, שמנצח באורח קבע בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, גדל בחיפה. "הגעתי לישראל בשנת 1950 מטרנסילבניה כשהייתי בן חודש, עם הורים ואחות מבוגרת ממני בארבע שנים (השופטת בדימוס איטה קציר, י"ש). ההורים היו ניצולי שואה ולא ידעו כלום על מוזיקה קלאסית".

"המוזיקה היחידה ששמעו בבית הייתה חזנות. אבא שלי העריץ חזנים. בהתחלה גרנו באוהלים במעברה בעתלית, משם עברנו לצריפים בכפר אתא, ומשם לחיפה תחתית, לרחוב העצמאות. גרנו עשר שנים בבית ששרד התקפה, ובתחילת שנות ה-60 עברנו לדירה ברחוב הנמל. זה היה משהו יוצא מגדר הרגיל, שתהיה דירה עם מים וחשמל, מי שמע אז על דברים כאלה? אחרי כמה שנים היה לנו אפילו טלפון. משם עברנו לרחוב לוחמי הגטאות, שממנו כבר הלכתי לבית ספר יסודי ואחר כך לתיכון."

מתי הבנת שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממך?

"כשגרנו בעיר התחתית בחיפה. ימאים מכרו שם הכל ואבא שלי, שראה שאני אוהב מוזיקה, קנה לי אקורדיון. הוא גם שמע שיש מורה לאקורדיון בקונסרבטוריון דוניה ויצמן ורשם אותי. המורה, פרופ' מוּטמן, שעלה לארץ מרוסיה, היה צ'לן סולן אבל בחיפה לא היה אפילו תלמיד אחד לצ'לו אז הוא התפרנס מהוראת אקורדיון. שנה אחר כך המורה הצליח למצוא צ'לו של משפחה, שהסכימה להשאיל לי את הכלי. הייתי בן שמונה והתקדמתי יפה מאוד ואפילו זכיתי במלגה, אבל כעבור שנה המשפחה רצתה את הכלי בחזרה. הייתי בטראומה כי לא היה לי על מה לנגן. זה היה קשה מאוד עבורי.

"כשהייתי בן 11 עלה ארצה דוד שלי שהכיר מישהו שהיה כנר בבוקרשט. הם גם מצאו גרוטאה שנראתה כמו כינור, ולי היה סוף סוף כלי. עם הכינור התקבלתי לאקדמיה בתל אביב, שם למדתי אצל אילונה פֶהֶר (מורת הכינור האגדית מחולון שעל תלמידיה נמנו גם פנחס צוקרמן, שלמה מינץ ועוד רבים, י"ש). למדתי כינור וכלי הקשה וסיימתי עם תעודת אמן בשני כלים. במקביל התחלתי ללמוד ניצוח, קודם אצל גארי ברתיני שלימד שנה אחת, ואחרי שהוא עזב – בירושלים אצל מנדי רודן, שניהל מוזיקלית תזמורות בארץ ובחו"ל, לימד ניצוח ושימש כראש האקדמיה למוזיקה בירושלים".

לאורך הקריירה שלך ניהלת לא מעט תזמורות, וזה מה שאתה עתיד לעשות כאן בחיפה, אתה אחראי לא רק על התכניות אלא גם על הנגנים. השילוב שבין ניהול מוזיקלי לניהול בני אדם, לצד החלטות על רפרטואר שיש לו השלכות כלכליות – איך עושים את הכל ביחד?

"התשובה לשאלה היא בעיקר ניסיון. ככל שהניסיון גדול יותר ככה העבודה בשטח קלה יותר. בחיפה אני משמש כיועץ מוזיקלי ראשי, אעשה מבחנים לנגנים ואדאג למנצחים ולסולנים. באתי לתרום, לנסות להרים אותם ולשנות. לעומת זאת יש דברים שאני לא נוגע בהם, כמו למשל החלטות כלכליות ומסגרות תקציב. אלה החלטות של הנהלת החברה ואני פועל במסגרות נתונות". 

אתה מנצח בארצות שונות שבחלקן האוכלוסייה, גם של הנגנים וגם של הקהל, היא הומוגנית, ובאחרות הטרוגנית. עד כמה זה משפיע על הניצוח שלך?

"זה ממש לא חשוב. לא משנה מי יושב מולי: רוסי, הונגרי, קוריאני או אמריקני. המוזיקה היא לעולם אותה מוזיקה ואני מבקש את אותם דברים מן הנגנים, ללא קשר לתרבות שממנה הם באים. עם כולם אני עובד על בניית המשפט המוזיקלי, על אחידות, על ארטיקולציה, על באלאנס, ועל עוד מיליון ואחד דברים". 

אתה תמיד מנצח בעל פה ולא לפי פרטיטורה שמונחת לפניך. זה נכון תמיד? גם ליצירות חדשות?

"זה בהחלט עיקרון אצלי. אני לא חייב לנצח בעל פה, אבל אני מאמין שזה מה שצריך לעשות. את המסורת הזאת, אגב, קיבלתי עוד מן המורים בארץ. אילונה פהר אמרה לי: 'אם אתה בא לשיעור בכינור ולא יודע את היצירה שלך בעל פה, בשבילי אתה לא מוזיקאי. רק כשיש לך את הכל בראש אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה עם היצירה'. מנדי רודן נהג לומר שברגע שאתה המנצח מדפדף, המוזיקה עוברת לך מעל לראש ונוגעת בשיער. כשאתה מנצח על יצירה כמו 'רקוויאם המלחמה' של בריטן או שירֵי גוּרֶה של שנברג ואתה יודע אותה בעל פה, אתה יכול להשפיע על הנגנים, לתקשר איתם באמצעות מבט אחד בעיניים. זה נותן לך חופש פעולה כביר. אתה כמו קוסם, או צייר שלפניו לוח צבעים וצריך ללחוץ כאן או שם ולתת לקהל את מה שאתה רוצה. ברגע שהנגנים איתך בעיניים, רמת התקשורת שונה לחלוטין".

אם כבר נגענו בעניין הזיכרון, האם זיכרון של מוזיקאי שונה מזיכרון של אנשים אחרים? כשאני רואה איך מנצחים או פסנתרנים שולפים מן הזיכרון ללא ספר תווים עשרות ואולי מאות יצירות, אני תוהה אם זו תכונה שמביאים מן הבית או שהיא מתפתחת עם השנים? אז מה התכונות שמנצח צריך?

"מנצח חייב להיות מוזיקאי, לתת השראה לנגנים שלו. כמובן שהוא צריך להיות בעל שמיעה, ולתקשר דרך העיניים עם הנגנים. שליטה ברפרטואר היא חובה ובהרבה מקרים, גם במהלך החזרות, המנצח צריך להיות פסיכולוג. מעבר לתכונות ישנו העניין התהליכי – הבניה של החזרות לקראת נקודת הסיום שהיא הקונצרט – איך להגיע לתוצאה המיטבית. לפעמים קורה שאתה בא לחזרה שנייה או שלישית, ובינתיים חשבת על היצירה מחדש ושינית את כל מה שאמרת ורצית יום קודם. זה יכול לקרות. אני חושב שתהליך הגילוי הוא מאוד חשוב, אני כל הזמן מחפש דברים חדשים. בכל פעם מגלה כיצד הצלילים מדברים בינם לבין עצמם ואיך הם מדברים אלי. אני מנסה להבין את השפה שלהם וזה מעניק לי נקודות מבט חדשות על היצירה".

איך את שומר על עצמך במצב כ"כ טוב?

"אני עושה המון התעמלות. הולך המון, הרבה קילומטרים, עושה תרגילים על הליכון, עוסק בחתירה. לנצח על הבמה זה לא מספיק".  

"אני מנסה לשמור על משקל יציב ויש לי משטר משלי. אבל מדי פעם אני מזייף, כשאיש אינו רואה, או כשאני מוזמן לארוחות. נראה לי שהסוד הוא שאחרי שהגזמתָ אתה מתקן את המצב ביום המחרת. אם תשמור על עצמך ככה, אתה תהיה בסדר". 

אתה עוד מנגן?

"מעט מאוד. הכלי שלי הוא הכינור ודווקא כעת, בתקופת הקורונה, החלטתי שאני רוצה לנגן את 'אור הירח' של דביסי על פסנתר, ואני לא מנגן פסנתר. למי שאינו פסנתרן זו בהחלט לא יצירה קלה, אבל עבדתי עליה והיה תענוג. כל כך נהניתי".