נער המחתרת החיפאי שהוגלה לאריתריאה – סיפורו של ברוך גוטמכר

על רקע הפולמוס הציבורי שהתעורר בנוגע לטעויות ההיסטוריות בסדרה "קרתגו", ממליצים לקרוא את הריאיון שערכה כתבתנו יעל הורוביץ ביולי 2021 עם אחד מגולי אפריקה, ברוך גוטמכר, הנה הוא לפניכם:

בחודש הבא יחגוג ברוך את יום הולדתו ה-94. בראיון מרתק הוא מגולל בפניי את קורותיו: ילדות משובצת זיכרונות נעימים מחיפה של פעם, פעילות באצ"ל שהביאה למעצרו ולהגלייתו לאפריקה לתקופה ממושכת ומאז שחרורו, שנים של תרומה למדינה בעשייה מגוונת. מוזמנים להצטרף למסע.

שורשים משפחתיים

ברוך נולד בתאריך 22.8.1927 (תרפ"ז) בבית החולים "הדסה" בחיפה, כבנם הבכור של שרגא וחנה. אימו, חנה לבית שטרסברג, נולדה בטרנופול (פולין, כיום אוקראינה).  אביו, שרגא, נכדו של הרב אליהו גוטמכר, נולד באודסה ובגיל 15 עבר לאוסטרליה. בשנת 1917 חזר לאודסה, התגייס לצבא הרוסי ונפל בשבי ההונגרי. "הוא הצליח לברוח מהשבי ודרך טורקיה הגיע לארץ ישראל בשנת 1921", מספר ברוך. "התמקם במחנה אוהלים בפינת הרחובות פבזנר ובלפור בחיפה, שם ארגז עץ שימש לו כמיטה".

שרה, אחותו של ברוך הצעירה ממנו בשנה (נפטרה לפני חודשים ספורים), שירתה כחובשת קרבית במלחמה על שחרור צפת ועבדה כמורה. לימים נישאה לשמואל יצחק גרינשפן, אופה במקצועו, שהיה ידוע בכינוי "מר תוספת יוקר". האח השלישי במספר, ישראל, היגר בצעירותו לאמריקה, שם לימד עברית ולאחר פטירת האם חזר לארץ. שמואל, צעיר האחים, למד משפטים וכיהן כעו"ד וכשופט בבי"ד לעבודה בחיפה.

זיכרונות ילדות בחיפה של פעם

בתקופה בה נולד ברוך, התגוררה המשפחה ברחוב השוק בעיר התחתית. בקומת המגורים היה אולם מלבני ממנו הייתה כניסה לדירות חדר שהושכרו למשפחות. באחד החדרים התגוררה משפחת גוטמכר. המטבח ובית השימוש שימשו במשותף עבור כל הדיירים.   

בכיכר חמרה, היא כיכר פריז של היום, היה חניון של דיליג'אנסים (כרכרות רתומות לסוסים), ששימשו כמוניות של אותם ימים.

"נהגנו להתפלח ולשבת על הציר האחורי של הכרכרה", נזכר ברוך. "כשהרגיש בנו העגלון, היה מצליף בנו כהוגן בשוט. לצד הכרכרות נעו ברחובות העיר אורחות גמלים נושאים גחלים וסחורות נוספות ואוטובוסים צבועים באדום שנסעו בקו הדר הכרמל-העירה".  

"תאורת הרחוב הייתה באמצעות מנורות לוקס שנתלו בראשי העמודים. מדי ערב, כאשר ירדה החשיכה, היה עובר ברחוב בחור ערבי עם סולם, מטפס ומדליק את המנורות אחת אחת.

בבתים שימשו לתאורה עששיות נפט ולא הייתה אספקת מים. "פעם בשבוע, בימי שישי, שאב אבא מים באמצעות משאבת יד מהבור בחצר, בו נקוו מי הגשמים ושימשו לרחצה ולכביסה. לאחר שמילא את הפיילה (אמבטיית פח-י.ה.) במים, הניח אותה על הפרימוס להרתחה. כאשר המים התחממו, ערך אבא הגרלה ביני לבין אחותי שרה, מי מאתנו יזכה ראשון ברחצה ולאחר מכן התרחץ גם הוא.  

לאחר הרחצה, שפך אבא את המים, הביא רבע או חצי בלוק קרח שקנה ממוכר הקרח, עטף אותו במגבות והניח בפיילה. על הקרח הניח אבא את מאכלי השבת שהכינה אימא על פרימוס ופתיליה. מקררים לא היו…יין לקידוש מזג אבא מבקבוק ענק, לתוכו סחט ענבים בסוף הקיץ.   את מי השתייה קנינו מערבי שעבר בשכונה עם חמורו הנושא פחי מים. אני זוכר שמחירו של פח מים לשתייה היה חצי גרוש (חמישה מיל). לפרנסת המשפחה, עבד אבא במכירת נפט של חברת "של" ברכבו על עגלה הרתומה לסוס. את חבית הנפט בעגלה מילא מדי בוקר באזור הנפט ומשם נסע דרך רושמיה לחלוקה ברחובות הדר. באחת מנסיעותיו נדקר ע"י חברי "ההגנה" באזור בית התעשייה אך הבריטים סירבו לנקוף אצבע".      

בית הספר "נצח ישראל"

בכיתה א' למד ברוך בבית הספר הדתי "נצח ישראל", ששכן אז ברחוב סטנטון (כיום שיבת ציון). שנה מאוחר יותר, עבר בית הספר לרחוב יל"ג, שם המשיך ברוך לימודיו עד כיתה ח'.

"בימי החמסין", הוא נזכר, "הינחה המחנך שלי, בנימין ימיני, להביא דליי מים, אותם שפכנו על הרצפה כדי להתקרר. בהפסקות שיחקנו עמודו, כדור-עף, אוסמניה, סמל, וכמובן, בבלורות. בבית הספר הייתה מסעדה בה אכלו התלמידים והשתתפו בתורנויות ניקיון ורחיצת כלים".

בין תלמידי כיתתו של ברוך נמנו אהרון רוסטובסקי (לימים פרופ' רואי), אפרים קרייזבוים (לימים פרופ' קהת), אהרון שטנדל (לימים תא"ל אבנון), אברהם שרייבר (שנפל בקרב על בית הנג'אדה בחליסה במלחמת השחרור), יעקב פיירברג, אפרים מזרחי, שלום מטרי, עג'מי, גרשון מזרחי, יצחק לוין, ברזילי, חיים קרוטהמר ונוספים.

"הלימוד בבתי הספר של הועד הלאומי היהודי, עליהם נמנה "נצח ישראל", היה כרוך בתשלום שכר לימוד. אחת לחודש הופיע בבית הספר גמליאל, עובד משרד הגבייה והקריא את רשימת התלמידים שאבותיהם לא שילמו שכר לימוד. לא פעם "זכיתי" גם אני לשמוע את הכרזתו: "גוטמכר, אבא לא שילם שכר לימוד, לך הביתה!" שמחתי כמובן, לא ללמוד, אך במבט לאחור, נחמץ לבי על שאבא התקשה בתשלום".  

רחוב יוסף – מגרש המשחקים שהפך לתיאטרון

"עם מעבר בית הספר "נצח ישראל" לרחוב יל"ג בהדר הכרמל, עברנו לגור בצריף ברחוב יוסף. רחוב יל"ג לא היה סלול באותם ימים ובחורף היה עלינו לעבור שלוליות מים ובוץ. רחוב יוסף היה באותו זמן שכונת צריפים.באחד הצריפים שכן בית הכנסת "כרמיה". בתי השימוש היו בחצרות בצורת בור שופכין, כשמעליו מבנה עץ ששימש כמושב. בפינה הדרומית של הרחובות יל"ג-סוקולוב הייתה המחלבה של מר לב ובפינה הדרומית היה כבשן סיד.

כאשר החלו לבנות בנינים ברחוב יוסף, חפרו תחילה ליציקת יסודות. האדמה שנחפרה הועמסה על חמורים ואנו, הילדים, עזרנו לבנאים בהובלת האדמה לוואדי, אשר מהווה כיום את הרחובות בצלאל והשילוח. במקום זה שפכנו את האדמה שהובילו החמורים לוואדי. לאחר מכן, רכבנו על החמורים בחזרה לרחוב יוסף. 

זמן לא רב לאחר שהחלה הבנייה ברחוב יוסף, עברה משפחתי לגור ברחוב סירקין 15. הבית בן שתי הקומות היה בבעלותו של דב-ברל'ה וצ'נה ירניצקי. בחזית הבית הייתה חנות עופות של משפחת פרידהיים וחנות מכולת של משפחת רוזן. בין דיירי הבית היו משפחת ירניצקי, ליברמן, ושניידר ואנחנו.    במקום בו עומד היום תיאטרון חיפה היה מגרש משחקים לנוער. לאחר מכן הוקם בו מבנה ששימש כבית ספר, שם נהגנו להיפגש עם בנות במוצאי שבתות ולרקוד ריקודים עממיים וסלוניים. במפגשים אלה נולדו כמה זוגות שלימים נישאו. בית הספר עבר לאחר מכן לוואדי רושמיה ובמקומו הוקם בניין התיאטרון".   

ברוך מתגייס לבית"ר ולאצ"ל

בשנת 1938, בהיותו בן 11, הצטרף ברוך לתנועת בית"ר ועבר במסגרתה קורס מדריכים. הפעולות במועדון הבית"רי, ששכן ברחוב בן שמן 4, כללו ספורט ותרגילי סדר ושיחות עומק על הקמת מדינה עברית בארץ ישראל. מאוחר יותר הצטרף ברוך הנער לתנועת "הנוער העובד" ועבד בעמילות מכס בחברת "פלתורס" בעיר התחתית.

בשנת 1941, גויס ברוך לאצ"ל ע"י מפקד בית"ר בחיפה, חיים לנדאו.  "זומנתי לוועדת קבלה בסניף קופת החולים ברחוב הרצל, מול קולנוע אורה", הוא נזכר. נכנסתי לחדר חשוך. הפרוג'קטור היה מכוון לכיווני ולא איפשר לי לראות דבר. "האם אתה מוכן למסור את נפשך על הקמת מדינה עברית? נשאלתי. עניתי: כן! נתבקשתי להניח את ידיי על ספר תנ"ך ואקדח שהיו מונחים על השולחן. אחזה בי התרגשות כאשר נשבעתי להקדיש את חיי להקמת מדינה עברית".

בסיום בית הספר העממי, השתוקק ברוך להקדיש את השנים הבאות להקמת מדינה עברית אך בלחצה של אימו, נרשם לבית הספר למסחר "במעלה" ששכן ברחוב החלוץ פינת סמילנסקי. שם, בניהולו של מר וייסמן, למד ברוך אנגלית, צרפתית וערבית, הדפסה על מכונת כתיבה וקצרנות. בתום שנתיים לימודים התקבל לעבודה בשחרור מטוענים בחברת "פלתורס". 

מחבוא הנשק באמבטיה

לאחר השבעתו שירת ברוך הצעיר בחת"ם (חיל התעמולה) ופעל בעיקר בשכפול כרוזים מטעם האצ"ל, חלוקתם והדבקתם ברחובות. הכרוזים עסקו בנעשה בגולה בתקופת השואה ובעיקר קראו כנגד הבריטים. "הדבקת הכרוזים הייתה פעולה מסוכנת", מסביר ברוך. "לוקחים סיר עם קמח ומרתיחים עם מים. את הסיר שמים בשק, אחד מאתנו מחזיק כרוזים מתחת לחולצתו והשני מחזיק סמרטוט. מגיעים לקיר, מורחים את הדבק המאולתר ובורחים מהר לפני שהבריטים יתפסו אותנו. חברי "ההגנה" היו תולשים את הכרוזים שלנו ואנו את שלהם".

במקביל, עסק ברוך בהעברת נשק מהמחסנים לחברי המחתרת לצורך אימוני היחידות. את הנשק והתחמושת החביא בדירת הוריו (שעברו בינתיים לבית אחר ברחוב סירקין), מתחת למתקן האמבטיה. דוכן הנקניקיות של מחסנאי הנשק ברחוב הרצל, שימש מקום מפגש של חברי האצ"ל, בהם גם בניו ובנותיו.

ברוך נעצר

בשעת בוקר מוקדמת בתאריך 13.8.1944, ימים ספורים לאחר ניסיון התנקשות אנשי לח"י בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל, נשמעו דפיקות בדלת הכניסה לבית גוטמכר.  

"אבא ניגש לפתוח ואני עצמתי את עיניי. חשבתי לעצמי: אולי הם לא יראו אותי? "אנחנו מחפשים את ברוך גוטמכר!", אמרו השוטרים הבריטים. נתבקשתי להתלבש ולהתלוות אליהם לתחנת המשטרה. הסמל הבריטי, שהופתע מגילי הצעיר, ניגש אליי וביקש לוודא שאני אכן ברוך גוטמכר "המבוקש". הייתי בסך הכל בן 16… התלבשתי ונפרדתי מההורים. בחוץ עמדה שורת חיילים חמושים והשכנים המופתעים הציצו מהחלונות. נופפתי להם לשלום ועליתי על המשאית. לאורך כל הנסיעה שמרו עליי עם טומיגנים והביאו אותי ל"קישלה" (בית המעצר) בחיפה. למזלי, בחיפוש שערכו השוטרים הבריטים בביתנו, הם לא מצאו את הנשק והתחמושת שהחבאתי. למעשה, רק בשובי מההגליה, ארבע שנים מאוחר יותר, סיפרתי על כך להוריי הנדהמים.

ב"קישלה" פגש ברוך בעשרה מחבריו לאצ"ל שנעצרו אף הם. במשך ארבעה ימים נחקרו ברוך וחבריו ע"י אנשי הבולשת הבריטית. משסירב לשתף פעולה, הוצע לו לקבל מימון לימודים באנגליה תמורות שיתוף בסודות מן המחתרת, הצעה שדחה בנימוס.

במהלך ספירת העצירים שנערכה ארבע פעמים ביום, נדרשו העצירים לכרוע על ברכיהם. העצירים הערביים כרעו על ברכיהם אך ברוך וחבריו סירבו לעשות כן והוכו באלות ע"י חיילים בריטים, אך נותרו בגאווה לעמוד על רגליהם. לאחר ארבעה ימי מעצר ב"קישלה" בחיפה, הועברו ברוך וחבריו בטנדר ל"מחנה המעצר בלטרון, שם רוכזו עצירי מחתרות נוספים שהובאו לשם מרחבי הארץ.  

"כאשר ראו העצירים בלטרון את גילנו הצעיר, הם שרו לנו "עוגה עוגה", מספר ברוך בחיוך. "לקחו אותנו למשרד והקריאו לנו מסמך עליו נדרשנו לחתום: "אני המושל הצבאי צפון גוזר עליך שנת מאסר!"  מאותו יום ובמשך שלושת החודשים הבאים שהינו במחנה המעצר בלטרון".

"כדור שלג" – ההגליה לאפריקה

לנוכח הקצנת פעילותן של המחתרות החליטו הבריטים לגרש את אנשי המחתרות לאפריקה במבצע שזכה לכינוי "כדור שלג". הגירוש בוצע ביום אחד, כמכת פתע. מספר ברוך:  

"ב-19.10.1944 לפנות בוקר התעוררנו בבהלה למשמע רעש והמולה בחוץ. ניסינו לפתוח את חלונות הצריף, אך התברר לנו שהתריסים מוסמרו כדי למנוע מאתנו הרמתם. הבנו שבחוץ יש מהומה גדולה: משאיות, חיילים, שוטרים. כעבור כמה דקות עבר מפקד המחנה בין הצריפים והנחה אותנו להתלבש ולצאת מיד, מבלי לקחת אתנו דבר. היו אנשים שלא הספיקו להתלבש, יצאו יחפים בתחתונים. ה"כלניות" פשטו על המחנה וכפתו אותנו באזיקים בזוגות. לאחר "משא ומתן" הצלחתי לשכנע אחד מהם לאפשר לחבר שלי, שלום, לקחת איתו התפילין, סידור, חומש ומשניות והם ששימשו אותנו בהמשך לתפילות במחנות.

העלו אותנו על משאיות צבאיות. אותנו, העצירים, מיקמו בקדמת המשאית, כאשר פס גיר לבן הפריד בינינו לבין חיילים עם טומיגנים ששמרו עלינו. מי שיעבור את הקו הלבן – ימות, הוזהרנו. הורידו אותנו בוילהלמה ליד לוד וחילקו אותנו ל-12 קבוצות. בקבוצה הראשונה היו אסירי עכו ואחריהם אנחנו הילדים. לפתע הגיע מטוס ונחת ליד המקום בו עמדה קבוצת אסירי עכו. דחפו אותם למטוס והם התנגדו והוכו, נפלו על האדמה ונשקו אותה, הכניסו אבנים לכיסים. אחר כך באו אלינו ואמרו:  You never see Palestine again. בכינו, הכנסנו אבנים לכיסים, והוכנסנו כבולים למטוס. באותו יום הוטסו 251 עצירים ב-12 מטוסים.

חשבנו שיזרקו אותנו לים סוף. כעבור כמה שעות נחתנו בסודן, שם הלינו אותם בחול, בקולנוע מקומי שהייתה בו מחיצה של בטון. בבוקר העירו אותנו ונסענו 5 או 6 שעות. זה היה יום שישי פרשת נוח בו  14 תיבות אוויריות נחתו באסמרה בירת אריתראה. היה קר מאוד ולא היינו לבושים כראוי. נתנו לנו מעילים צבאיים. בהגיענו בשעות אחה"צ התאספנו במגרש והתפללנו. זו הייתה התפילה הקשה בחיי". 

החיים במחנות הגולים באריתראה, סודן וקניה

העצירים שהוגלו בגל הראשון שוכנו בארבעה מבנים במחנה "סמבל" באסמרה ואותנו, הצעירים, שיכנו במבנה בקצהו המרוחק של המחנה. פעם בשבוע כיבסנו את הבגד היחיד שהיה לנו בעזרת פח בו חיממנו מים על מדורה. המעילים שקיבלנו מהבריטים היו לנו לעזר רב בקור העז. בכל אותה תקופה שימשתי כגבאי של בתי הכנסת המאולתרים שהקמנו במחנה".

בתקופת ההגליה הממושכת אפשרו הבריטים לגולים להעביר קורסים בנושאים שונים במחנה ולהעשיר ידיעותיהם ואף ללמוד במוסדות באמצעות התכתבות, כאשר הקצינים הבריטים אוספים מהעצירים את דפי המבחנים ושולחים אותם לבדיקה באוניברסיטה. באופן זה למד ברוך בהתכתבות באוניברסיטת לונדון וקיבל תעודת בגרות. בנוסף, למד שפות: אנגלית, צרפתית ורוסית. בין הגולים שרכשו השכלה בתקופה זו היו לעורכי דין, מהנדסים, מזכירות, קצין תותחנים ראשי, קצין שריון ראשי, שופט בית משפט עליון וראש ממשלה. 

מנהרת הבריחה

הצריף בו שוכנו העצירים הצעירים בקצה המחנה, בין גדרות תיל, נבחר לחפירת מנהרה, במטרה לממש את הכמיהה לחופש.

"מדי יום שישי נדרשנו להוציא את המיטות מהחדרים לביקורת של  המפקד, כך שידענו שלרשותנו שבוע בין בדיקה לבדיקה. התחלנו ביצירת חור בצורת רבע עיגול ברצפת הצריף, שהייתה עשויה בטון. לחור התאמנו מכסה מבטון, כך שניתן היה להסוותו בקלות. לצורך החפירה נעזרנו בסכיני מטבח חפצים שונים שסחבנו או קנינו מפועלים אריתראים שעבדו במחנה. את העפר שהוצאנו, מילאנו בכיסים ובגרביים. כך, לאט ובהתמדה, חפרנו כל פעם עוד קצת. כאשר המנהרה התארכה, יצרנו מקרטון צינורות לאוויר.  

למזלנו, המפקד לא הבחין בדבר. במשך הזמן השתכללנו ובנינו עגלה ומשאבת רוח שסייעו לנו בעבודה. כדי לתמוך במנהרה שלא תתמוטט, שברנו שולחנות וכסאות ועצים ששימשו לנו לבישול כדי לתמוך בגג המנהרה. בו זמנית חפרו עצירים נוספים מנהרה נוספת. כך נחפרה מנהרה אחת של 20 מטרים במחנה הגדול ומנהרה נוספת של כ-70 מטרים.

הבריחה הגדולה

התאריך נבחר כיום השנה לעלייתו לגרדום של לוחם האצ"ל שלמה בן יוסף. רק לאחר מכן, התברר לגולים כי באותו יום ערכו הבריטים מבצע רחב היקף ביישובים בארץ לחיפוש אחר נשק ורבים נעצרו, יום שקיבל את הכינוי "השבת השחורה". 

"אחד העצירים, דרוקמן, התמחה בזיופים", מספר ברוך. "הוא זייף עבור הבורחים פספורטים של דרום אמריקה ויצקנו להם סמלים עם האותיותJSF  שמשמעותן: JEWISH STRIKING FORCES. בעזרת מדים שתפרנו במחנה הלבשנו שני עצירים כשוטרים צבאיים וציידנו אותם באקדחים מעץ.

ביום המיועד, אמרנו למפקד שאנחנו רוצים לערוך ערב שירה והשתמשנו בשירים כמסווה להנחיות לבורחים. קטע השיר "חיילים חיילים, עימדו הכן על המשמר, סימן להם שאסור לזוז, כאשר "קדימה, צעוד חיילי הגליל", היווה אישור להמשיך לזחול. כמובן, נערכנו מבעוד מועד עם תצפית על הכניסה למחנה, באמצעותה אותתו לנו. באותו לילה, כאשר ירדו החיילים הבריטיים מהאוטובוס שהחזיר אותם מ"אפטר", יצאו שני העצירים הראשונים מהמנהרה בלבוש של שוטרים צבאיים, עלו על האוטובוס ונסעו אל החופש. דרך המנהרה הצליחו לברוח 54 חברי אצ"ל ולח"י.

במהלך שנות הגלות בוצעו 9 בריחות, אך מרבית הבורחים נתפסו. בכל פעם שהבריטים איתרו בריחה מהמחנה, הועברנו למחנה אחר. בפעם הראשונה הם איתרו בריחת 3 עצירים ממחנה "סמבל" באריתראה, שהתחבאו בבור שנוצר מפצצה אווירית וזחלו החוצה. לאחר שנתפסו, הועברנו למחנה "קרתגו" בסודן. בעקבות שני אירועי בריחה בסודן, הוחזרנו לאריתראה. בעקבות אירוע בריחה נוסף, הועברנו למחנה ליד ניירובי שבקניה.

בתקופת גלותם באפריקה, תיעדו הגולים בפרוטרוט את האירועים שחוו במחנות בצירוף דברי הגות בנושאים שונים אותם הדפיסו במכונת כתיבה שהורשו להחזיקה במחנה. החוברת עבת הכרס, שנשאה את השם "בדד", נכרכה ושוכפלה במחנה. בין הכותבים והמדפיסים היה גם ברוך. בשובם לארץ, הודפסה החוברת ע"י משרד הביטחון וזכתה לשם "מסמבל ועד גילגיל".

סוף סוף בארץ, גיוס לחיל התותחנים

בתאריך 11.3.1948 הוחזרו הגולים לארץ והועברו ישירות למחנה המעצר בעתלית. חודש לאחר מכן, שוחררו ברוך וכמה מחבריו. "הסיעו אותנו במשוריין", הוא נזכר. "באזור טירה הבריטים הוציאו רובים דרך האשנבים וכך הבנו שמתנהלת מלחמה, מלחמת העצמאות".

לאחר ארבע שנים בהם לא ראה את משפחתו, חזר ברוך לעיר הולדתו, חיפה. למחרת שחרורו, התייצב במחנה בנימין של האצ"ל בחיפה, עבר קורס סגנים בסיומו נתמנה כמפקד האצ"ל באזור הקריות.

באוגוסט 1948 התגייס ברוך לצה"ל, הוצב בחיל התותחנים ושירת במלחמת העצמאות ביחידת מרגמות כבדות. במשך 30 השנים הבאות שירת ברוך במילואים בחיל התותחנים והשתתף במלחמות ישראל. לאחר שחרורו בדרגת רב-סרן המשיך לשרת בהתנדבות כראש חוליית גיוס בשעת חירום. אחיו, ישראל ושמואל, שירתו גם הם בחיל התותחנים.

בית המלאכה של משרד התקשורת

לאחר שירותו הסדיר למד ברוך בטכניון וכדי לממן את לימודיו עבד בחלוקת עיתוני "דבר" ו"על המשמר". בשנת 1953 הוסמך כמהנדס מוסמך למדעים. במשך שנים עבד כמהנדס חשמל במע"צ, שם גם כיהן כיו"ר ועד עובדי מע"צ חיפה והצפון. לאחר מכן עבד כשנתיים כמהנדס ברפא"ל כמרכז שטח מחקר אלקטרוניקה ובהמשך התמנה כמנהל בית המלאכה המרכזי של משרד התקשורת ששכן מול תחנת רכבת מזרח בחיפה.

בית המלאכה, שהיה בסכנת סגירה בהוראת שר הדואר, זכה לעדנה בתקופת ניהולו של ברוך. הוא  זכה בפרס קפלן (1974) על העלאת התפוקה, בפרס יוספטל  (1975) על רמת הבטיחות הגבוהה של המפעל ובפרס המשק (1976). צוות המפעל שעמד על 94 עובדים, הוכפל בתקופתו. הוא דאג לקליטת נכי צה"ל עוורים, חסרי מקצוע וגמלאים ובכך סייע להם לחזור למעגל העבודה.

איש אשכולות רב פעלים

לאחר פרישתו לגמלאות המשיך ברוך בעשייה מגוונת. תקצר היריעה לפרט את שלל עשייתו הרבה, בשכר ובהתנדבות. אמנה כאן את העיקריות שבהן:

חבר הוועדה להנעת עובדים, השתתף בוועדות לבחירת עובדים לשירות המדינה, חבר המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי וראש מצודת "אלטלנה" של המסדר בחיפה. חבר הנהלת ברית חיילי אצ"ל וכיהן כחבר הנהלתה. פעל לתיקונים בחוק אסירי ציון ופדויי שבי. יקיר הסתדרות העובדים ויקיר העיר חיפה, יקיר הגבאים. חבר מוסדות חסד וצדקה רבים, יועץ, מפעיל ומתנדב למשימות לאומיות, דתיות וחברתיות. נציג אסירי ציון וחבר בהנהלת אצ"ל. פעילויותיו הרבות זיכו אותו במהלך השנים באותות שירות מטעם האצ"ל, צה"ל, משרד הביטחון ומשרד הקליטה.

ברוך נשוי לשרה לבית אנטמן, להם 3 בנות ו-7 נכדים.

יש לכם סיפור משפחתי מעניין?

אל תגידו: חבל שהחמצנו! חשוב להעביר את הסיפור לדורות הבאים.

ליצירת קשר עם יעל הורוביץ מ"משעולי חיים" (תיעוד סיפורי חיים והנצחה בספר – כתבה – תערוכה) – טל' 050-3266760