בערב יום השואה התקיים ערב זיכרון בסלון בו התארחו מספר תושבים בביתה של הדס בן ארצי וחיילות צה"ל, אשר הגיעו על מנת לחזק ולהעביר לחיילים את המסר של זיכרון השואה למען העברתו לדורי דורות
אליעזר ארטמן ניצול שואה
עדותו של ניצול השואה בן השמונים מחיפה אשר שרד את השואה אליעזר ארטמן אשר גדל בפולין ובו סיפר לנו את סיפורו המרתק , נולד ב 5/1/1927 וגר בעיירה מסלוביץ בפולין, בני משפחתו גרו בעיירה ועסקו בבנקאות ובעיירה לא היו הרבה יהודים ולאחר מכן הגרו לגרמנייה ושם ניספו חלקם.
היה חבר בארגונים (בית"ר, השומר הצעיר, בני עקיבא, עסק לפני המלחמה במקצועות מורה, סנדלר, בזמן המלחמה היה בגטו סוסנוביץ' ולאחר מכן עבר למחנות העבודה מרקשטד, קלטנדורף, דיינפורס, גרוס רוזן, פלוסנברג, לאונברג, דכאו, היתה פציעה ברגל שהייה לאורך זמן מאוד ממושך היות והיה נעול עם קבקבי עץ בו הלך בשלג ובקור והחליפם מפעם לפעם תמורת אוכל וגם כתוצאה מן ההליכות הממושכות בצעדות המוות וכן בעבודות במחנות העבודה היות ועסק במקצוע הסנדלרות למד גם תיקון גרביים שלאת לעת הציל אותו אם בתיקון גרביים תמורת אוכל לפת לחם לאת לעת קיבל גם מלקות על זה שהאשימו אותו ללא אבל בכפיו על גנבת מרק כ 25 מלקות מקצין נאצי במחנה העבודה , במהלך ההפגזות במלחמה ירד לכוון תעלות השלג ובו באמצעות קצין נאצי שהתיידד עימו הציל את חייו באמצעות מזון ושהסתתר באסם תבואה אשר מצא לו הקצין עד השחרור כיום לא יכל ליצור קשר עם הקצין כי לא זכר את שמו בוודאות והיות והיה קצין נאצי וכנראה ברח לאחר המלחמה.
בשנת 1949 עלה לארץ באונית המעפילים טדי, ירדנו בחיפה ואמרו לנו ללכת בכיוון מסוים, לאורך הבסיס הייתי שנתיים בצבא. בהמשך השירות ירד לי הפרופיל הרפואי בגלל הרגל. כשהייתי בצבא התברר לי שלאבא שלי יש בת דודה ומשפחה רחוקה בתל אביב, כך שמפעם לפעם נסעתי לשם והיה לי איפה לגור. בהמשך השנים גם עשיתי מילואים.
את יהודית, אשתי, הכרתי בצבא. גם היא הייתה חיילת. התחתנו וגרנו בתל אביב ובהמשך כשהיה לי כסף קניתי מונית והתחלתי לעבוד בתור נהג מונית. עם הזמן התקדמתי, אני אמנם לא סוחר גדול אבל יודע לעבוד ולעשות עסקים. אבא עלה לארץ ב 1953 אך מת זמן קצר לאחר העלייה, בגיל צעיר מאוד, בין היתר מהמחלות שצבר עם השנים במלחמה.
אסף גץ ממקימי המיזם בחיפה, התחיל לפני חמש שנים בצורה מאוד ספונטנית ורצה לזכור את השואה בצורה קצת אחרת , שנה שעברה החלטתי להביא ביחד עם עוד משהו להביא את זה גם לחיפה וקצת לדלל את ההיסטוריה , והגענו למצב שהיום יש יותר מ 60 בתים בחיפה ובתים זה גם אירגונים , והם מנסים להגיע לקונספט שאנו רוצים להעביר ולהשיג ושהא דומה מאוד למקום ויום השואה שקרה שם הוא לא רק רשימת שינדלר זה לא רק טקס ממלכתי ,מצאנו את עצמנו דור שני וכצעירים יותר אין לנו אפשרות לזכור ולדבר ולהעביר הלאה את מה שקרה שם, בבית ספר ובצבא יש טקס , ואין משהו אמיתי או עוצמתי ולצערי יש ביום הזכרון כי אנשים מכירים והראיון של זיכרון בסלון הוא 3 דברים הנושא של הסיפור האישי, וזו אחת הדרכים להתחבר בצורה הזו כי לא יהיה הרבה הזדמנויות כאלה , החלק האומנותי בו אצל הדס זה היה מאוד חזק שמחבר אנשים והדיון שבעיני היה החלק הכי מיוחד בפרוייקט כי זה בעצם הזדמנות של אנשים גם לשמוע מה הם אומרים או חושבים ולאב דוקה חברים שלהם ואנשים שהם לא מכירים ועצם הדיון מאפשר לנו לצאת עם מחשבות ותובנות על הדיון ולוקחים את מה שהיה ומשתמשים בו כיום , בתור מודל עתידי הייתי רוצה שזה יהיה ביותר סלונים ואולי אנו יוצרים פה מסורת שהיא קצת יותר גדולה של דבר שנערך ביום השואה שהוא קצת שונה שהמטרה היא לזכור ולהבין ,הייתי מעוניין שאנשים יכירו בפרויקט ויעשו בבתים שלהם ולבי שיתוף אנשים ממגזרים שונים זה יכול להיות מאוד מיוחד וחשוב ונערכו סלונים בטכניון ותלמידי חוץ מול אנשים ממגזרים שונים ואף בעולם
הדס בן ארצי: מפיקה ,יזמת ושחקנית
הדס בן ארצי: אני באה במשך הרבה שנים לאלתר נתיב אחר וכך כל ההתנהלות בחיים ובתחום האישי והזיכרון בחיים וערב יום השואה האלטרנטיבי עבורי הוא עבורי כמפיקה וכשחקנית ולקחתי חלק גם בטקסים וגם בהצגות שקשורות לשואה, וכיום אני רואה את הדעיכה שקיימת וכיום אצל הנוער אין נגיעה והולך ומתדרדר וחברים שלי וכאשר הזמנתי חברים ליום השואה אמרו עזבי אותך ומה זה קשור עכשיו וישנם אנשים כאשר צופים בטלוויזיה כאשר יש שינוי בלוח המשדרים ליום זה ומתאכזבים, וזה מאוד מציק ולא אמור להיות כך וכאשר אני גדלתי כן השרישו בי את נושא השואה וזה היה יום אשר היה מיועד לשואה ואני רוצה שזה ימשיך והמודעות עולה ואני לא יכולה לסרב לאנשים להגיע וחשוב מאוד שאנשים ישמעו, לזיכרוני בכיתה ז' בחטיבת הביניים מצאתי ניצול ואני בחרתי במסגרת המטלות ליום השואה תיעוד ניצול וכיום יש לנו את הזכות עדיין לראות אותם והזכות היותר גדולה שמישהו מוכן להתארח אצלי וכאשר הוא הגיע אני רעדתי מהתרגשות ואני כמעט בכיתי רק מהתרגשות שנכח בחדר ושיש את הסיפור הכבד שלו , כל מי שהגיע דיבר אליו הנושא וזה שזכיתי לארח זו זכות ופתיחת בתים והנושא החשוב וחשובים מאוד הסיפורים ושיתוף , פשוט לומדים מכל אירוע וניצול וסרטונים ודיון חשוב מאוד והקשבה ופריקה והרגש וקטע אומנותי שונה , הלוואי שזה היה יותר מיום ולדעתי זה צורך שהיה חסר ואם לאנשים יש רעיונות זה רק יוסיף.
בערב התארחו בסלון כ 50 איש שחלקם מכרים שכנים וחברים ותושבים שהגיעו מתוך חשיבות הנושא באמצעות הרשת החברתית וגם נכחו בו חיילות צהל של חיל החינוך אשר העבירו את זיכרון השואה לחיילים ,כיום ישנם כ 60 בתים אשר מארחים בפרויקט בחיפה, נקווה שזיכרון השואה יימשך לעד ונזכור כולנו ונתן את הערצתנו לניצולי השואה
וכבד אותם ונעזור להם ועם כל ששת המליונים אשר נספו יהי זכרם ברוך
ובמותם ציוו לנו את החיים
