יש אמנות בחיפה והיא חיה, בועטת ומלאת השראה

אמנות מקומית בחיפה – יש דבר כזה

אתמול (שבת 12/12/20), בשעה 15:00, נסגרו דלתות הסטודיו של אמנים חיפאים, שהיו פתוחות לראווה במסגרת פסטיבל "החג של החגים" שאירגן בית הגפן. אפשר להכריז בקול שקט – יש אמנות בחיפה. אמנם מחתרתית, בשוליים, לא במרכז תשומת הלב, אבל כזאת שחיה, נרקמת, מגבשת צורה.

פגשנו כמה אמנים חיפאים וביקשנו לשמוע מהם מהי אמנות בשבילם, מהם הקשיים הכרוכים בלהיות אמן ובאיזה אופן חיפה מאפשרת ומספקת השראה ליצירה המקומית.

יעל בלבן

התחנה הראשונה בסיור נמצאת ברחוב ירושלים 5, אצל יעל בלבן, אמנית שנולדה במוסקבה ב-1958, עלתה לארץ בגיל 14, והתגלגלה לחיפה לפני 20 שנה בעקבות בעלה. את התואר הראשון רכשה במדרשה, את השני בבצלאל, שם סיימה בהצטיינות ובנוסף יש לה גם תואר במתמטיקה ומחשבים. אשת אשכולות.

איזה סוג של אומנות את עושה?
"בתחילה, הנטייה שלי הייתה לפיסול. התעסקתי בזה במדרשה ובפנימיית הדסים. תלת ממד משך אותי מאד. כשהגעתי לפירמידה (מוזיאון לאמנות עכשווית), לא היו שם, לא כלים, לא סטודיו, לא כלום, הייתי צריכה להקים הכל מחדש וזה היה די קשה. הייתי צריכה לחשוב על משהו אחר". היא התחנכה ברוסיה, שם הבינה שהיא צריכה ללמוד להסתגל לכל מצב. "אם אין משהו, אז תמציאי אותו. לא התכוונתי להפסיק את הקריירה האומנותית שלי בגלל שאין לי סטודיו או כוח פיזי להרים דברים, אז התחלתי לקשקש". מהקשקוש הזה יצא בית שלם שמלא בתמונות בסגנון של רישום ספירלי, רישום המצויר בעט דק ונותן הרגשה של תלת ממד.

ספרי על עבודה אחת שלך שאת מחוברת אליה במיוחד
כששאלתי, לא ציפיתי לסיפור כזה: "בזמן הלימודים התעסקתי כל הזמן בחתימה". לא הבנתי. "זוהי חתימה של פקיד על מסמך רהביליטציה של סבא שלי, שהוצא להורג על ידי 3 פקידים של סטלין לפני מלחמת העולם השנייה. למה עשו את זה? האשימו אותו בבגידה במולדת, וכאויב העם, החתימה היא משנות ה-90, הרבה שנים אחרי שהמלחמה נגמרה, והיא באה לטהר שמו, כלומר להגיד שהוא לא היה אשם".

"אחד התפקידים של אומנות זה להנציח, אז מה שאני רוצה לפרסם, זה בדיוק זה – איך הוציאו בן אדם להורג. הוא לא מפורסם, לא כתבו עליו אף סיפור. סתם ככה. כמו בספרים של סולז'ניצין שהרגו קוף, סתם ככה, בלי סיבה. ככה נגמר אחד הספרים שלו".

את החתימה היא בודדה מהמסמך והפכה אותה לפסל ענק של 7 מטר אורך ו-5 מטר רוחב והציגה אותה בתערוכה. אפשר לראות בחתימה את הסלסול של האותיות, שילווה אותה לשארית חייה. "הסלסול הזה, בתת המודע, עבר מחתימת הפקיד לרישום עצמו. בשעת הצורך, זה הציל אותי, בעצם, מאובדן קריירה או המשכיות והעניק לי את השפה העיצובית שלי ואת התקווה שאני יכולה ליצור."

חיפה היא מקור השראה לאומנות שלך?
"הנה כאן, בציור שמעליך, אני מזכירה את הפינה של העיר התחתית שראיתי מהסטודיו שלי בפירמידה. כעיקרון, אני לא מושפעת מהסביבה אלא יותר מההגירה, מכך שעברתי מארץ לארץ. אין לי אדמה. גם בציורים שלי – תראה את הזוג בתמונה, הוא מרחף באוויר, אבל החלל ביניהם, זו האדמה שלהם."

אפשר להרגיש את תחושת התלישות של יעל כשהיא מדברת על כך, על חוסר השייכות למקום אחד שאפשר לקרוא לו בית. לחיפה היא כבר התרגלה. היא אומרת: "חיפה היא עיר ייחודית, היא מאד מאד יפה. יש לה צמחייה משגעת. אני מאד אוהבת אותה, אולי בלית ברירה".

עידו מרקוס

התחנה השנייה נמצאת 5 דקות הליכה משם, ברחוב הנביאים 12. סטודיו גדול, עמוס בתמונות שמצוירות בצבעי שמן ואקריליק, על עץ. תמונות גדולות, קטנות, ריבועיות, מלבניות, פסלים, ציורים, הכול מהכול. פרץ בלתי נגמר של אמנות, כולה ממוחו הקודח של עידו מרקוס, שלא צריך יותר מידי כדי לקבל השראה. "הרגש החזק ביותר שיש לי הוא לעצם פעולת הציור ולחומר המופלא הזה – צבעים". אנשים יוצאים ונכנסים, המקום מלא, קשה אפילו לתפוס אותו ל-5 דקות פנויות.

עידו, פנה לנו 2 דקות, ספר איזה סוג של אומנות אתה עושה
הייחודיות של עידו מתאפיינת בכך שהוא בוחר דימוי יחידני – זה יכול להיות חייל אנגלי, דונלד טראמפ או אפילו תמונה של אשתו, ומצייר אותו עשרות פעמים, כל פעם טיפה אחר.
"בשנים האחרונות הנושא עבר מ'מה לצייר', ל'איך לצייר'. אני יכול למצוא משהו אחד ולעבוד עליו 3-4 שנים בצורה רפטטיבית וזה יוצר גוף עבודות שמבוסס על דימוי אחד. זה משהו שפיתחתי ואני עוד מפתח וזה מאד מרגש אותי".

השיא, בעיניי, מגיע בצורת דימוי של חייל אנגלי, בו הוא לקח אין ספור מסמרים, הוסיף עליהם תחבושת גבס ועבר באופן ידני, אחד אחד, צייר עליהם פנים ומדים. "היד לא נותנת לך לחזור על אותו דבר, כל פעם זה משהו אחר".

מתי התחלת לצייר?
"בגיל 6 כבר עשיתי קולאז'ים, בגיל 12 התחלתי לצלם, ואני מצייר ברצינות מגיל 21. אני מתפרנס בכבוד מזה". לא מובן מאליו. "זו עבודה קשה, אני קם כל יום כדי להילחם על זה. אני לא חושב שיש משהו יותר חשוב בחיים מאשר אומנות ומוזיקה".

יש קשר בין האומנות שלך לבין חיפה?
"בזכות חיפה, יכולתי להיות אומן שעובד יום יום בסטודיו שלו. בגלל שהיא עיר מאד זולה ומאד יפה. אני גדלתי במרכז. תל אביב היא עיר שאני מאד אוהב, אבל היא כבר לא מסתורית בשבילי, אולי זה בגלל שהקפיטליזם השתלט עליה לחלוטין. היא כן יקרה לי ואני כן לפעמים נוסע לשם כדי לצרוך תרבות, אבל כאומן, המקום היחידי שאני יכול לחיות בו הוא חיפה. העיר נתנה לי את האפשרות לעבוד 5 ימים בשבוע בציור, שזה הדבר הכי חשוב לי כרגע. בלי קשר, אני אוהב את העיר, את הים, את היופי. אני מגדל את הילד שלי פה".

פרויקט האומנות HQRN

לתחנה השלישית אנחנו הולכים 3 דקות מזרחה על הרצל, לכיוון שוק תלפיות. שם, ברחוב סירקין 5, יש 2 חללי סטודיו ואחד חלל מכרזי שפתוח לקהל ובו בימי שני יש בר פועל, שף ודי ג'יי מתחלפים ואווירה של בר שכונתי שמח. בימי רביעי אפשר למצוא ערבי רישום מודל בעירום, גם גברי גם נשי, ומדי פעם גם ערבי הקרנת סרטים קצרים של סטודנטים מהאזור. תרבות מחתרתית.

יש אומנות בחיפה?
"יש פה המון אמנים והמון אומנות שבאה מלמטה, אין הרבה אומנות ממוסדת. הרעיון לערב סרטים היה מתוך זה שראיתי המון צעירים שעברו לפה. עזבו את ירושלים ותל אביב ובאו לפה", אומרת הילה חסין, אומנית רב תחומית שפועלת במקום ביחד עם גיא קרלינסקי שמתעסק בכתיבה, בן משיח שמצייר ציורי ספריי ענקיים, אנה דובינסקי, מורה לרישום בעיפרון, פחם ודיו ושחר סיוון, פסל ומייסד הפרויקט.

"חיפה מאפשרת משהו שלא מתאפשר במקומות אחרים. השכירות והמחייה הזולה מאפשרות לאנשים לחיות חיים שהם לא רק סביב העבודה. הם יכולים לעבוד, אבל גם להשקיע לא מעט זמן בתשוקה האישית שלהם, שהיא, הרבה פעמים, תשוקה יצירתית. לאנשים יוצרים, חיפה נותנת מקום מאד נוח."

מהי אומנות בשבילך?
אני שואל את גיא, שכותב שירה וסיפורים קצרים. "אני מתמודד הרבה זמן עם השאלה האם מה שאני עושה זו אומנות? מה זה אומן? כולם בקבוצה, חוץ ממני, הם אומנים ויזואליים – ציור, קולאז', פיסול, מאד ברור שזו אמנות.
הכתיבה שלי היא פחות מליצית, יש לי יחסים מורכבים עם אמנות, עם כל מה שמרגיש שהוא בא להתפלצן עלי". הוא מדבר, בין היתר, על ערבי הפואטרי סלאם, על התופעה של שירים מנוקדים.

"יש שירה טובה, אבל הרבה ממה שקיים, אלה גם דברים עלובים – עם ניקוד. כאילו אם תשים ניקוד על זה, זה יהפוך לשיר. אנשים גם לא יודעים לנקד, משתמשים בנוקדן האוטומטי. בשביל מה לנקד בכלל? מה, אני בכיתה א'? לא יודע לקרוא בלי ניקוד? זה כאילו משהו מאד מליצי, ואני לא. אני כותב על דברים תכל'ס, על חיי היום יום. לא מנסה להעמיד פנים שהעולם זה משהו גבוה יותר".

תקריא לנו שיר שלך
"בנים אוהבים כדורגל,
אוהדים מכבי או הפועל,
הולכים למשחק עם אבא,
שקונה להם צעיף של הקבוצה,
לכרוך בגאווה לבית הספר,
במגרש השכונתי, ילד גדול צועק: תמסור,
מסרתי. לרגע שכחתי,
שאנחנו לא באותה קבוצה."

טליה בן-אבו – הנביאים בית ספר לאומנות

התחנה האחרונה בסיור היא ברחוב יחיאל 3, שם יצרו חבורת אומנים בית ספר לאומנות, בו מתקיימים כל יום 2-3 קורסים – פיסול, רישום, הדפס, סדנאות בסופי שבוע, כל מה שקשור לאומנות – קורה כאן.

מה לחיפה ולאומנות?
אחרי שגרה 6 שנים בגרמניה, 3 מהם בברלין, חזרה לחיפה. "יש פה קהילת אומנים שאני לא מכירה באף מקום, אנשים מאד פעילים ומאד רציניים באומנות שלהם, שממש חשוב להם ליצור כאן משהו חי. אישית, בשבילי, גם הים בעיר תמיד נותן לי פרופורציה – הים גדול, אני קטנה, הכל בסדר. וגם יש משהו מאד גולמי בחיפה, ובשביל אדם יוצר זה כמו חומר. עזבתי את ברלין בתחושה ששם הכל כבר קרה, המקום רווי, כאן יש לי תחושה שעוד לא קרה, ושיש עוד הרבה מקום ליצור – ליצור מקומות כמו זה וליצור אומנות".

בבית ספר לומדים כרגע 60 תלמידים, גם בתקופת הזום. "אנחנו לא איבדנו תלמיד אחד בסגר, למרות שעברנו לזום. ללמד אומנות בזום זה משהו מטורף. אנחנו עברנו ועשינו משלוחים של חמר לבתים של אנשים כדי שנוכל להמשיך.

האוכלוסייה בהדר לא בהכרח שוחרת אומנות, איך זה מסתדר?
"זה מסתדר. חיפשנו מקום שהקריטריון העיקרי הוא שיהיה גדול וזול, שיוכל לשמש אותנו. אני מאוד אוהבת את האווירה כאן – אני גרה בהדר, אני נורא אוהבת שיש מלא שפות סביבי ואני מרגישה כמו עוד משהו בנוף המאוד מגוון שיש כאן. זה נכון שהשכונה לא קלה, זה שרואים נרקומנים ואנשים שחיים בדלות זה קשה, אבל זה חלק מהחיים. בשכונות אחרות מרחיקים את זה כדי לא לראות, כי זה לא יפה ולא אסתטי. אני מעדיפה לראות ושזה יהיה קרוב אלי ולדעת שזה קיים, כי זה קיים".

שאלה אחרונה לסיום: מה זה אמנות בשבילך?
היא לוקחת נשימה בשביל לחשוב. "בשבילי, זה מה שאני עושה. זו הדרך שלי להתבונן בעולם, ומה שרואים זה התוצר הסופי."