בלורות • מי שלא שיחק……סימן שהוא צעיר…. • סיפור קצר

בערבית מדוברת גביש זכוכית נקרא בלורה. שם זה שמור לחיפה רבתי עם ייחוד לעמק-הזיתים, קסל ובן-יהודה. הארץ חולקה לאזורים לא על פי חלוקת "בזק" אלא על פי כינוי גביש הזכוכית. בכל אזור השתנה השם. כשאתה אומר 'גולה', 'ג'ולה', 'בנדורה', או 'בלורה' הכוונה לאותו כדורון זכוכית ששימש שנים רבות למשחק ילדים. הפרינציפ החשוב הוא לדעת להפוך בין המלעיל למלרע וההפך. תמיד הפוך מהנכון.

ישנן בלורות מכוערות עם שברים קטנים ושמן בישראל 'פצוצות'. 'פשוטה' כשמה כן היא, רק לא לשכוח איזו הברה מודגשת. ה'גזוזית' מאופיינת בבועות אוויר קטנות בתוך מעטה שקוף. ה'פרפרית' די דומה רק שבעלי הדמיון יכלו להבחין במשהו דמוי פרפר בליבה השקופה. 'יפות', עם לחץ משקל על ה-י' וזה כינוי לבלורה יפה שאינה מתאימה לאחת מן ההגדרות. האחרונה היא ה'חלקה' שהיא בצבע מלא אחיד ובלתי שקוף.

המשחק העיקרי נקרא 'מור'. משולש קטן ששורטט על הקרקע עם שנוי חוקים קל משכונה לשכונה. זו הסיבה שלגיחות לשכונה אחרת התאימו רק עורכי-דין קטנים שידעו לסובב את כולם ולחזור הביתה עם שלל מרשים של בלורות בכיסים.

ה'חלנגיות' היו בלורות יקרות מציאות שהיו נדירות ובהחלפות היו שוות לכמה אחרות. סוג נוסף והחשוב ביותר הן ה'ראסיות'. בלורה אישית שבה אתה משחק, מנצח ומרוויח הופכת להיות ה'ראסית' שלך. מותר לך להחזיק בכמה 'ראסיות' ולהשתמש בהן כראות עיניך בכל משחק ומשחק. לא התכוונתי להרחיב כל-כך בנושא זה אך נגררתי ואני שלם עם זה. המבוגרים ישמחו להיזכר, הילדים של היום ילמדו משהו חדש והנשים תוכלנה
להיזכר ב'קלס' ו'ארבע אבנים'.

אני ניצלתי את הידע שהיה לי בניהול משא-ומתן, ידיעת החוקים ברמת נוטריון בעל וותק ובנוסף 'יד ועין טובות' שעזרו גם בכדורסל ובקורס קליעה בצה"ל. עם כל הנתונים המרשימים הללו, כילד ביישן, יצאתי לשוטט בין השכונות וחזרתי הביתה עם שלל רב. יוצא עם כמה בלורות 'פשוטות' ו'ראסית' אחת מהטובות וחוזר עם כיסים מלאים עד הברכיים. לא שהכיסים היו כל-כך גדולים כמו שהברכיים היו מאד קרובות לכיסים.

לפני שהתגייסתי לצבא נגשה אלי אמי הפולניה שהייתה כמו אחרונת הצ'רקסיות ושאלה בעדינות רבה, שלא אתרגז ואגיע לצבא עצבני: "מה לעשות עם הבלורות שלך?". האמת שכעסתי כי כולם ידעו שאני שומר בקנאות על משחקי הילדות שלי וזאת על מנת להורישם לילדי אותם אני מתכנן להביא לעולם בשלב כלשהו.

הצבא עבר איכשהו והמובחרות שבבלורות נארזו במארז בינוני מפלסטיק ומי שנפקד מקומה באריזה, מקום קבורתה לא נודע. השלמתי עם הידיעה שהורי לא הצליחו להכניס לסלון ביתם הקטן שתי מכולות שיכילו את הרכוש שצברתי בילדותי למען הדורות הבאים. קשה לי אפילו לספר את הסיפור הזה פן אתאבל על כל השלל שנעלם ואין איש יכול להעיד להיכן. אני עוזב את הנושא במהירות וממשיך הלאה.

הזמן כידוע אינו עומד מלכת ואשתי לה נישאתי כדת וכדין כורעת ללדת. סוף סוף אראה לכל העולם מדוע כדאי לשמור על הבלורות. איריס הקטנה גדלה וכשובבה אפילו שיחקה קצת בבלורות, אך לא אני הפראייר שאתן לאיזה בנדיט זב חוטם קטן בן של עורך-דין ממולח שירמה אותה וייקח את הבלורות שצברתי בשעות משחק רבות תוך שוטטות בשכונות חיפה השונות באזור מגורי.

השנים חולפות ביעף ובני הקטן משחק בבלורות. אומנם כחובב עדיין, אך מתלמד. קניתי לו בלורות יקרות במיטב כספי כדי שיוכל להפסיד בכבוד. לא העזתי לגעת באוסף יקר הערך. בני מפסיד! לא הבנתי איך העץ צומח כל-כך רחוק מהתפוח. ביום בהיר חוזר אורן בני עם כמה בלורות בכיסיו. הסברתי לו שאסור לגנוב ולא מקובל במשפחתנו לעשות דברים כאלה. הילד נשבע ואני מגחך מתחת שפמי ומתכנן לשוחח עם קצין-מבחן בקשר לבני הסורר.

יום עובר ועוד אחד והמלאי של אורן הולך וגדל. משוליית שחקני בלורות הפך לצלף היכול להתחרות בווילהלם טל. היום בו אוכל להפקיד את אוצרותיי בידיו האמונות
מתקרב ובא.

בבדיקת פתע לאינוונטר של אורן גיליתי אוצר בלום שהבלורות שלי יכולות רק להחוויר. רק חסר לי, לאחר שנים כה הרבה שאבוא לבני היקר עם הירושה ביד ואשמע מפיו:
"לא, תודה!". לא נלחצתי, לא קרה כלום. יהיו עוד ילדים ואם לא הם, בוודאי גם נכדים.

מכיוון שלא התכוונתי לכתוב ספר על בלורות אלא סיפור בלבד לכן אקצר. נולדו לי עד כה שמונה נכדים בהם שישה זכרים. עם הגדולים עברתי סיפור דומה לילדי והקטנים כבר לא משחקים בג'ולים. כל הירושה נגררת איתי כבר כמעט שבעים שנה ולדעתי כבר הפכה למוצג ארכיאולוגי מוזיאוני. אני מקווה להוריש לצאצאי ברכוש כמה מיליונים טובים ואריזת פלסטיק של 'ג'ולים' שנצברו בעמל מקום המדינה. מעניין מה יסעיר אותם יותר. "אך…. לו הייתה אמי בין החיים לראות למה כל ילד צריך לשמור ירושות לילדיו שיבואו".

לכל הסקפטיים הנדים בראשם….אז…. בכל יום שני אפשר, תוך תיאום מראש, לבוא ולבדוק את מארז ה'ג'ולים' שלי וזאת ללא תשלום.