באנר טירת כרמל 240624

תרגיל צבאי במרחב הימי של מפרץ חיפה

דובר צה״ל (14/8/24): בשעות הבוקר עתיד להתקיים תרגיל צבאי בגזרת...

להקדים תרופה לשרפה • הקמת אזורי חיץ בשכונות חיפה הכלואות

(חי פה) - שריפות הענק שפקדו את חיפה בשנים...
באנר חברה כלכלית 100724
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר גורדון 240624
באנר חזית הים רחב
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר קריית אתא
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר מוזאוני חיפה 030824

צילומים ייחודיים של יצורי הים בחיפה

לאחר אינספור צלילות, חלקן בטמפרטורות נמוכות ותנאי ראות קשים,...

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • הפרויקט והאלבום

המוזות הכול התחיל לפני כשלוש שנים, כאשר שתי הנכדות התל...

"לב הכרמל״ בחיפה ממשיך לפעול אחרי השתלה מוצלחת

במרחק של כ-100 מטרים ממגדל המים ותחנת מכבי האש...

אלי לינסקיל שור • החיפאי ששינה את חייו באמצע החיים

המוטו: קבלת השונה והאחר אלי לינסקיל שור החיפאי (יליד 1955)...

פּוּצִ'יבּוֹ, האיש המוזר משוק תלפיות • חנה מורג

לרגל יום השואה הבין-לאומי המצוין בחודש ינואר • סיפור

היא עלתה לאט-לאט ובחשש את המדרגות המובילות לחנות של סבתא. הביטה לצדדים, מכווצת כולה. אפילו את דפיקת ליבה הקטן חשה. "הוא כבר כאן?" שאלה את עצמה? פחדה להיכנס.
הסבה ראשה לאחור, הביטה לצדדים, רצה מהר-מהר לחיבוק של סבתא והתיישבה, כהרגלה, לצדה.

לפתע ראתה אותו בתוך ים הממתקים של סבתא. שערו היה פרוע, שחור מאפיר, על ראשו שמוט כובע. זיפי זקנו הסתירו את תווי פניו, ועיניו כלפי מטה. איש שונה! מפחיד! ״סבתא, תראי, הנה הוא שוב כאן״, רצה חנה'לה ואחזה בסינרה של סבתא כשפניה נצמדות למתניה, אוחזת בסינר.
״הנה הוא, שוב הוא כאן. תחביאי אותי!״ קראה בבהלה.

האוצרות של סבתא

סבתא עטפה את חנה'לה הקטנה, בת החמש, בסינרה וחיבקה חזק חזק. חנה'לה הפנתה ראשה והנה… האיש נעלם. זו הייתה שעת צהריים, חנה'לה הגיעה לסבתא, כדי להיות איתה בחנות הממתקים שלה, העמוסה בארמונות של עיגולי שוקולד, בקומות-קומות של קוביות צבעוניות, הן המרמלדות, מלבני החלבה הגדולים הסתירו אפילו את פניה של סבתא כשעמדה ושקלה את האוצרות שלה. 

"מה שלומך, חנה'לה שלי?" שאלה סבתא ועיניה הגדולות הכחולות קרנו משמחה. במה אכבד אותך היום?". קשה מאוד היה לחנה'לה לבחור בתוך ים הממתקים. חנה'לה הושיטה ידה, סבתא פתחה אט אט, עם כף מיוחדת, את קופסת הפח המוזהבת ומילאה את חופן ידה הקטנה בשוקולד שהכי אהבה. דפים דקים-דקים של ופלים המצופים בשוקולד. התיישבה בצד החנות על המדרגות המובילות לקומה השנייה של השוק, שמחה בחופן היד המלא. 

החנות של סבתא סלי היום. (צילום: חנה מורג)

"למה הוא כאן?"

והנה, קלטה בצד עינה שוב את האיש המפחיד. הוא חלף מהר ליד החנות של סבתא, לקח במהירות מידה סל מלא וגדוש.

״סבתא, מי זה האיש הזה? אני כל כך פוחדת ממנו, למה הוא כאן בכלל?״
"חכי, כבר אגיע לשבת לידך", אמרה סבתא והתיישבה על ארגז העץ. "האיש הזה, שמו פוצ'יבו, אין לו בית, אין לו אוכל וגם אין לו משפחה", התחילה סבתא לספר. "כשהגעתי יום אחד מוקדם בבוקר לחנות שלי, ראיתי פנים עצובות, חיוורות, תשושות מעייפות. לא הכרתי אותו ופניתי אליו: "אני סלי, ומה שמך?" "פוצ'יבו" הוא ענה לי, והלך.
התבוננתי מרחוק על ההליכה בה גרר את רגלו, על הבגדים הקרועים, על הנעל המתקלפת והבנתי", אמרה סבתא בעיניים עצובות ובקול שקט.

רחוב סירקין, חיפה (צילום: חנה מורג)

לא זוכר

"בוקר אחד, השעה הייתה כבר שש, החנות שלי מוכנה לקראת הקונים, והנה הוא מגיע מהכניסה הראשית של השוק. פוסע אט אט לכיווני. הזמנתי אותו לכוס תה עם לימון מהתרמוס שהבאתי מהבית שלי ופתחנו בשיחה. השוק עדיין ריק בשעה כזו, לא כל החנויות נפתחו".

חנה'לה ישבה ושאלות רבות התרוצצו במוחה, סבתא בוודאי הבינה זאת רק ממבט עיניה החודרות. "סבתא, הוא איש מפחיד. הוא מפחיד אותי", אמרה.
סבתא הביטה בחנהל'ה והמשיכה: "הוא סיפר לי שהוא בן 20. שאלתי אותי מאיפה הוא הגיע לכאן, היכן הוא גר. הוא ענה שאינו זוכר מאיפה הוא. את מה שאמר לי אח"כ, לא אשכח", אמרה סבתא.

"כך הוא אמר לי, חנה'לה: 'אני לא כל כך זוכר מאיפה אני. אני זוכר שהיו לי פעם הורים, והיו לי גם אחים. אני הגעתי לבד באוניה לחיפה. ירדתי כאן, ואני כאן. לבד. כל המשפחה שלי נרצחה במלחמה, בשואה. הפרידו אותי מאמא ואבא כשהייתי ילד בן שש, ומאז ברחתי, הסתתרתי בכל מקום שהצלחתי. נפגשתי באחד המחבואים שלי עם קבוצת צעירים שהתארגנה לעלות לארץ, וכך הצלחתי להגיע הנה. אני גר בכל מקום שאני מוצא בו מקום לשבת, מקום לשכב. בימים אני נמצא כאן, לידך, גם אם את לא רואה אותי. כשהערב יורד, אני מתחיל את דרכי במעלה רחוב סירקין. מצאתי שם מחסן ריק, איש מהדיירים לא נמצא, ושם אני פותח את השקיות שאת נותנת לי', כך הוא סיפר".

שוק תלפיות (צילום: חנה מורג)

שקית קטנה בכל יום

"את מבינה חנה'לה? המקום הזה הוא הבית שלו והאנשים כאן הם המשפחה שלו. השקיות שאת רואה בידו, הן שקיות שאני מכינה לו בצד, הוא יודע היכן אני מניחה ולוקח. יום יום אני מכינה לו שקית קטנה. יום ראשון אוכל, יום שני סבונים ומשחת שיניים, יום אחר בגד חם.
כל יום שקית. אני מתבוננת בו מהרגע שהוא נכנס לשוק ואני יכולה להבחין אם הוא מאוד רעב, או לא התקלח, או שקר לו, וכך אני יודעת מה להכין לו ליום הבא".

חנה'לה הביטה אל תוך עיניי התכלת הגדולות של סבתא, צללה אל תוך הסיפור והצליחה להירגע. חנה'לה המשיכה להגיע לחנות הקסומה של סבתא, אך את פוצ'יבו לא ראתה.
שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע… 

סבתא סלי בחנות הממתקים שלה, שוק תלפיות, 1950 (אלבום משפחתי, חנה מורג)

"איפה הוא?"

"סבתא, מה קרה לפוצ'יבו?, איפה הוא?" שאלה יום אחד.
״הוא במקום טוב, נכדה יקרה שלי,״ אמרה סבתא. "פוצ'יבו נמצא בבית חולים בו מטפלים בו דואגים לו ושומרים עליו. הוא נמצא במקום רחוק מחיפה, בעכו. במוסד ששומר על אנשים שהגיעו חלשים וחולים מהמלחמה באירופה, מההתאכזרות של הנאצים, הרומנים, הפולנים וכל מי שסייעו להשמיד את העם שלנו. שם מטפלים בהם עד שהם מתחזקים ומבריאים".

חנה'לה לא בדיוק הבינה, רק ידעה שאם סבתא רגועה, פוצ'יבו יהיה בסדר.
אבל משהו בתיאור של סבתא גרם לה לדאוג לו, לשאול עליו.
״סבתא, ומתי הוא יגיע שוב הנה? אלינו?״

״לא יודעת״, ענתה סבתא. "כשאני מגיעה אליכם הביתה, להיות אתכם בימי שישי ושבת, אני משאירה לו את מפתח הבית שלי, במקום שרק הוא ואני יודעים. הוא מגיע, אוכל וישן על הספה הנמצאת מתחת לחלון, ספת האורחים שלי״, אמרה.
חנה'לה הופתעה: ״אני לא רוצה לבוא אלייך הביתה בשבת, אולי הוא תמיד אצלך?" 
"לא חנה'לה, אל תפחדי, הוא כבר לא מפחיד כמו שאת זוכרת אותו".

הבית של סבתא סלי, ברחוב סוקולוב 8 (צילום: חנה מורג)

דמותו של פוצ'יבו

וכך דמותו של פוצ'יבו המשיכה ללוות את חנה'לה בכל פעם שהיתה מתקרבת לארמון הממתקים של סבתא ובכל פעם שהיתה מתקרבת לבית שאהבה, הבית ברחוב סוקולוב, הבית של סבתא.

ימים חלפו, שבועות חלפו, פוצ'יבו נעלם ולא שב. חנה'לה המשיכה להגיע להיכל של סבתא.

סבתא באה לשבת

עובר לו שבוע עמוס, וסבתא מתארגנת כדי להגיע לחנה'לה לשבת. היא ממלאה בזריזות את סל הפלסטיק ככל יכולתה לשאת: שוקולדים מרובעים, ופלים משולשים, כדוריים, חלבה עם שקדים, חלבה עם נוגט וכמובן… רחת לוקום עם אבקת סוכר שחנה'לה מאוד אהבה.
סבתא עולה אט אט ובכבדות לכיוון התחנה, להספיק לאוטובוס האחרון לפני השבת.

חנה'לה יוצאת מהבית, לכיוון תחנת האוטובוס, וכמנהגה, יושבת על הספסל מול מגדל המים, מחכה לסבתא. חולפות מוניות, אוטובוס ועוד אוטובוס וסבתא לא מגיעה. "אחזור הביתה? אחכה לעוד חמש מוניות?" מהרהרת חנה'לה.

ובעודה מהרהרת, עוצרת ממש ליד ספסל העץ המונית. רגל אחת יורדת ומיד השנייה. חנה'לה עוזרת לסבתא לרדת מהמונית, מחבקת חיבוק חזק חזק ונוטלת את סל הפלסטיק הכתום מידה. הן מתארגנות להליכה קצרה הביתה.

"שבי", אומרת סבתא לחנה'לה. "אני רוצה לספר לך משהו".
"מה סבתא? מה קרה?" שואלת חנה'לה בבהלה.
"אתמול, בשעה חמש, כמה דקות לאחר שנכנסתי מיום העבודה, שמעתי צלצול בפעמון הדלת.
ניגשתי בשקט בשקט, הצצתי מבעד לחור המנעול, וראיתי בחור ובחורה שאיני מכירה.
לא פתחתי!"

לפתע שמעתי קול מוכר לי מאוד: "סלי, סלי פתחי לי את הדלת, זה אני".
פתחתי את הדלת. מולי עמד בחור יפה תואר, נקי, לבוש מאוד חגיגי, ולידו בחורה צעירה ויפה. לבושה בחצאית קפלים, חולצה וסוודר תואמים.
התבלבלתי, הישרתי מבט לעיניו וזיהיתי! הוא עטף אותי בחיבוק חזק חזק ואמר לי: "תכירי, זו אשתי". זה היה פוצ'יבו!

פוצ'יבו החדש של סבתא

"פוצ'יבו בא לבקר אותי עם בונבוניירה ענקית כדי להכיר לי את אשתו." חייכה סבתא. 
"הוא סיפר לאשתו על שוק תלפיות, על חנות הממתקים שלי, על סלי, ההפתעות שקיבל ממני ועל המיטה עם המצעים המעומלנים שחיכו לו לפעמים בימי שישי ושבת. הוא בא להכיר לי את פוצ'יבו החדש". האטה סבתא את דיבורה במשפט האחרון ודמעות נקוו בעיניי התכלת הגדולות שלה וגם בעיניה של חנה'לה.

צעדו שתיהן בשביל הביתה, כשביניהן דמותו של פּוּצִ'יבּוֹ.
פּוּצִ'יבּוֹ החדש של סבתא ופוצ'יבו הישן שתמיד ילווה את חנה'לה, ילד שנותר יתום בשואה, פּוּצִ'יבּוֹ שסבתא כל כך דאגה לו.

לזכרה של סבתא סלי, לוחמת, חומלת.


צרו קשר: בוואטסאפבמייל

חנה מורג
חנה מורג
אשת חינוך, פרשה לגימלאות לאחר קריירה ארוכת שנים בתפקידי הוראה, ניהול והובלת חדשנות במשרד החינוך עליהם זכתה בפרס . יזמית חברתית, אמא לארבעה וסבתא לחמישה. שלשה ספרים מפרי עטה יצאו לאור בשנים האחרונות.

כתבות קשורות לנושא זה

52 תגובות

  1. סיפור מרגש, דמעתי בסופו. כל-כך מתאים שזה יהיה של חנה מורג
    המקסימה.?⭐️❣️

  2. סיפור נפלא ומרגש. אני קוראת ורואה בדמיוני את כל מה שאת מספרת. ישר כח חנה. אהבתי עד מאד!

  3. חנהל'ה ..
    סיפור כל כך מרגש
    את אלופת הסיפורים והייתה לך סבתא מהממת לא סתם גם את כזו נדיבה ורחומה ועוזרת ..

  4. כמה מרגש אני קוראת
    והדמעות זולגות. אהבת חינם של אשה
    הצילה אותו.
    חבל שרוב האנשים האלו פסו מעולם הנוכחי
    המעטים שנותרו נדירים

  5. אהבתי סיפור נהדר על אהבת חינם בין אנשים שלצערי שומעים/רואים פחות ופחות תודה

    • תודה?? למזלי סביבי הרבה אנשים טובים הדואגים לזולת??

  6. כמה אנושיות וחמלה לאדם באשר הוא.
    יהודים גומלי חסד של אמת.כבוד להשתייך לעם כזה.
    יישר כוח

    • נכון
      יש בקרבנו הרבה מאד עזרה הדדית. אנשים טובים באמצע הדרך??

  7. התרגשתי לקרוא
    אודנ לך על עדכון כשהספר יצא לאור
    לאיזה גיל יתאים,לדעתך?
    תודה

  8. חנה יקרה ריגשת אותי מאוד סיפור מקסים ונחא רגש ♥️♥️

  9. תודה. באמת היו לה דברים משובחים שהיום מתלהבים מהם מאד בשוק מחנה יהודה. אז, היו ימים קשים, אנשים הגיעו מפוזרות ללא אמצעים ובנו משפחות מהרס וחורבן. ומה שהיה לה בחנות, היה ממש ״דליקטסים״
    הייתה לי זכות לגדול עם סבתא שהיא אשת מופת??

  10. חנה יקרה מאד,
    תודה ענקית על כך שהעפת אותי קרוב ל-60 שנה לאחור .
    מידי שבוע, כאשר הלכתי עם אמא שלי לקניות בשוק, עצרנו תמיד בדוכן של סבתא שלך.
    תמיד חיובית, תמיד יושבת בדיוק כמו בתמונה.
    היו לה שוקולדים של מוריץ דאהבתי וכל מיני דברים טובים. החיוך וטוב הלב שלה נשפכו ממנה .
    התמונה שצרפת לכתבה גרמה לי להתעכב ולהיזכר באישה המקסימה הזו, כי זו היא…
    עם התבגרותי, התגעגעתי אליה ולטעמים והלכתי לא פעם לשוק רק כדי לחפש אותה ולאמר שלום…
    לצערי, היא כבר לא היתה שם. היא היתה מבוגרת וכבדה כבר בילדותי .
    היתה חיובית אופטימית ונעימה והותירה בי זכרון ילדות טוב.
    מובן כי לא הכרתי את סיפור חייה, אך לא שכחתי את פניה הטובות, כבתמונה.
    אשריך שזכית ליהנות מחברתה ואני בכלל לא מופתע שהיה בה כל הטוב הזה.
    תודה ששיתפת

  11. הסיפור מבע לעיניה של הילדה מעורר רטט ושוזר בתוכו ..את גורל העם היהודי ואת סבתא ענקית שכזאת ….האווירה והרגש ..אני מכירה את השכונה הזאת …יש כאן תחושות מאוד חזקות של חמלה ושמחה ופחד וחשש וחסד בל יתואר.תבורכי

  12. כתבת כל כך יפה ומרגש, מצדיעה לסבתך על הגמ"חים שהרבתה לתת, בטוחה שילדותך בשוק תלפיות היתה מרתקת,
    בהצלחה עם ספרך החדש.

  13. סיפור משונה , כמו כל ההיסטוריה של התנועה הציונית …..מקווה שהממתקים של סבתא לא גרמו להתמכרות לסוכר ולשמאלץ הגלותי , סיפורי צוונציק גם חא מאמין לסוף , כנראה הסבתא המציאה את זה.

  14. גב'מורג סיפור מרגש מעין כמוהו-מי יגל עפר מעיני הדור של סבתך ע"ה

  15. מרגש עד דמעות.
    טוב להתחיל את השבוע עם סיפור כזה אנושי.
    והמסר ברור, ואהבת את רעך כמוך.
    תהיו טובים האחד לשני
    תודה רבה לך.

    • תודה?? אכן לחמול, לתת, להביט בעיניים טובות?? רק זה יציל אותנו❗️

  16. מרגש מאוד. הזכיר לי ילדות בחיפה וסיפורי שואה מההורים.

  17. התרגשתי מאד לקרוא גם הגלל הנושא וגם בגלל התיאור החי. הזכיר לי ימי קניות בשוק תלפיות.. ואדם בודד שגר בצריף ליד השיכון שלנו בקריית חיים. גם נימול שואה מבוגר ערירי שהילדים פחדו ממנו

    • עברו תופת, לא היו כלים להתמודד עם תוצאות הזוועות.

  18. מאוד מרגש וגם נוגע ללב. שבת שלום.

  19. מקסיייייםם!!!! כל כך נוגע ללב…. ו"סיפורים" כאלה יש המון. הלואי שאפשר יהיה ללקט אותם ולעשות אוסף בחוברת/ספר על מעשים טובים כמו אלה שאני יודעת שלא חסרים, אבל הולכים ונעלמים עם חוסר הסבלנות והסובלנות של היום.
    תודה על שסיפרת לנו, מתחילה את השבת עם חום בלב!!!

  20. כל העם היהודי הוא ניצולי שואה, בגלל שהשואה רצתה להשמיד את כולנו.
    שנאת היהודי, שכבר לא בון-טון, קיבלה גלגול חדש, גם הוא בלחץ הערבים כמו השואה שחוללו עם פגישת המופטי והיטלר:
    הגלגול החדש של שנאת היהודי, זה שנאת הישראלי. שוב, הצגתנו ככובשים, כרוצחים, כצמאיי דם ילדים (עלילת המצות החדשה).
    אפשר לטמון ראש בחול ללכת לרקוד באתרי סקי באוסטריה וגרמניה ולחשוב ששנית לא תהיה שנאה שתוביל להשמדה קולקטיבית, דה לגיטימציה של עם שלם, של דת שלמה, שיוך סטריאוטיפים כל כך אפלים ונבזיים בתעמולה שקרית שתשטוף בבת אחת המונים להתגייסות לרצח עם.
    אבל זה בדיוק, בדיוק מה שהתעמולה הערבית באו"ם, בקמפוסים בעולם, דרך התקשורת המגויסת שלהם, דרך שנאת ישראל המתמסדת כלגיטימית ובון-טון, וממנה תיגזר שנאת הישראלי, הסתרת הישראליות, הפחד להיות ישראלי במדינות זרות.
    מי שחושב שזה לא יגיע לשואה נוספת טועה מאד. אנחנו בעיניים פקוחות מאפשרים מכונה משומנת שמטרתה ופעולתה להביא על ישראל ועל העם היהודי שואה נוספת. ושוב אנו עסוקים בלריב במחנות בתוכנו במקום להבין מה מתחולל סביבנו. מדינות שקוראות בגלוי להשמדתנו מקבלות לגיטימציה, לא מקבלות גינוי, לא מודחות מהאו"ם, לא מסולקות מפורומים בינלאומיים על איומים מזעזעים כאלו.
    רבותי תתעוררו.

    • אויש, תנוח!
      חבל להרוס סיפור טוב ומורגש, רק דברי בלעה יש תחתיך?
      אם אין משהו חכם להגיד עדיף לשתוק.

    • חחח קח כדורים
      חזקים יותר מתמיד !
      תעשה לעצמך טובה ותמסור עצמך לעזה מוג לב.

  21. קראתי, התרגשתי, דמעתי, התחברתי. חנה נותנת לקורא תחושה שהוא נמצא שם, איתה ועם סבתא סלי המדהימה והמיוחדת. הרגשתי כאילו שאני מכירה את סבתא סלי. מרגש מאוד. תודה חנה.

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...