ייסורי החלמה וכאב לצד חדוות יצירה • ביתו של האמן שחר סיון בחיפה

כאב, החלמה, פחד, יצירה והתמודדות בכפיפה אחת בבית האמן שחר סיון

• גם אני חי פה – מדור חדש – קישור לכל הכתבות •

בימים אלו פתוחה ומזמינה תערוכת יחיד גדולה בבית הגפן שבחיפה – תערוכה של סדרת עבודות שעליה עבד האמן שחר סיון בשנתיים האחרונות ועוסקת בכל מה שמפחיד אותו. הנושא המרעיד את נשמתו הוא גברים אלימים, דמויות עם דימויי שואה ושדים עם קרניים וגולגולות. הכול נוטה לגרוטסקי ואפילו עם היבט תיאטרלי. התערוכה שנקראת "שדים של בוקר", היא תערוכה מאתגרת, המסקרנת ומרתיעה בו זמנית.

ילד טבע

שחר סיון נולד בירושלים (1977) וחי בה עד גיל 10. שני הוריו פסיכולוגים ויש לו אח אחד. הסבים והסבתות של סיון היו ניצולי שואה, שאת סיפורי הישרדותם והמטענים שנשאו עימם ספג אל נפשו ולאורם גדל. דבר זה עשוי אולי להסביר את הפסיכולוגיה שמאחורי פחדיו. אחיו היחיד של שחר, הצעיר ממנו בשבע שנים, הוא מוזיקאי, שהתחתן לאחרונה וחי בניו-יורק. בהיותו בן 10, משפחתו של ה"ילד טוב ירושלים" שחר, חברה למשפחה המורחבת ועברה לגור בקצרין שברמת הגולן, שם צמח כילד טבע הרץ בשדות וקופץ עלי מצוקים.

קץ האידיליה

אידיליית הילדות נקטעה כאשר בגיל 13 עברה המשפחה להתגורר בחיפה, כאן עבר הנער קשיי קליטה והתאקלמותו המייסרת היתה עטופה לדבריו, בבית ספר אפור וקודר. סיון מדגיש שהקדרות בלטה במיוחד למול הטבע והשדות הירוקים והפתוחים של קצרין. כאן, הוא מספר דמה הדבר בעיניו למעין בית סוהר.

שונה ומתבודד

כל זאת הביאו להיות "אחר", "מוזר", שונה ומתבודד, עד כדי כך שחווה חרם מצד הילדים האחרים. בד בבד גילה שאפשר להיות מארגן מסיבות… אך עדיין, תחושת הניכור נותרה בעינה. לימים צמח ובגר ולמד בסטודיו של סבינה מנדל, בבצלאל, אצל ליאוניד בלקלב וגם בסדנה הירושלמית לציור ורישום של ישראל הירשברג.

"לוסיאן פרויד האדיר"

בשנת 2002, בין שאר מעלליו, חיפש ומצא בלונדון את לוסיאן פרויד "הגדול והאדיר", כלשונו, (לוסיאן פרויד, אומן יהודי בריטי מהנחשבים ביותר בזמנו) אשר מאד התרשם מעבודותיו והיה לו למנטור ואף סייע לו כלכלית על מנת שיוכל ליצור.

גרוטאות אומנות

ב-2003 שב סיון לחיפה, ויחד עם חברו קופרברג החל להסתובב בשממת הלילה באזור הנמל וללקט גרוטאות ליצור מהן אמנות. העיר התחתית דאז הייתה להם בבחינת לונה פארק נטוש. באותה העת החל לארגן, יחד עם אמנים נוספים, ערבי ציור ורישום בגלריית "הפירמידה" ועבודותיהם הוצגו במקומות שונים בארץ. כשהתפרקה הקבוצה, עבר סיון לסטודיו בעיר התחתית שהיה אז חלל הרוס. אחר כך החלה תקופת "סטודיו הנמל 37" (2006) אזי חבר סיון לקבוצה של אמנים חיפאיים, אשר יחדיו יצרו מעין משפחה, במתחם הנמל שבעיר התחתית בחיפה (2008).

שינויי צורה

בבניין המשותף שינה הסטודיו של שחר סיון מספר צורות לפי צרכיו וגם לפי צרכיה של הקהילה התרבותית בחיפה. בשנת 2009 הוקמה "גלריית האגף", ברח' הנמל 51, והיוותה סצנת אמנות מקומית. הסטודיו והבניין שימשו פעם כסדנה ללימודי ציור, פעם כרחבה לריקודים והופעות, פעם כאולם להרצאות והקרנות וידיאו, ופעם שימש המקום כסטודיו הפרטי של סיון. העשייה המשותפת של קומונת האומנים פרחה ושגשגה ואף נשמעה למרחוק. אבל סדקים החלו להיבקע, הגלריה נסגרה והם התפזרו.

ניכור חוזר

סיון עבר לתקופה מסוימת לתל אביב, אלא ששם נבהל מההצלחה העצומה גם כאשר הציג בגלריה "רו ארט". באותו הזמן הוא לא התמזג עם "הסצנה התל אביבית" ושוב חווה תחושות של ניכור. בה בעת גברה צריכת האלכוהול שלו וההתדרדרות אלי תהום השתייה הייתה מהירה. הוא שב חיפתה וב-2013 הוקם "האגף השני" (הנמל 67) שהיתה גלריה לאמנות. במהלך ארבע שנות פעילותה הוצגו בה תערוכות של אמנים ישראלים ובינלאומיים והתקיימו בה ערבי מוסיקה ואמנות לקהל הרחב. במקביל, הקים את מסעדת "וניה ביסטרו" אשר באזור הנמל והיה בה השף הראשי.

הצלחה וקושי לשאתה

גם כאן, תחושות של הצלחה מחד ומאידך אי יכולת להתחבר אליה – הביאוהו למצבי קיצון, למצבי רוח, חרדה וכיו"ב. השתיה כבר לא היוותה הגנה אלא התרחקות מעצמו, מעין נפילה אלי מלכודת. בור שחור בו נמצא תיק (סגור) על אחזקת גראס ופעמיים נהיגה בשכרות, כל הללו הובילו אותו אל טיפול ביחידה להתמכרויות בחיפה. אך הנמוך מכל היה הרגע בו לא היה מסוגל לאסוף ולהביא את אימו לטיפול כימותרפיה בשל היותו שיכור. רגע של שפל תהומי זה הביאוהו להכרה שעליו לתת דין וחשבון סופי, המלווה בעזרה ובטיפול מאסיבי. כעת מגדיר את עצמו סיון: "אלכוהוליסט שכבר נקי שלוש שנים ושלושה חודשים".

משפחה של אומנים

בסביבות 2016 שבה חבורת האומנים והתלכדה, אך במתכונת שונה. טליה סיון (רק ש"מ זהה), רותם עמיצור, הילה חסין, אנה דובינסקי ושחר סיון – מנהלים את חייהם האומנותיים וגרים במרחק הליכה קצר איש מרעהו, ורק עידו מרקוס, ליבי קסל ושני ילדיהם גרים "ממש קצת מעט" יותר רחוק, אך כולם מלמדים בבית הספר לאמנות "הנביאים" הנמצא ברחוב יחיאל, וחשים עצמם כמשפחה אחת מלוכדת.

שחר מעיד על עצמו: "יש לי שלושה בתים. אולי נכון יותר לומר שהבית שלי – זה האמיתי הפנימי מתחלק לשלושה חלקים: איפה שאני גר, ישן ואוכל, הסטודיו ובית הספר."

שחר וניקולאי

לכן עתה, הבה נכנס אל בית מגוריו הנמצא במרחק הליכה קצרצר מבית הספר לאמנות "הנביאים".

במעלה גרם המדרגות עומדים במאור פנים שחר והכלב המקסים ניקולאי (ע"ש ניקולאי וסילייביץ' גוגול שהיה סופר ומחזאי רוסי). תחושה של שקט ורוגע עוטפת את הנכנס אל מבואת הדירה רחבת הידיים. שימת דגש ודיוק רב לכל פריט ופריט נותנת הרגשה של "הנה הגעתי הביתה", אל השלווה והנחלה.

ברוח התנועה

הסגנון הינו ארטס אנד קרפטס ('אמנות ואוּמנות'). הן הריהוט בבית והן כל הפריטים כולם, הינם מעשה עבודת ידי סיון עצמו ועשויים ממש ברוח התנועה. כידוע, סגנון הארטס אנד קרפטס התנגד לייצור רהיטים במכונות משום שהדבר ירוד והופך את המעצב למכני בעצמו והיות שבעצם מעשה זה אין שמירה על האמנות. אגב, תנועה זו יצאה גם נגד הקישוט המוגזם, וככלל, מטרתה הייתה לעמוד כקבוצת לחץ נגד רמתו הירודה של העיצוב התעשייתי. זוהי בדיוק האווירה בבית סיון.

מבט להתרחבות

הדירה אמנם רחבת ידיים, אך לא גדולה מדי, ושמה דגש של מבט קדימה להתרחבות עתידית של מספר הדרים בה. הריהוט משולב עם ריפוד של בדים ב"סגנון הרטרו", פונקציונלי ומזמין. מאד בולט הסדר, הניקיון ואהבת עציצים וצמחיה ירוקה, אשר מאפיינים את המקום.

הפינה האהובה ביותר על בעל הבית היא שולחן הבר הנמצא כחיץ בין המטבח לחלל המגורים. בתדירות רבה מונחים על שולחן זה פירות וירקות העונה. באופן זה מתאפשר לו לגשת לתוצרת בזמינות מרבית.

הסכין הראשונה

על קיר המטבח תלוי לתפארה סט משובח של סכיני טבח. ביניהם בולט חפץ מיוחד אשר מתברר כבעל מטען רגשי רב. זהו "סכין השף" הראשון. סכין זה היה בעבר מעט ארוך יותר, אך במהלך השנים, בגין שימוש והשחזה – קצת התקצר לו.

אומנות אהובה

על קירות הבית תלויות מספר יצירות אומנות אשר אותן מלטף שחר במבטיי הערכה. עבודות אלו גורמות לו לקרבה רגשית רבה אל יוצריהם. במיוחד הוא מדגיש את עבודתה של רותם עמיצור, את הרישום של שירה בר יעקב ואת הציור של טליה בן אבו.

חיי הדבורים

למרות שעם המעבר לדירה חדשה זו, נעשה מיון מאסיבי בארון הספרים, עדיין ניכרת אהבתו של סיון למילה הכתובה. בכל אחד מחדרי הבית ניתן למצוא מדפי ספרים העמוסים בספרי איכות, ובכולם אך ורק ספרים היקרים לליבו. הספר אשר נשלף במהירות רבה כאהוד ביותר, וממנו הוא אף מקריא פיסקה בהטעמה רבה, הינו הספר "חיי הדבורים" מאת מוריס מטרלינק… ולא בכדי!בדיוק בשאלות אלו מתחבט בעל הבית: "חיי הדבורים" הוא לא אחר מאשר ספר מסע אל סוד הקיום שלנו. זהו עולם בו החידה רבה היא, עולם שרב הנסתר על הגלוי, בדיוק כמו בעולמנו. זוהי מסה המתיימרת לנסות לחדור אל תעלומת החיים, להמחיש את הפלא האדיר מול קיומו של היש ולבוא במגע עם הכוחות העמוקים שפועלים כאן ביקום זה.

פטיפון וסבתא עליזה

צמוד לאוסף המאובנים נמצאת פינה ייחודית ובה פטיפון ותקליטי וניל. התקליט הנבחר כמועדף הוא התקליט של הזמרת אדית פיאף, והסיבה היא שמנגינותיה מזכירות לו את סבתא עליזה. הסבתא הצרפתייה, ניצולת השואה, שהייתה גרה בגבעתיים והייתה אהובה עליו מאד.

שתי מרפסות

שתי מרפסות לדירה ובהן צמחיה נאה. באחת, לצד שאר עציצים צומחת לה בוגנוויליה אדמדמה הצמודה לפינת הישיבה אשר משמשת כהשראה למחשבות הבוקר. ואילו במרפסת הקרובה למטבח – לצד מטפס רחב שוליים מככבים בערוגות צמחי תבלין. גולת הכותרת מבחינת "האצבעות הירוקות" הינו החלון רחב הממדים הנמצא בחלל המגורים אותו מעטרים בשורה עציצי קקטוס. דרך חלון זה ניתן לצפות על העצים שבחוץ ועל שמי העיר-במיוחד כאשר הירח עובר ומפיץ נתזים של אור…

שדים של בוקר והעיר האחרת

מכיוון ששיפוץ הדירה הסתיים רק לפני זמן קצר, טרם חלו בה אירועים משמחים מיוחדים, או חוויות משמעותיות אשר עליהן ניתן לספר כאן. אך ניתן לנקוב באירוע מכונן, המגיע עוד מעט קט, והוא שילוב של התערוכה "שדים של בוקר" יחדיו עם הקרנת הסרט "העיר האחרת". למעשה, הסרט הוא על קבוצת החברים האומנים אשר מהווים חלק ממשפחתו של סיון. זהו דוקומנט מוסרט אשר בו מדובר על רצונות, קשיים, כישלונות אבל גם על הצלחות שלו ושל חברי הקבוצה

אם כך הנה הפירוט: במוצאי שבת הקרובה, (23/7/22) יתארח הסרט "העיר אחרת" (סרטה של ליבי קסל ובמרכזו תחילת דרכם של אמנים מחיפה שהחלו לפעול יחדיו לפני כ-15 שנה בעיר התחתית) עם התערוכה "שדים של בוקר" של שחר סיון. האירוע יכלול סיור בתערוכה והקרנת הסרט. כמו כן לאחר ההקרנה תהא פגישה מיוחדת עם האומנים עצמם. (ההקרנה באודיטוריום של "בית הגפן" שברח' הציונות).

פנימי ואמיתי

מלבד תיקווה לבריאות הגוף והנפש – מייחל שחר להמשיך ולעשות בדיוק את מה שהוא עושה כיום. הוא שואף להמשיך ליצור ולחקור ממקום פנימי ואמיתי, וגם מצפה להיפגש עם אנשים מרתקים.