באנר קרטיית אתא
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חזית הים רחב
באנר חברה כלכלית 100724
באנר גורדון 240624
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר קריית אתא
באנר מוזאוני חיפה 030824

בני משפחת סקר בעוספיא יודעים: ביחד ננצח ◄ וידאו

עולם של יופי קלאסי ומלכותי אל ביתם המהודר של בני...

ב״זכרון בסלון״ בשנה הבאה – נשמע גם את סיפוריהם של העולים מחבר העמים

טטיאנה לוי דואגת לכולם טטיאנה לוי, 67, רכזת עולים ותרבות...

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • הפרויקט והאלבום

המוזות הכול התחיל לפני כשלוש שנים, כאשר שתי הנכדות התל...

פרטיות בעידן הדיגיטלי • מסע בין אתגרים והזדמנויות

כשפגשתי את יעל כחלק מייעוץ למנכ"לים בו אני עוסק,...

מסגד א-זעי’ר בחיפה

בפתח הכניסה לקרית הממשלה, בקצה הדרום- מזרחי של רחוב...

חיים חדשים בארץ זרה • נשים שברחו מאוקראינה ומצאו את ביתן בחיפה ○ מאיפה מתחילים?

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, החלו להיקלט בחיפה פליטים מאוקראינה. איך מסתדרים? מאיפה מגיעה תמיכה? איפה מתגוררים וממה מתפרנסים? הכירו נשים חזקות, שלמרות כל הקשיים מחייכות ולא מוותרות.

קטרינה זלבסקיה – "הכי חשוב לדאוג למריה"

קטרינה זלבסקיה, בת 32, הגיעה לישראל יחד עם בתה הקטנה מריה, לפני מספר שבועות. השתיים עברו דרך ארוכה וקשה: נסיעה מדניפרו לפולין ברכבת במשך שלושה ימים, דרך שאורכת יום אחד בדר"כ), משם נסעו 7 שעות לברלין במטרה לעלות על מטוס לתל אביב. גם כאן קטרינה ומריה עברו חוויה לא קלה כשהטיסה שלהן בוטלה, וכך נאלצו להמתין לטיסה הבאה שיצאה רק יום למחרת. 

קטרינה ומריה זלבסקיה (צילום: אלבום אישי)

לא היו התלבטויות

באוקראינה עסקה קטרינה בקליעת סלים הנד-מייד (עבודת יד) ובחינוך בתה. לפני פרוץ המלחמה ב-24 בפברואר, לא ידעו השתיים קושי או מחסור. אך מיד עם ימי המלחמה הראשונים גילו השתיים את התחושות הקשות של מחסור במזון, אי ביטחון, פאניקה וסירנות שנשמעות ללא הפסק, דברים שילדה בת 3 לא אמורה להכיר. זלבסקיה לא התלבטה – ההחלטה לברוח מאוקראינה לישראל היתה מיידית, חברים כבר חיכו כאן לשתיים.

על אף שעלתה עם בתה באמצעות ויזת תיירים, קטרינה ובתה הסתדרו במהרה בכל המובנים, זאת בזכות חבריה של קטיה, אשר מארחים אותן ודואגים להן. כמו כן, פנתה קטרינה למרכזי סיוע כדי לקבל בגדים לקיץ ומוצרים חיוניים שונים לה ולבתה. אחד המרכזים שסייעו להן מאוד נמצא בדרך העצמאות. קטיה מבקשת להביע את תודתה העמוקה לאנשי המקום החם והמקסים, כך לדבריה. 

קטרינה ומריה זלבסקיה (צילום: אלבום אישי)

קטרינה על חיפה:

חיפה היא עיר מזמינה ומלאה בשמש. אנחנו כבר חודש כאן ומאוד אוהבות את העיר.

קטרינה, כאמור אוהבת לקלוע סלים דקורטיביים שמיועדים לאחסון של חפצים שונים, כמו מוצרי קוסמטיקה, צעצועים, ממתקים ועוד. הסלים שהיא יוצרת באמת מדהימים ושווים, אם יורשה לי לומר, כל שקל.

״אנחנו מתארחות אצל משפחה מדהימה, יש לנו מקום ללון ואוכל, אבל קשה לי בכל פעם לסרב לבתי כשהיא מבקשת שאקנה לה גלידה או סוכריה… הכנסה קטנה תוכל בהחלט לעזור לנו. אשמח להראות את עבודותיי, לקבל הזמנות ולמלא את בתיכם בחום ובנוחות" אומרת קטרינה.

ליצירת קשר והזמנות, קטרינה: 052-2055387

הסלים של קטרינה (צילום: קטרינה זלבסקיה)

ילנה קוצ'רביה נאבקת על זכויותיה

ילנה קוצ'רביה, בת 21, חוותה סכנות וקושי מאז החלה המלחמה באוקראינה. כעת, כשהיא כבר בישראל, היא מוצאת את עצמה נאבקת בקשיים גם כן.

משפחתה של ילנה עלתה לישראל לפני כ-3 שנים, אך ילנה לא הצליחה לקבל כאן אזרחות בשל הסטטוס שלה -״דור רביעי״. בשל העובדה שלא קיבלה אישור להישאר בארץ, נאלצה להישאר לבדה באוקראינה, בעיר חרקוב. 

להישאר זו סכנה

באוקראינה התפרנסה מאיסוף הזמנות של משלוחים מסופרמרקטים, עד הגעתם לבתי הלקוחות. היא עבדה מהבית והיתה מסודרת בסה"כ. 10 ימים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הבינה שעליה לעזוב את דירתה ולברוח מחרקוב, אז כבר היה ברור שלהישאר זו סכנה של ממש.

ילנה על המצב באוקראינה:

היה ירי מסביב לשעון, רבים מחבריי הרבים נפצעו, שניים נהרגו. למרות שלא היו מוצרים בחנויות, עדיין עמדו קרוב ל-200 איש בתורים בסופר מרקט. בכל פעם נאלצו לחזור הביתה בידיים ריקות. אחד מהחברים שלי נפצע מרסיס של רקטה כשעמד בתור.

היא מספרת כי תנאי החיים היו מזעזעים. לא היתה שום דרך למשוך כסף מכרטיסי האשראי, מזומן לא התקבל כמעט בשום מקום, לא היו תרופות בבתי המרקחת. ילנה, יחד עם דיירי הבניין בו גרה, מצאו את עצמם במרתף במשך מספר ימים, עם תאורה מינימלית ומזרונים שהונחו על גבי בוץ ואבק ואדמה רטובה. 

ילנה קוצ'רביה (אלבום פרטי)

ככה אי אפשר להמשיך

לאחר 10 ימים כאלה, הבינה שככה בלתי אפשרי להמשיך, הרקטות המשיכו לנחות מסביב, המזון הלך ואזל. בעזרת משפחתה רכשה כרטיסי טיסה מפולין לתל אביב.

הדרך מחרקוב לפולין ארכה 7 ימים. קוצ'רביה נאלצה לנסוע לאורך אוקראינה כולה, לעלות על מטוס בפולין ולהחליף מטוס במינכן שבגרמניה. אמה פגשה אותה בפולין, ויחד הן טסו ארצה. הפחד היה כי לא יאשרו לילנה להיכנס לארץ אם תהיה לבדה.

בבית חב״ד בפולין סיפקו לה ולאמה לינה בהוסטל ושילמו עבורה על בדיקת קורונה שנדרשה לה עבור הטיסה. בשל מעמדה כחסרת זכויות ואזרחות בישראל, אין היא יכולה להתפרנס. לצערה אין לה אישור עבודה או ביטוח רפואי. בנוסף לכך, פנתה לשירותי ההגירה כדי לברר את מעמדה בארץ, ועל אף שהובטח לה כי תקבל תשובה תוך שלושה ימים, חודש עבר והיא עדיין ממתינה.

רק רוצה אישור לעבוד

בינתיים היא לא עובדת ומתגוררת אצל הוריה על חשבונם, ולא מקבלת כל תמיכה מהמדינה. ״מגיל 17 עבדתי והרווחתי כסף באופן עצמאי ודאגתי לעצמי באופן מלא. עכשיו אני צריכה לבקש כסף מההורים״, אומרת ילנה בצער. כל שהיא רוצה לקבל אישור עבודה, אפילו עם הגבלות, לפחות כדי שתוכל לרכוש אוכל הביתה. 

למרות כל הקשיים, ילנה מספרת שהיא נהנית בחיפה. היא מחכה תמיד לסופי השבוע, לטייל עם אמה במקומות שונים בעיר. ״בינתיים אני לא יוצאת לבד, אני חוששת ללכת לאיבוד כשאני עוד לא יודעת את השפה״, היא אומרת.

אנה פלחובה – חיים שקטים ומסודרים

אנה פלחובה, בת 70, עבדה כפקידה במרכז האקדמי לרפואה בחרקוב. תפקידה כלל ארגון פגישות, בדיקת מאמרים מדעיים וכתיבת דוחות. הבניין בו גרה עם בעלה נמצא במרכזה של העיר. השכנים בבניין בו התגוררה הקימו קבוצת וואטסאפ בה שיתפו ביניהם את המתרחש, עוד ועוד התכתבויות העידו כי המצב הולך ומחמיר והסכנה שמרחפת מעל העיר סוגרת את התושבים.

אנה פלחובה (צילום: אלבום אישי)

אנה על חרקוב:

חרקוב שלנו היא עיר מאוד יפה. היו בה הרבה מסעדות, בתי קפה, מוזיאונים. היום לא נשארו מהם כלום. הסתכלתי מהחלון כשעוד היינו שם ולא ראיתי אפילו כבישים. הכול היה מלא רסיסים של רקטות וחתיכות בטון של בניינים.

מה ניקח ומה נשאיר?

מספר ימים לאחר תחילת המלחמה, אנה ובעלה קיבלו טלפון מבית הכנסת בחרקוב עם קריאה להימלט לישראל. השעה הייתה 11 בלילה, ולזוג נאמר כי עליהם להיות במקום האיסוף כבר למחרת ב-10 בבוקר. מרוב הלחץ לא ידעו מה לקחת עימם ומה להשאיר מאחור.

יחד עם בעלי החיים שלהם, כלב וחתול, הגיעו לדנייפר ומשם ללבוב. התחנה הבאה הייתה רומניה. מתנדבים דאגו להם ללינה במלון מתאים, בו מותר להכניס בעלי חיים – לא היה שום סיכוי מבחינתם שישאירו את אהוביהם הקטנים באוקראינה. 

כשנחתו בישראל, הגיעו למושב גורן שבגבול לבנון. הכלב והחתול מצאו הרבה חברים חדשים במקום האירוח אליו הגיעו פליטים נוספים, גם הם עם בעלי חיים. אנה מבקשת להדגיש שהיא אסירת תודה לכל המתנדבים, הם סיפקו חול, אוכל וציוד לחברים הקטנים. 

"יש לנו הכל"

לזוג יצא לבקר לא מעט בארץ לפני כן – יש להם חברים וקרובי משפחה כאן. בזכותם אנה ובעלה מצאו דירה בקריית מוצקין, ויש להם כל מה שהם צריכים. הקשיים היחידים שהם חווים הם געגועים לעירם הגדולה והיפה חרקוב ואי ידיעת השפה העברית. מעבר לכך, כלבם האהוב, טושה, פוחד להישאר לבדו בבית וחווה החרדות בעקבות חוויות המלחמה.

סיפוריהן של הפליטות שהגיעו לחיפה משמחים וכמובן גם עצובים. מצד אחד הן הצליחו לברוח מאזור המלחמה ומצאו כאן בית, אך כולן עברו חוויות קשות וזקוקות, כמו פליטים אחרים, לתמיכה ולסיוע שלנו, כדי להתאושש וכדי לבסס דרך חדשה ויציבה בביתן החדש בישראל.

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

פולינה וורונקובה
פולינה וורונקובה
פולינה וורונקובה | כתבת חי פה

כתבות קשורות לנושא זה

6 תגובות

  1. הם יממשו את כול זכויותהם יקבלו כסף(אלפים)ויחזרו חזרה לרוסיה.זה היה כבר בעבר לא?

  2. שיפסיקו לבכות!!! מכרה שלי עלתה ארצה בשנת 90 ועבדה במשק בית ובטיפול בתינוקות עד שלמדה עברית ומצאה עבודה כתכניתנית. היא ספרה לי שרצתה לסייע והציעה עבודת משק בעת לפליטה אוקראינית בשכר המקובל והגברת סרבה. מה פתאום שהיא שהיתה מנהלת חנות כלבו גדולה תעסוק במשק בית….

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...