דיירים בחביבה רייך טוענים: מי שאישר כל כך הרבה פרויקטים של התחדשות עירונית בלי להסתכל הוליסטית על השכונה – מספר החניות, תשתיות ואיכות החיים, הרס את השכונה
בשכונת רמות רמז הייתה הזדמנות גדולה, שהוחמצה. השכונה הייתה מוזנחת מאוד, התגוררו בה בעיקר קשישים וסטודנטים בשכר דירה, בשל הקרבה לטכניון. לאט לאט התגבשה ההבנה, שהדרך לשדרג את השכונה ולהפוך אותה לאטרקטיבית היא על ידי פרויקטים של התחדשות עירונית.
כל השכונה בהתחדשות עירונית
ברמות ברמז החליטו להביא את כל סוגי ההתחדשות העירונית. בבניין אחד הוחלט לעשות פינוי, עיבוי, בינוי ובשאר הבניינים הפינוי בינוי הידוע. השכונה כולה נבנתה לפני שנת 1980, כך שלא הייתה בעיה מהכיוון הזה. הבעיה הגיעה מכיוון לא צפוי. בעיריית חיפה לא הבינו מה עלול לקרות בשכונה, שכולה הולכת להתחדשות עירונית. מובן, שגם התושבים שחתמו על הסכמה (התושבים שגרו ברמז לפני הפרויקטים של ההתחדשות העירונית) וגם מי שקנה דירה באחד הפרויקטים, לא דמיין מה הולך להיות. אי אפשר להאשים תושבים בחוסר הבנה, אנחנו לא אנשי מקצוע, אבל את אנשי המקצוע בהחלט אפשר להאשים.
להאשים במה? הנה ההסבר: נניח שיש שכונה ובה 100 בתים ובניין אחד הולך להתחדשות עירונית. במקום בניין של 4 קומות יהיה עכשיו בניין של 7 קומות. האם זה יפגע בשכונה או בתושבים? לא. אבל תדמיינו מצב שחצי מהבתים אחד אחרי השני הולכים להתחדשות עירונית, כאן מתחילה הפגיעה הנוראית באיכות החיים של התושבים.
חיים בתוך אתר בנייה
בואו נשים בצד את החיים באתר בנייה במשך למעלה מעשור. בואו נתעלם מתנועה בלתי פוסקת של משאיות בכל שעות היום, מהאבק, מהרעש. בואו רק נסתכל על חניות ותשתיות. תושבי רמז מדברים על זה שהם מגיעים הביתה ואז מתחילים לעשות עוד ועוד סיבובים עם הרכב כדי למצוא חניה. בחלק מהפרויקטים הדיירים מקבלים חניה אחת פרטית, אבל היום למשפחות רבות יש יותר מרכב אחד. יש גם פרויקטים בלי חניות כלל. תחשבו מה קרה לכמות כלי הרכב בשכונה. עם קודם הבתים בשכונה היו בגובה 3-4 קומות ומספר הדירות היו כ-10, כיום יש הרבה רבי קומות עם 4 דירות בקומה, ומספר כלי הרכב הכפיל ושילש את עצמו. מספר כלי הרכב גדל מאוד, אבל כמות החניות לא השתנתה.
מסיימים יום עבודה ומתחילים לחפש חנייה…
לאורך השנים תושבי השכונה פנו לראש העיר יהב ועכשיו לקליש רותם בשביל לקחת מגרשים, שעדיין פנויים ולהפוך אותם למגרשי חנייה. נעשו כל מיני הצבעות ופגישות ודיבורים, אבל שיפור במצב החנייה – זה לא. כשמדברים עם תושבי רמז מיד מבינים שזו הבעיה המרכזית. כולם מדברים על כמה זה מבאס לחזור עייפים ממקום העבודה שלהם בשעה 17:00 ובוודאי אחרי ואז להתחיל להסתובב עוד חצי שעה – שעה כדי למצוא חנייה. כולם מדברים כי הגיעו לגור בשכונה כדי לשפר את את איכות חייהם, הם רצו דירות חדשות וסביבה ירוקה, ובסוף מצאו את עצמם סובלים.
חדר השינה של השכנים – מהמרפסת
לא ניתן להאשים את תושבי השכונה. הם הגיעו לפגישות מכירה והראו להם רק את הבניין שבו הם עתידים להתגורר. בפועל, במשרדי המכירות לא הראו להם את שאר הבניינים המתוכננים. סביב הבניין המיועד, מרבית משרדי המכירות ציירו מדשאות, כשבפועל הבנייה ברמז היא מאוד צפופה. יותר מכך, יש דיירים בקומה שישית בבניין אחד, לצורך הדוגמה, שחשבו שהם קונים דירה כששאר הבניינים יהיו מרוחקים מהם, כיוון שזה מה שהראו להם במשרד המכירות. בפועל, כשהם יושבים במרפסת, במרחק מטר מהם ישנה מרפסת של בניין קרוב או בכלל חדר שינה.
עוזבים את השכונה
"אנחנו עומדים עכשיו לעבור מהשכונה", סיפרה לכתבת חי פה מירית, בשנות ה-40 לחייה, שמתגוררת בשכונה כבר 5 שנים, "בעלי ואני חיפשנו אזור נחמד לגדל בו את הילדים שלנו. התלבטנו בין כמה שכונות, והיו פלוסים ומנוסים לכל שכונה, ומה שמצא חן בעינינו ברמז, היה שהשכונה ממש נראית שכונה חדשה עם כל הפינוי ובינוי, וגם המחיר היה שפוי. ליד הבית שלנו יש בתי ספר וגנים, יש ירוק מסביב, בקיצור מצא חן בעינינו. אבל היינו ממש תמימים. שמענו קצת טענות על כמה קשה למצוא חניה, אבל אז היה לנו רכב אחד וחניה פרטית וקיווינו לטוב.
"קצת אחרי שנכנסנו לדירה קנינו עוד רכב, וכאן התחילו הבעיות. מי שחנה בחניה עלה מיד הביתה, אבל מי שלא היה צריך להתחיל לעשות סיבובים בשכונה ובאיזשהו שלב להחליט האם להחנות רחוק או להמשיך לעשות סיבובים. לתוך זה צריך להכניס קניות ואת הילדים. זה ממש מבאס להחנות במרחק חצי ק"מ מהבית ולהתחיל ללכת אחרי יום עבודה ארוך עם קניות בידיים. ואותו דבר לגבי חזרה בערב עם הילדים, כשהם עייפים ורק רוצים להגיע הביתה ואתה לא מוצא חניה".
"אף אחד לא חשב על איכות חיים"
"מה ששבר אותנו סופית", ממשיכה מירית, "זה שכל החברים שלנו מהשכונה היו כבר עייפים מפניות לעירייה, מסיורים בשכונה ומלחפש פתרונות. אז החלטנו לעבור דירה ולהשאיר את החוויה הלא נעימה הזו מאחורינו. הדבר שהכי מעצבן אותי הוא שאם היה מישהו חושב על איכות החיים בשכונה, לפני שהוא נתן את כל האישורים לתמ"אות האלה, כל זה לא היה קורה, ואולי היינו נשארים לגור שם".
"מוציא את החשק לחיות פה"
"לי יש בעיה כפולה", אומרת לילך, אימא ל-3 ילדים מחביבה רייך, "אני לא הגעתי לכאן אחרי הפרויקטים של ההתחדשות העירונית, גרתי פה לפני. היה רחוב ממש קסום. מעט דיירים, רחוב שקט, היינו מאוד מרוצים. גם האוכלוסייה הייתה מאוד נעימה. הרחוב היום מוזנח ומלוכלך, בגנים אין תאורה, ולא משנה כמה אנחנו פונים לעירייה וכמה סיורים עושים פה – עדיין אין תאורה ומפחיד ללכת דרך הגנים הביתה. הבעיה הכי קשה, נמאס לי כבר לדבר על זה, זו בעיית החניה, זה פשוט מוציא את החשק לחיות פה. אם אני מוצאת חניה, אני מרגישה שזכיתי בפיס. הרי הקבלנים כאן קיבלו כספים מהמדינה כדי לשפר את התשתיות, אבל השאירו את הרחוב כמו אתר בנייה. אחת הדוגמאות היא חומה שנבנתה על ידי העירייה בסיום אחד הפרויקטים. חומה גם מכוערת וגם חוסמת כל כך הרבה חניות".
"אין עם מי לדבר"
"הרחוב הזה זה פשוט חלם", מוסיפה לילך, "גם כשכבר יש לנו רעיונות איך נשיג פה עוד חניות, אין עם מי לדבר. כל פניה לעירייה נתקלת בתגובה שאין תקציב או שמה שביקשנו לא שייך לעירייה – פעם חברת חשמל, פעם הוט ופעם בזק. כמה כוח יכול להיות לבן אדם שגם ככה עובד קשה, מחזיק משפחה ובית, אחרי כל זה להתחיל את הפניות האינסופיות האלה לעירייה. 3 שנים לקח לנו להוריד טלפון ציבורי שעמד ככה נטוש. אין שעה שאין פה חזירים בהמונים, פשוט מכה. הרחוב מלא צואה ושתן של כלבים, והארנונה גבוהה. כל הזמן הפחים פה הפוכים. פינות שפעם היו פינות חמד הפכו לריכוז פחים. ביקשנו לסמן כחול לבן לתושבי השכונה – דחו את ההצעה. להרחיב סימוני חניות – לא, לסדר מדרכות – לא, כלום כלום".
תגובת העירייה תצורף כשתתקבל.
אם תדרשו עוד חניות בכל פרויקט של התחדשות עירונית התוצאה בהכרח תראה כך. זה לגמרי גם אשמת הרוכשים שמשתפים פעולה עם החזון לא ריאלי שמניב רווח בעיקר ליזמים. זה כבר קורה בכל הארץ התופעה הזאת והרוכשים צריכים להפסיק להיות מופתעים מחדשות ישנות.
גורלה של שכונת חביבה רייך נגזר וידוע מראש.השכונה תהפך תוך שנים ספורות לשכונה חרדית.מפני שמחיר הדירות יצנח .הצפיפות הנוראית והדחיסות שיצרו שם מראש הגדירה את התחזית.