יום השואה הבינלאומי • מוסיה מרחוב סטאלין • סיפור קצר מאת נפתלי בלבן-אוברהנד

ביום שבת ה 27.1.24 צוין בעולם "יום השואה הבינלאומי", אשר הוחלט עליו במוסדות האו"ם. בתאריך 27.1.1945 שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ שבו נרצחו למעלה מ 2 מיליון בני אדם, הסיפור "מוסיה מרחוב סטאלין" מביא את סיפורו של החבר הראשון שלי מיד לאחר תקופת השואה, כאשר פליטי וניצולי שואה המתינו בעיר גרמנית (לשעבר) לעלייה לישראל וזאת בתקופת מלחמת השחרור.

גם כיום אנו היהודים בארץ נמצאים באחת המלחמות הקשות לקיומנו בעולם עוין ומלא שנאה כלפינו. כאילו הזמן לא עושה את שלו, האנטישמים מתרבים בכל העולם ולא נותנים לנו מנוח. סיפור זה הוא הראשון מתוך 15 הפרקים בספרי "אל אחוזה הקטנה" המתאר את דרכם של יהודים למדינת ישראל, לשכונת אחוזה שבחיפה ויש בו תמונות מחיי תושבי אחוזה כאשר הייתה עדיין שכונה קטנה ומיוחדת במינה.
למי שמתעניין בהשגת הספר – אפשר להזמינו אצל "יודן ספרים" חורב 16 חיפה.

מוסיה מרחוב סטאלין

העיר ואלדנבורג (Waldenburg) לשעבר, כיום ואלבז'יך (Wałbrzych), שוכנת במערב פולין, במרחק של 70 ק"מ מהעיר הגדולה וורוצלב. העיר הייתה נתונה לשלטון גרמני עד 1945, אז נכבשה על ידי הצבא האדום, שהעבירה לידי הפולנים. אלה החלו ליישבה בפליטים, ביניהם יהודים רבים שהגיעו מהמזרח.

ספרי ההיסטוריה מספרים שבעבר הרחוק גרו בעיר פולנים, ולפי הסיסמא השגורה בפי המתנחלים: "שטח משוחרר לא יוחזר", החלו הפולנים לפנות מהעיר את התושבים הגרמנים, במטרה להעבירם לגרמניה.

המועמדים לגירוש ישבו על המזוודות והמתינו לטרנספר. הם לא "הִטְרַנְסְפֶרוּ" כפי שעשו הנאצים לעמים אותם גרשו, בנוסח: "קח תרמיל, קח מקל, ולך לעזאזל!" התושבים הגרמנים עזבו את העיר טיפין טיפין ובקבוצות קטנות, כשמגמת פניהם היא גרמניה. הבעיה העיקרית שהטרידה אותם הייתה האם יועברו למזרח גרמניה או למערבה.

בתום המלחמה, גרמניה הייתה מחולקת לארבעה אזורי כיבוש: חלקה המזרחי היה תחת שלטון רוסי, ומערבה חולק לאזור אמריקני, בריטי וצרפתי. תרומתם של הצרפתים למאמץ המלחמה בנאצים הייתה בעלת אופי שולי ושנוי במחלוקת (שיתוף הפעולה עם הנאצים בימי ממשלת וישי).

בסוף שנות ה-40 של המאה העשרים, ואלבז'יך הייתה מלאה בפליטים שזה לא מכבר הגיעו מרוסיה ומאסיה התיכונה, ביניהם ניצולים ופליטי שואה. הניצולים שחוו על בשרם את זוועות הנאצים ועוזריהם, היו חייבים להמשיך בחייהם.

פה ושם החלו להגיע חבילות מזון מאמריקה, שעליהן היה כתוב "Care". השולחים היו אחינו היהודים מארה"ב, שסייעו ל"שברי הכלים", שזה עתה השתחררו מהשואה – האסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

העיר הגרמנית לשעבר החלה לחזור לחיים שוקקים. חשמליות עברו ברחובות, וכן אוטובוסים, טרוליבוסים (אוטובוסים חשמליים) ומוניות ענתיקות. מכונית פרטית הייתה רק למזכיר המפלגה הקומוניסטית "הטובה מכולן".

אבי מצא עבודה כפועל בבית חרושת לזכוכית ואהבתי לבקרו במקום עבודתו. היה זה מפעל ענק. בחצר היו גושי זכוכית בצבע כחלחל-ירקרק. בתוך המפעל היה כבשן לוהט, אשר פלט לוחות מזכוכית נקייה, שקופה ומבריקה. אמי חזרה למקצועה הקודם – תופרת שמיכות. פה ושם הצליחה לתפור שמיכה, ולהרוויח כמה זלוטי. אנחנו, הילדים, לא הרגשנו עד כמה היה קשה להורים. היה לנו טוב, ממש גן עדן יחסית לרעב והנדודים שהיו מנת חלקנו בשנות המלחמה.

היהודים באותה תקופה טרם החליטו מה בדעתם לעשות. חלקם עברו את הגבול הפתוח לגרמניה והמשיכו משם לצרפת, לארה"ב או לפלסטינה. המדינה היהודית עדיין לא קמה, אך עמדה לקום בכל רגע… היהודים המתינו בסבלנותשה"אינתיפאדה" הערבית תסתיים.

הרדיו הודיע כל הזמן על "ניצחונותיהם" של היהודים: "בקרבות שהתנהלו בין הערבים ליהודים, נהרגו עשרה ערבים ויהודי אחד". איזו שמחה בלב! עשרה ערבים מול יהודי אחד מסכן. חבל עליו, אבל היה כדאי להיפטר מעשרה אויבים. הלא ידוע לנו שכל העולם נגדנו. סבלנו והושמדנו, והנה עכשיו אנחנו מנצחים!

באותה תקופה, היהודים בעיר ואלבז'יך התחלקו למספר קבוצות: קבוצה קטנה חזרה למקורות. חבריה שבו לבתי הכנסת, גידלו זקנים, לבשו מעילים שחורים וחבשו מגבעות שמתחת להן הציצו פאות ארוכות טווח. חלק אחר של יהודים התקבץ סביב קיבוצניק מוזר, שליח מארץ ישראל, שהרביץ בהם ציונות.

הקיבוצניק לא ידע כלל פולנית או יידיש, או כל שפה אחרת פרט לעברית. ההכשרה העיקרית שהעניק ליהודים הייתה כיצד להכין חביתות נהדרות, המטוגנות בחמאה (בפולין דאז טרם גילו את המרגרינה).

הנוער היהודי התארגן לקומונות או הכשרות וניהל חיי קיבוץ לכל דבר. ביקרתי במין "קיבוץ" כזה. היו שם בני נוער בגילאי 16-17. הם דברו יידיש ומעט עברית ושרו שירים עבריים. מדי פעם, חלק מהם היה נעלם מהעיר, והוריהם המודאגים היו תולשים את שער ראשם מרוב דאגה. הסתבר שהקיבוצניקים העפילו לפלסטינה ונחתו בקפריסין.

אנחנו ראינו בשליח הקיבוץ איש המייצג את הלוחם העברי היורה בסְטֶן (תת מקלע מאולתר ששימש את הפרטיזנים), שבכוחו לגרש את הערבים לכל הרוחות.

חשבתי אז: מהיכן הערבים צצו בכלל? הרי ארץ ישראל היא שלנו כמעט מאז בריאת העולם. כולם יודעים זאת! אנחנו העם של הארץ הנבחרת! ומי הופיע באותה תקופה? הקומוניזם בכבודו ובעצמו. צצו סיסמאות נהדרות על שוויון ועבודה לכל, האומרות שמעכשיו אין אפליה על רקע לאומי, גזעי או מיני.

בקיצור, לכולם ישנה הזכות לעבוד, ובדרך כלל גם לרעוב. ובכלל, כאשר אוכלים, הרי צריך לפתוח את הפה, ואם אין אוכל, הפה נשאר סגור. מאידך, לא כדאי לפתוח את הפה יותר מדי, אחרת ה"מיליציה" (המשטרה הקומוניסטית) תאשים אותך כי דיברת דברי פרופגנדה, ואז אתה יכול להמשיך לשבת בשקט – אך בבית הסוהר.

עם זאת, הקומוניזם נתן הזדמנות ליהודים להשתלב במוסדות השלטון. הופיעו שוטרים יהודים שהיו אזרחי פולין החדשה לכל דבר. אחד ממפקדי המשטרה בעיר היה יהודי צעיר ונחמד, אשר לא נראה כלל כמו היהודים השפופים. הוא היה זקוף, נמרץ ומבין עניין. הוא התגורר עם אשתו ובנם יחידם מוסיה (משה), שהיה ילד בן עשר. התגוררו עמם גם אחות אשתו ובעלה בדירה בקומה השנייה ברח' סטאלין, שהיה הרחוב הראשי והסואן ביותר בעיר.

מוסיה היה ילד מפונק ואהוב מאוד על הוריו ודודיו. הם היו חבורה נעימה, אשר כללה שתי אחיות יפות (במין יופי יהודי טיפוסי), בעלות שיער חום, תמיד לבושות יפה, ושני הבעלים היו מוכשרים ומצליחים בעיר המתאוששת. מוסיה היה הקמע של המשפחה, איתו עברו את תקופת השואה.

בדרך לא דרך הצליחו להציל אותו ואת עצמם ממוראות המלחמה. מוסיה נראה תמיד מטופח, מסופר קצר ולא כל כך דמה להוריו. הוא היה כהה עור, בעל יופי ספרדי. ההורים שמרו עליו עד כדי כך שלא הרשו לו לשחק עם הילדים הגויים ברחובות, כדי שלא יאונה לו כל רע, והלכו עמו לכל מקום.

בני משפחתו התיידדו עם הוריי והחליטו פה אחד שאני מתאים להיות החבר של מוסיה. ואכן, אנחנו הילדים התחברנו בינינו במהירות. בתקופת המלחמה ובמהלך הנדודים, לאף אחד מאיתנו כמעט ולא היו חברים, והיינו צעירים מכדי להיות ילדי רחוב.

שנינו היינו ה"פוצקל'ה מוצקל'ה" של האמהות שלנו. היה לנו סידור קבוע: אני הלכתי למוסיה פעם ביומיים לשחק איתו בביתו הגדול, והוא היה בא אליי מדי מספר ימים. מוסיה אהב יותר לבוא לשחק אצלי מאשר לשהות בביתו. מאחר ומוסיה ובני משפחתו גרו ברחוב סואן במיוחד, לא מתאים היה לשחק ברחוב. בדרך כלל, בביקוריי בביתו, ישבנו ליד החלון הגדול וצפינו בנעשה ברחוב.

לעומת זאת, אצלנו בבית היה כיף אמיתי. ביתנו היה ממוקם במרכז העיר הישנה. היה זה בניין מפואר, אשר נבנה ב-1799 ושימש בעבר הרחוק כבית מסחר בינלאומי לטקסטיל. על גגו היה מוצב עוגן, אשר סימל את הקשר המסחרי עם ארצות מעבר לים. ליד הכניסה לבית היו חנויות שונות, והיה "בטוח" גם לילדים קטנים לטייל שם.

היו שם חנויות עם צעצועים נהדרים מתוצרת גרמניה, שנותרו שם עוד מלפני המלחמה. היו גם צעצועים מתוצרת צ'כוסלובקיה שהיו הנפלאים ביותר שראיתי מעודי, עד עצם היום הזה.

גולת הכותרת הייתה הקונדיטוריה, ובה עוגות גבינה נהדרות. למוסיה ולי היה ריטואל קבוע: היינו ניגשים לקונדיטוריה וקונים עוגת גבינה מרובעת מתוך מגש אפייה מתכתי. לאחר שהיטבנו לִבֵּנוּ בעוגה, חזרנו לקונדיטוריה לקנות "קינוח". קנינו מסטיק מתוק, הדומה למסטיק "עלמה" בארץ, ומיד אכלנו אותו בתאבון רב. אולם, לא טרחו להסביר לנו שמסטיק לא בולעים…

כאמור, מוסיה הגיע תמיד לביתי כשהוא מלווה בבני משפחה. לעומתו, אני הייתי יותר פרחח, והלכתי בכל הרחובות לבדי, וגם לביתו של מוסיה הייתי הולך בעצמי. בדרך הייתי נכנס לכל מיני חצרות ו"מרחרח" פה ושם. אהבתי את המולת העיר. לעתים הייתי נעלם לשעות רבות, ואז הוריי היו נאלצים לפתוח בחיפושים אחרי…

באחד הימים, ארע אסון מחריד. כל העיר הייתה כמרקחה – מוסיה נהרג! הילד היפה, בעל העיניים החולמניות, ירד מדירתו ועמד בשקט בפתח ביתו, וכהרגלו בהה בסביבה. לפתע הגיח טרוליבוס, הנהוג בידי נהג שיכור. הטרוליבוס סטה ממסלולו, התנתק מהכבל החשמלי המחובר אליו והתנגש בעוצמה בשער הכניסה של הבית. מוסיה נמחץ ומת במקום.

זו הייתה טרגדיה נוראה עבור היהודים, ובמיוחד בביתנו. אמי הסבירה לי כי מוסיה מת בגלל נהג פולני שיכור. הילכו שמועות שאבא של מוסיה, ששימש כמפקד המשטרה בעיר, ייקח אקדח ויהרוג את הנהג. מובן שזה לא קרה מעולם.

שאלתי: "מה זאת אומרת שמוסיה מת?" אמי ענתה: "זה אומר שהוא לא יבוא אליך יותר". הקשיתי: "לא יבוא? אז מה, הוא נשאר תמיד שם… כמו היהודים שמתו בשואה ונשארו שם ויותר לא יבואו?" "כן", ענתה אמי, ודמעות בעיניה. לי הדבר לא היה ברור דיו, ושאלתי: "ומה עם ההורים שלו? מה הם עושים?" היא ענתה: "יושבים בביתם 'שבעה' ובוכים".

למחרת, בשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי כהרגלי לביתו של מוסיה. נכנסתי בשערו הסדוק של הבית, עליתי שתי קומות, עברתי במסדרון החשוך והגעתי לדירתו. מעבר לדלת האפורה נשמע קול בכי חרישי. דפקתי בדלת, אשר נפתחה לרווחה, ואמו הופיעה בפתח. שאלתי: "מוסיה מת?" בני המשפחה פרצו בבכי נורא. ברחתי מהמקום כל עוד רוחי בי, כשגם אני ממרר בבכי.

למחרת היום הודיעה לי אמי כי לא אלך יותר לבית הספר. נרשמנו לעלייה לארץ ועמדנו לעזוב את פולין. היא הוסיפה כי כאשר נגיע לארצנו ישראל, אמשיך בלימודיי. ואכן, למן אותו יום, לא ביקרתי יותר בבית הספר הפולני.