מה עושה מֶרְפִי בקריית מוצקין?
"אני צריך אותך."
"מה קרה?"
הבעת הפנים של ידידי זעקה – הצילו.
"אני צריך שתדבר. אחד הנואמים ביטל את הגעתו
ויש לי חור של בערך ארבעים דקות."
ידידי היה המארגן והמנחה של הכנס.
זה היה כנס של מנהלי בתי ספר, רכזים, מנחים ועוד כאלה שמות
במקום מכובד בקריית מוצקין ומצאתי את עצמי שם, רק כי ידידי ביקש
ממני לבוא בתואנה כי היה מאד מעוניין שאתרשם מניהול היום
ואביע את דעתי לצורך שיפורים ורעיונות, בהנחה שתמיד יש צורך בכאלה.
ומכיוון שחברי יודע מה דעתי על השתלמויות החינוך האלה
התגנבה למוחי הפלילי המחשבה כי יש כאן משהו חשוד.
אלא שאז, החלק התמים והצדיק בקופסה שלי אמר:
'למה? למה? תירגע, לא כולם נגדך'.
עכשיו הבנתי לא לסמוך על החלק ההוא.
וכמו בסרטון ראיתי את מוחי הפלילי מוציא לשון לאחיו התמים
– 'אמרתי לך.'
'הוא רצה אותך כגיבוי אם תצוץ בעיה, זו שתמיד צצה, כמו עכשיו.'
(תשאלו את מֶרְפִי, זה מהחוק ההוא.)
הופתעתי. "השתגעת, על מה יש לי כבר לדבר?" אמרתי
תוך שאני סוקר את האולם שהחל מתמלא.
"לא יודע, דבר על מה שאתה רוצה. חינוך, ספורט, ספרות.
כתבת כבר שני ספרים, אז דבר על תהליך הוצאה של ספר,
על העלילה שלהם, לא יודע מה, העיקר שתדבר
ולא תפסיק ארבעים דקות."
התמונה שלו באותו הרגע הייתה של אחד שנסחף
לעומק הים ומנופף בידיו לעזרה, רגע לפני שהוא נעלם במצולות.
לא הייתה לי ממש ברירה. פיקוח נפש.
"עוד כמה זמן?" שאלתי
הוא הציץ לרגע בשעונו ופלט: "עוד שעה."
רגע, רגע, ספר לנו מי אתה
טוב, על מה מדברים.
חשוב לי להיות מעניין. לא רוצה לעשות לאחרים
מה שעשו לי במשך שנים במערכת החינוך.
המחשבה האוטומטית שקפצה לי הייתה לדבר חינוך.
כלומר, בגדול, איך אני חושב שצריך להיראות החינוך הבית ספרי, בשונה
מהתנהלותו היום ולהביא דוגמאות דרך סיפורים ובתיבול נכבד של הומור.
יש לי את זה באחת ממגירות המוח, דיברתי על זה לא מעט, והביקורות
על ההרצאה היו טובות מאד, אז יאללה, שיהיה.
אלא שדקה אחר כך צדו עיני מישהי שעמדה בקרן זווית והייתה שקועה
בנייד שלה ברמה כזאת שגם אם ג'ירפה הייתה עומדת לידה,
מרכינה את ראשה מהרקיע השביעי ושואלת בשפת בני אדם
'היכן כאן השירותים', אותה העלמה הייתה מצביעה בפיזור נפש
לכיוון מסוים וממשיכה בשיחת הוואטסאפ הרת הגורל שלה.
כן, עד כדי כך היא הייתה מנותקת מהסביבה וטבולה בתוך הנייד שלה.
ואותה עלמה ממוקדת הטלפון העלתה במוחי רעיון. ס מ א ר ט פ ו ן.
אחרי כארבעים דקות עליתי לבמה.
ידידי, מנחה הכנס, לא הציג אותי לקהל.
הוא ידע בדיוק מה אני חושב על הצגה מקדימה של מרצים ובמיוחד
כאלה שמציגים את הרזומה המפואר שלהם, שזה בערך עשר דקות
של טפיחה עצמית על השכם.
ניגשתי ישר לעניין.
אחרי משפט אחד מישהי מאחת השורות הראשונות קראה בנחרצות:
"לפני הכל, תציג את עצמך."
קול אחר חיזק אותה: "אתה לא מתכוון להציג את עצמך שנדע
מי מדבר איתנו?"
"לא" עניתי קצרות.
חלק רטנו, חלק החליפו מילה עם היושב לידם וחלק נעו בכיסאותיהם
בחוסר נוחות. בזווית העין ראיתי מישהי שישבה בקצה השורה
הראשונה והבליעה חיוך.
יופי, לפחות אחת עם חוש הומור.
האיבר ה-249
המשכתי. "אתם זוכרים את הימים שהרבה מאד אנשים
היו נכנסים לשירותים עם ספר? או עיתון?
אני מכיר גם כאלה שהתקינו מדף ספרים בשירותים."
רחשי צחוק כבוש נשמעו באולם.
"נשמע מצחיק, הזוי? למעשה, המילה הנכונה תהיה – מיושן.
כיוון שהיום נכנסים לשירותים עם הטלפון.
כל שנרצה נמצא בו, ולמעשה, גם הרבה ממה שלא נרצה.
עד כדי כך אנחנו לא יכולים בלעדיו שאם עד תקופה מסוימת
היו לנו מאתיים ארבעים ושמונה איברים בגוף, עכשיו יש לנו
מאתיים ארבעים ותשע.
אין אחד שלא מכיר את התמונה האבולוציונית המדגימה את
התפתחות האדם. בהתחלה, הציור נראה ממש כמו קוף על ארבע,
ובתמונה הבאה הוא מזדקף מעט, ואז אחרי עוד שתי תמונות
כבר נראה דומה מאד לצורתנו היום.
כנראה שבעוד לא יודע כמה שנים, יוסיפו עוד דמות לספרי ההיסטוריה
והיא תהיה עם בליטה בכיס. סמארטפון."
קולות הצחוק בישרו לי כי יש הקשבה. יופי.
"ברשותכם, בואו נדבר רגע על האיבר הזה.
כיום, הגיל הממוצע בציבור הכללי בישראל לקבלת טלפון נייד ראשון
הוא 9. משמע, כיתה ג'. וזה הממוצע.
מה שאומר שלחצי כיתה יש טלפון כבר לפני כן.
מה שעוד אומר, שאנחנו מדברים על דור שנולד וגדל לתוך
העולם המקוון, הדיגיטלי.
ילדים ומתבגרים בגילים הללו עוברים שינויים משמעותיים מאד.
זהו בדיוק הגיל בו הם רוכשים מיומנויות חברתיות, קוגניטיביות ופסיכולוגיות.
אלו שנים קריטיות לצורך ההתפתחות שלהם, ולכן סקרן אותי מאד להבין
את ההשפעות של המרחב הדיגיטלי עליהם, כשסביר להניח
שלמשהו כל כך מרכזי בהתנהלות היומיומית אכן תהיה השפעה גדולה.
התברר לי שמחקר כזה כבר קיים. מחקר רציני עם תוצאות ברורות.
עורכי המחקר הבהירו כבר בתחילה, כי הם נתקלו בקשיים כשניגשו אל המחקר,
שכן הנייד הוא לא טלוויזיה שצופים בה שעתיים או שלוש ביום, אלא מכשיר
הצמוד לבעליו בכל שעות היממה ומלווה אותו בכל רגע, ובמקביל
לפעילויות אחרות שלו.
טוב, אחסוך לכם את הפרטים וניגש לעניין.
שיטת החסך
החוקרים בחרו בשיטת 'החסך'.
כלומר, אם אני רוצה לבדוק איך משהו מסוים שהוא חלק ממך
ברמה היומיומית, אולי אפילו ברמת ההתמכרות, אני אנתק אותו ממך,
אצור אצלך חסך, וכך אבדוק איך החוסר של אותו דבר בא לידי ביטוי.
במקרה שלנו, חסך של הסמארטפון.
כדי שבני הנוער יסכימו בכלל להיות חסרי טלפונים למשך תקופה ארוכה
הוצע להם תגמול כספי. זה עזר.
ל-98 בני הנוער שהשתתפו במחקר חולקו יומנים.
הם התבקשו לכתוב במשך השבוע ובאופן חופשי, איך חוו את
היעדר הטלפון מחייהם.
קריאת היומנים לאחר אותו השבוע הייתה מרתקת.
הנה דוגמה אופיינית. זו נערה:
'אוף! אוף! אוף! אוף! אוף! נמאס לי כבר! אני רוצה את הטלפון
שלי בחזרה.
טוב, טוב, אני לא אשבר, רק עוד כמה ימים.
יש לי מספיק שליטה עצמית לא ללכת ולקחת את הטלפון מהארון
של אבא שלי. הסקרנות שלי בשמיים.
בא לי, אפילו רק לשנייה אחת, לראות את מצב הוואטסאפים בטלפון,
לראות מי חיפש אותי.'
אבל היו תגובות מסוג אחר והן היו מעניינות במיוחד.
היה מישהו שתיאר בצורה יפה שהוא הרגיש בתחילה איך כל החברים שלו
בעניינים בסמארטפון ורק הוא בחוץ. עד שבשלב מסוים הוא קלט: 'זה לא אני
שבכלא והם החופשיים, אלא בדיוק ההיפך – זה אני שמשוחרר ואילו הם כבולים.'
למעשה היו שתיים עשרה תגובות כאלה במילים ובסגנון שונה.
מתברר שהיעדר הטלפון חשף בפניהם עד כמה הם נמצאים תחת השפעתו.
כמה חבר'ה סיפרו על כך שנסעו עם ההורים ופתאום שמעו סיפורים מאבא.
הם היו קשובים יותר כיוון שהיו נטולי טלפון, או כפי שספרה מישהי – היא שמרה
על אחיותיה ופתאום התפנתה לדבר איתן.
אז נכון, הטלפון הפך לחלק מחיינו עד כדי כך שאנו זקוקים לו גם אם אנחנו
לא משתמשים בו, ולכן קשה לבקש לא להשתמש בו.
אז מה הפתרונות? אם בכלל צריך פתרונות…
את זה הייתי רוצה לשמוע מכם. אבל רגע לפני, הייתי רוצה להעיר משהו.
הערה שאם תרצו תכניסו לסוגריים.
שומרי המסורת לא משתמשים בטלפון בשבתות ובחגים, בהתאם לאידיאולוגיה
שלהם. לפעמים זה יומיים ואפילו שלושה ימים רצופים.
ובחברה החרדית לא תראו ילדים בני תשע עם סמארטפון.
טוב, עכשיו מחכה לתובנות שלכם."
ידידי שישב בקצה הבמה סימן לי בהיחבא בהרמת אגודל ובחיוך רחב.
כנראה שהייתי פקק לא רע. בינתיים.
מה אני, גי'רפה?
השיח המשיך עוד כעשרים דקות. שיח שמן הסתם לא ישנה משהו למישהו.
אחרי כעשרים דקות הודיתי לכולם על ההקשבה ללהג שלי שארך
יותר מארבעים דקות.
ירדתי מהבמה לכיוון היציאה וחברי קיבל אותי בזרועות פתוחות ובחיוך, שבאותו
רגע נדמה לי כנכלולי משהו. הגיוני. (זה היה וואטסאפ מהמוח הפלילי.)
"אתה שועל אמיתי" פלטתי לעברו.
הוא לא הספיק להגיב כשמישהי צצה לידנו.
זיהיתי אותה כזאת שישבה בקצה השורה הראשונה וחייכה כשלא רציתי
להציג את עצמי.
"היי, שלום," היא אמרה. "הייתה יופי של הרצאה, היה מעניין. נהניתי."
"תודה רבה, המנהלת." עניתי.
פניה הביעו הפתעה. "איך אתה יודע שאני מנהלת?"
גלגלתי עיניים. "לא יודע, אולי יש לי במוח חלק פלילי ששולח לי דיווחים מהשטח",
ריככתי את האמירה בסוג של חיוך.
"רציתי לשאול משהו."
"בבקשה" אמרתי וציפיתי למשהו בעניין הסמארטפון.
"אני מעריכה שיש סיבה טובה מדוע לא רצית להציג את עצמך בתחילת
ההרצאה. מותר לי לשאול למה?"
"כן, מותר לך לשאול, אבל ייקח לי כמה דקות להסביר את הרעיון.
לי יש את הכמה דקות הפנויות האלה ואם גם לך יש, אז בואי נשב לדייט
קצר במקום ההוא שמעבר לכביש." אמרתי, והצבעתי לעבר
בית הקפה שממול.
"כן, אין בעיה." היא צחקה בפה מלא ואז פלטה: "זה לא באמת דייט, נכון?"
נעצתי בה את המבט הכי אדיש שגייסתי מהארסנל שלי ואמרתי בהדגשה:
"לא המנהלת, ל א א א." ובהטעמה הוספתי "ואת משלמת."
חצי שעה אחר כך, נעצרתי בחריקת בלמים לפני מעבר חצייה
כשנערה דבוקה לסמארטפון התפרצה לכביש.
היא לא הסתכלה לצדדים ולא שמעה את חריקת הצמיגים שלא אתפלא
אם העלו עשן. לא ברור איך לא נפתחה כרית האוויר.
היא פשוט צעדה עם מבט בתוך הטלפון וחוטים שהתחברו לאזניה.
משום מה באותו הרגע הרגשתי כמו ג'ירפה.
יצחק יקר
אין מילה שתעלה על הכתב ואני לא אגמע אותה.
דרך הבטוי שלך מהפנט ומשכר. גם אם קראתי את אותו טקסט לפני יום, כשאקרא אותו למחרת הוא יקבל פנים חדשות ומרתקות.
סם משכר!
תודה.
אוהבת
אסתר
המאמר בהחלט מעניין. שבוע טוב
תודה רפי, שבוע טוב
המאמר בהחלט מעניין אבל אני עדיין סקרנית לשמוע את ההסבר מדוע לא רצית להציג את עצמך…
מאמין שבשבוע הבא או בזה שאחריו, זה יהיה הנושא.