העולים החדשים שהגיעו לחיפה על רקע המלחמה • "אנשים איכותיים שהמערכת לא ערוכה עבורם"

(חי פה עם קליטת עלייה) – מעל 8,000 עולים חדשים הגיעו לחיפה במהלך השנה האחרונה. לא ניתן לנקוב במספרם המדויק, היות שרבים מהם מוגדרים עדיין כתיירים, שכן תהליך קליטתם טרם הושלם. מדובר לא פעם בתהליך איטי מאוד ומסורבל, שכרוך בהמתנה ארוכה ובתורים מתמשכים, כשהמערכת אינה ערוכה לטפל בענייניהם ביעילות, ודאי כשמדובר בכמות כה גדולה של עולים שהגיעו כמעט בבת אחת, וכולם זקוקים למענה.

---

על פי נתוני המשרד לעלייה וקליטה, 8,584 עולים חדשים נקלטו בשנת 2022 בחיפה, עוד כ-2,500 משני סטטוס (אלו שבאו כתיירים ויהפכו לעולים חדשים לאחר אישור המסמכים בישראל), ועוד כ-1000 תושבים חוזרים. רובם המכריע של העולים (8,152) מברית המועצות לשעבר (כולל אוקראינה), 105 מאתיופיה, 35 מצרפת, 9 מבריטניה, 73 מארה"ב וקנדה, 121 מאמריקה הלטינית ו-89 ממדינות שונות.

ברחו ללא מסמכים

"הליך שינוי סטטוס תייר לסטטוס עולה חדש אורך לעיתים זמן רב והוא גם מאוד אינדיבידואלי. הרי רבים מהעולים שהגיעו לישראל על רקע המלחמה באוקראינה, נאלצו לברוח במהירות מבלי שהתאפשר להם לקחת איתם מסמכים. במצב כזה נדרש להשיג מסמכים מקוריים וזה קשה מאוד", מסבירה טטיאנה ג'ון, יו"ר סיעת 'ישראל ביתנו' בחיפה.

אנשים משכילים, תרבותיים שיש להם מה לתרום

עם הגעתם לישראל, התארחו העולים בבתי מלון במרכז הארץ, לשם הגיעו נציגים מרשויות מקומיות שונות והציגו בפניהם את עירם. "כל מחזיק תיק עלייה וראש עיר מעוניין למשוך לעירו עולים חדשים, שכן עלייה יש בה כדי לתרום לכל עיר ובתחומים רבים ומגוונים, על אחת כמה וכמה כשהעלייה של השנה האחרונה כוללת ריכוז איכותי במיוחד של אנשים, כשרובם המכריע בעלי השכלה, אומנים, מוזיקאים, אנשי הייטק, צעירים ומשפחות, בעלי ידע רחב בשלל תחומים ודוברי שפות רבות, אלה אנשים שמלכתחילה לא סביר ש"ישבו על הצוואר" של הרשות או של לשכת הרווחה. מדובר באנשים עובדים, חרוצים, משכילים שקליטתם תחזק כל עיר ותתרום לשגשוגה".

חיפה עיר אטרקטיבית עבור עולים חדשים

"חיפה היא עיר אטרקטיבית עבור עולים חדשים, מסיבות רבות", אומרת ג'ון. "הר, ים, מחירים נוחים יותר ביחס לערים אחרות, אקלים נוח, הרבה חברים ומשפחות שהתמקמו פה עוד קודם. חלק גדול הגיעו לכאן בעבר כתיירים והכירו את העיר, אז בחרו להגיע ולגור חיפה. עולים בוחרים את חיפה כעיר מגוריהם גם בלי פרסום או שיווק שאולי נדרשים בערים אחרות.

הקשיים בהם נתקלים העולים

"הבעיה הראשונה והמרכזית היא ביוקרטיה", אומרת ג'ון. "אם הממשלה הקודמת עוד השתדלה ובאה לקראת העולים בכל התהליכים האלה, לצערי, לממשלה הנוכחית יש כנראה סדר עדיפויות אחר, ובמשרד הקליטה נראה שאין עדיפות לקליטת עולים מאוקראינה רוסיה ובלרוס. יש גם קשיים בסיוע מהפרויקטים של הערים, כי נפל עליהם עומס, ופיזית אין להם היכולת להתגבר על המצב. אנשים מחכים לקבל את סל הקליטה מהפרויקט, לקבל ליווי, סידור במסמכים, והתורים ארוכים. יש גם בעיות בחיפוש דירות, כי המחירים עלו ויש הרבה "חאפרים" שמנסים לרכב על הגל, לצערנו".

מחסום השפה

"יש בעיות שפה, הרי בלי שפה אי אפשר להתקדם ולהיות אזרח לכל דבר. האולפנים עמוסים, חסרות כיתות, חסרים מורים. דאגתי לגייס אנשים שיכולים לתרום וללמד בהתנדבות, אבל התברר שאין מספיק אולפנים וגם להתנדבות צריך אישורים. בעיה נוספת באולפנים היא שלא מקבלים אנשים מעל גיל 60. זה מדהים, אומרת ג'ון, כי מדובר באנשים שטרם יצאו לפנסיה והם צריכים לעבוד".

תוקף סל הקליטה

"אבל הבעיה החמורה ביותר היא שתוקף סל הקליטה הוא שישה חודשים ומותנה בלמידה באולפן. כך יוצא שפעמים מחכים שמונה חודשים רק כדי ללמוד באולפן, ובינתיים סל הקליטה נגמר. הרבה עולים הולכים לעבוד בכל מיני עבודות בשביל הפרנסה, עבודות שלא ניתן אפילו ללמוד בהן עברית, כי בסוף הולכים לעבוד בניקיון, או כמטפלות/ים במבוגרים, ואז נותנים להם לטפל בדוברי רוסית, כך שאין סיכוי ללמוד את השפה. המקצוע היחיד שניתן לעסוק בו הוא היי טק, כי שם ניתן לדבר אנגלית, אבל רוב רובם נשארים בלי שפה וזו בעיה רצינית".

בוחרים לגור בהדר והסביבה

"רוב העולים בוחרים לגור בהדר, קריית אליעזר, בת גלים ונווה שאנן, בגלל המחירים הנוחים יותר והנגישות לתחבורה ולבתי ספר. חלק גדול מאלה שהגיעו מרוסיה ובלרוס לא זקוקים לכסף, והם יכולים לבחור לגור במקומות יוקרתיים יותר. אבל רוב העולים הצעירים והמשפחות חושבים על בתי ספר ועל חברת תלמידים דוברי רוסית ואוקראינית, ובשכונות האלה יש בבתי הספר יותר תלמידים דוברי רוסית שיכולים לעזור לתלמידים החדשים להתאקלם. לגבי החינוך, לא שמעתי על תלונות", אומרת ג'ון, "הם די מרוצים. מה גם שלילדים יותר קל להתאקלם, תוך חודש הם כבר מסתדרים".

על העשייה והפעילות החברתית וההתנדבותית

"אנחנו מתנדבים ותורמים כמה שיותר. יש את אגף הקליטה ותיק הקליטה, אבל לבד הם לא מצליחים להתגבר על העומס. אנחנו מסייעים הומניטרית, כי הרבה עלו בלי כלום, בקושי מזוודה קטנה או תיק עם "זוג תחתונים", אם בכלל. אנחנו מקיימים חוגים ומלמדים עברית מדוברת, על מנת שתהיה להם פרקטיקה. חלק מהעולים עובדים ולומדים באולפן וחלק מחכים, כמו שציינתי, שיגיע תורם ויוכלו ללמוד. אנחנו עוזרים במציאת עבודה, בכתיבת קורות חיים, בקביעת תורים למשרדים, כי הרי העולים לא מכירים את המערכות. נותנים עזרה ברישום לבית ספר, לקופות חולים וכיו"ב. יש לנו גם עורכי דין שנותנים ייעוץ בחינם".

"גאה בעם שלנו"

"אני מרגישה גאווה כל כך גדולה בעם שלנו", אומרת ג'ון בהתרגשות. "אני גאה בישראלים שהגיעו לפני הרבה שנים וזוכרים את הקשיים שחוו ורוצים לעזור בכל דרך כדי להקל על אלה שמגיעים עכשיו. אנחנו עם מחבק שתמיד מתנדב ועוזר. על כל 10 בקשות לעזרה יש 20 שרוצים לעזור. צריך לקחת בחשבון שהעולים החדשים הם אנשים צנועים, והרבה פעמים הם מתביישים לבקש עזרה", מציינת ג'ון.

"אין תקציבים ואין זמן"

"ברמה המוניציפלית, ההרגשה היא שמועצת העיר מנסה כנראה להידמות לכנסת", היא אומרת. "ומי שסובל הם התושבים. מאוד עצוב לי שברחוב העולים מקבלים חיבוק ויחס חם, ובמשרדים לא פעם נותנים להם הרגשה שהם לא רצויים כאן, שאין זמן ותקציבים עבורם עד שהם מקבלים את המסר שעדיף להם לחזור למקום שממנו באו. זה כואב במיוחד לאור זה שזו מדינה שנוסדה על ידי עולים ולמען עולים".

"הקושי הכי גדול הוא שהמשפחה שלנו חצויה"

אנטון טיצ'ינסקי, אשתו טניה ושני ילדיהם מארק ודיאנה, עלו לארץ ממוסקבה במאי 2022. ההחלטה לעלות לארץ לא הייתה ספונטנית, שנים הם חשבו לעשות עלייה, כך שעם פרוץ המלחמה בפברואר 2022, זה היה ברור לשניהם שזו ההחלטה הנכונה והזמן הנכון.

לקח להם שלושה חודשים להתארגן, למכור את הנכסים, לארוז מזוודות, לקנות כרטיסים ולטוס. עם הגיעם לארץ, התגוררו בנתניה, אצל אחותה של טניה, שעזרה להם לשכור דירה לתקופה הראשונית, עד שיסדרו את כל המסמכים".

"הרגשנו בבית מהרגע הראשון"

"מהרגע הראשון שנחתנו הרגשנו בבית. מספרים הזוג טיצ'ינסקי. עוד במסלול בשדה התעופה, האנשים שפגשנו ברחובות, בתי קפה, כולם ניסו לעזור ולייעץ וקיבלנו יחס מאוד חם. נתניה מאוד מצאה חן בעינינו, אבל היו לנו תוכניות אחרות – לעבור לחיפה, שם חיכתה לנו דירה של חברים".

את התהליך הביורוקרטי, למזלם, הם עברו די מהר ועברו לחיפה. תהליך שלא כולם זוכים לסיים אותו במהרה, אם בכלל. אבל על אף שזכו לתהליך מהיר וקיבלו תעודות זהות, ילדיהם, הילד בן השנתיים והילדה בת השלושה החודשים, לא קיבלו תעודות זהות ישראליות ונשארו אזרחים זרים, או יותר נכון – בסטטוס של תיירים. את האזרחות הם יוכלו לקבל, כך מתברר בשלוש שנים הקרובות".

"המשפחה שלנו חצויה"

"זה הפתיע אותנו לרעה, ואפשר לומר שזה הדבר הקשה ביותר שאנחנו מתמודדים איתו בעלייה שלנו. כי משמעות הדבר היא שהמשפחה שלנו חצויה. אני ואשתי אזרחי מדינת ישראל והילדים שלנו, בן שלוש וחצי ובת שנה, שתלויים בנו – לא אזרחים. הם זרים במדינה הזאת, כאילו לא רצויים כאן, זה מה שאנחנו מרגישים. הילדים הם לא רק העתיד שלנו, הם העתיד של המדינה בה הם חיים. הם חלק מהעתיד של מדינת ישראל ובינתיים הם לא מקובלים פה. אבל אנחנו ממשיכים בדרכנו, בונים בארץ את החיים שלנו ומשקיעים בעתיד ביתנו החדש. ישראל זה הבית שלנו", הם אומרים.

אנטון וטניה, שניהם אנשי עסקים. במוסקבה היה להם מפעל לייצור ציוד ותפאורה להופעות וקונצרטים. הם ארגנו אירועים, הופעות של כוכבים בינלאומיים. אבל בארץ הם רוצים לעסוק במשהו חדש. יש להם הרבה רעיונות שניתן לממש. חלקם, התברר, לא מבוקשים בארץ, חלקם עדיין בתהליך פיתוח.

"מאוד חסרה לנו השליטה בשפה העברית, הם משתפים. "למרות שרוב הישראלים יודעים אנגלית ברמה גבוהה, הם מעדיפים לעשות עסקים בשפת האם, וזה הגיוני ונכון. ברור שזה חסרון שלנו, שאנחנו משתדלים לשפר. אנחנו לומדים עברית, הולכים לאולפן כדי להיקלט בחברה הישראלית ולהיות חלק שלם ממנה".

"החלום שלנו התגשם בישראל"

אנטון: "כדי להתאקלם כמה שיותר מהר ולהיות מועיל, התחלתי לעבוד בייצור רהיטים.
אני מוקיר תודה לפעילים החברתיים טטיאנה ג'ון וארטיום חרצ'נקו, שעזרו לי למצוא עבודה וממשיכים לסייע ולעזור לנו להיקלט ולהרגיש כאן בבית. אנחנו מאוד אוהבים את חיפה. זו עיר מקסימה. האקלים הרבה יותר נעים וקריר מבערים הדרומיות. חיפה יפה, הר הכרמל מאוד מוצא חן בעינינו. לצערי, לא כל השכונות עושות רושם נעים, אבל אפילו בגוונים האלה יש חן מיוחד שמאוד אהבנו.

אני ממשיך לעבוד בענף הרהיטים ושוקל להתפתח בו כעצמאי. טניה עוסקת בתחום שעוזר לאנשים בתזונה בריאה, שמירה על הגוף ושיפור הבריאות. הילד, שהיום כבר בן שלוש וחצי, הולך לגן ילדים ומתחיל לדבר עברית. הילדה חגגה החודש יום הולדת שנה, היא רק התחילה ללכת, אבל כבר מרגישה את עצמה ישראלית אמיתית, לפחות כך נראה לנו. ישראל מדינה מהממת ומקסימה. מזמן חלמנו לגור ליד הים, במקום שחם בו ונעים. החלום שלנו התגשם פה בארץ ישראל".

"אם לא היתה המלחמה, היינו עולים יחד כמשפחה"

אלה דמנטייב היא פסיכולוגית שעלתה עם שתי בנותיה (12, 21) בחודש מרץ 2022. "אם לא היתה פורצת מלחמה, היינו עולים יחד כמשפחה, בשנים הקרובות, היא אומרת. "אבל בגלל המלחמה עליתי לבד עם הבנות, ובעלי נשאר באוקראינה. פה בחרנו בחיפה, כי פה גרים בני משפחה וחברים שלנו, וביקרנו כאן בעבר".

"הרגשנו שיש מי שמחכה לנו עוזר ומחבק"

"ההחלטה הסופית לעבור לחיפה התקבלה בזמן שהייה זמנית שלנו במלון בת"א, כשאנו יחד עם חבריי מקייב ושותפים לעליה, הצטרפנו לפגישות בזום ליעוץ, סיוע והדרכה לצעדים ראשונים בארץ שארגנה עבור עולים חדשים הפעילה החברתית טטיאנה ג'ון. קיבלנו יעוץ מקבוצת מתנדבים שלה, עם מומחים בנושאים שונים, כמו עורכי דין, אנשי חינוך, רופאים. בזכותם גילינו הרבה דברים חדשים, חיוניים וחשובים שעזרו לנו מאוד להקל את הקליטה בארץ. היה לנו חשוב להרגיש שיש מי שמחכה לנו, עוזר ומחבק. ואז סופית התקבלה ההחלטה לבוא לחיפה".

"מזוודה ל-3 ימים"

"מסע העלייה שלנו לא היה קשה, הוא היה יותר דומה לפינוי חירום. ב-23 בפברואר נסעתי עם בתי הקטנה ברכבת מקייב לעיר צ'רנוביץ, יחד עם חברי בקהילה ביהודית. הייתה לנו מזוודה קטנה שמספיקה ל-3 ימים. אבל בלילה פרצה המלחמה ולא חזרנו לקייב", היא מספרת.

"מקווים להתאחד מהר, כאן הישראל"

"מקלטים, מחסומים, אזעקות, רכבות מילוט, מעבר קשה בגבול, אבל הכי קשה היה לחכות לבתי הבכורה ולבעלי שנשארו בקייב ודאגו להוציא משם את הכלבים שלנו ואת כל המסמכים. אחרי זה נאלצתי להיפרד מבעלי לזמן לא מוגדר, בתקווה שהמלחמה תסתיים מהר ומשפחתנו תתאחד כבר כאן, בישראל".

"חלמנו לעלות לישראל"

"הודות לסוכנות היהודית קיבלו אותנו בוורשבה, אחרי מעבר גבול קשה ומתיש. אנשי הסוכנות עטפו אותנו בחום, דאגו לנו, עזרו לנו לעבור בדיקות קונסולריות ולעלות ארצה. תהליך הקליטה במשפחה שלנו היה יותר מסובך בגלל קשיים סוציאליים ולא מנטליים. הילדות שלי למדו בקייב בבית ספר יהודי, וכל המשפחה שמרה מסורת וחגים יהודיים, היינו אקטיביים בקהילת יהדות קונסרבטיבית "מסורת". שום כסף שבעולם לא יכול למדוד את סיוטי המלחמה שחוותה משפחתנו, אך בכל זאת היינו זקוקים לסיוע כלכלי, סל קליטה וסיוע לשכירות דירה שקיבלנו בהגעתנו לישראל. שלושתנו עם כלב ומזוודה אחת".

"משלימה פערים בזכות העבודה עם ניצולי שואה"

"נתקלנו בבעיה בגלל המסמכים, הבנות שלי דור רביעי. בתי הבכורה שתכננה לעלות בגיל 17 במסגרת תוכנית "סלע". לפני 5 שנים עברנו גיור קונסרבטיבי, שסיומו היה אמור להיות באוגוסט 2022 באוקראינה ואז רצינו לעלות לארץ. השלמנו את תהליך הגיור בארץ ביולי שנה שעברה וכעת הבנות שלי בתהליך קבלת אזרחות. תכננו וחלמנו לעלות לישראל, אבל בצורה מסודרת ולא בגלל מלחמה. אנחנו מתכוונים לחיות ולעבוד פה, בחיפה. אנחנו לומדות עברית ומשתדלות להיות חיוניות, לתרום ולהיות אזרחיות ישראליות עם זכויות מלאות".

"עבודה במקצוע שלי"

"בזכות תוכנית הכשרה לפיתוח קריירה לעולים של פרופ' ילנה רווה, מצאתי עבודה במקצוע שלי, שמביאה סיפוק רב. אני מנחה במועדון לניצולי שואה. לצערי לא יצא לי להיות הרבה עם סבי, וטרן מלחמת עולם השנייה פיוטר סגל ז"ל, בעבודה שלי עם ניצולי שואה אני משלימה את החסר ומאושרת שאני יכולה לתרום להם".

"רק בישראל!"

"ישראל היא מדינה מדהימה שלא מפסיקה להפתיע. לבן אדם יש ערך ומשקל, כשאפשר לפגוש חבר כנסת, או אפילו שר, אפשר לפנות ישירות והוא יקשיב וייתן תשובה. בחג פורים הראשון שלנו בארץ הגיע לברך אותנו שר האוצר, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן!", היא אומר נרגשות. את המידע על נהלים ועל איך להביא לארץ כלב או חתול, גיליתי במפגש שארגנה טטיאנה ג'ון, ראש מטה ישראל ביתנו בחיפה, עם ח"כ יבגני סובה, שהגיע הנה במיוחד כדי לפגוש עולים חדשים. אלה דברים שיכולים לקרות רק בישראל!".

"קיוויתי שהמלחמה תסתיים תוך שבוע"

לאנה פוליסוצ'נקו, עיתונאית בת 44, גרושה ואמא לנערה בת 18, עלתה מקייב בירת אוקראינה בעקבות המלחמה ומספרת על המסע שלה ועל הבחירה בחיפה כבית.

"הילדה שלי סטודנטית שעלתה לישראל בשנת 2021 במסגרת תוכנית סל"ע של הסוכנות היהודית. כשפרצה המלחמה היא היתה מודאגת מאוד וכל יום בכתה לי בטלפון וביקשה שאעזוב את קייב ואעלה ארצה. כשבוע לאחר תחילת המלחמה ביליתי במקלטים, קייב הייתה מופגזת ומושלגת ומזג האוויר היה קריר והתחלתי לחלות. על כן החלטתי לעזוב. קיוויתי שהמלחמה תסתיים תוך שבוע אבל הציפיות שלי לא התגשמו".

כבר בימים הראשונים של המלחמה התנדבתי בקו הסיוע של שירות הסיוע האזרחי, ייעצתי לאנשים כיצד לצאת, היכן לעבור בדיקה קונסולרית וכו' . היה לי את כל המידע ומכיוון שהיתה לי הזכות לעלייה, החלטתי גם לנצל את ההזדמנות הזו. תוך חצי שעה ארזתי תיק ספורט כמות קטנה של דברים, לקחתי את הדרכון שלי – ויצאתי לכיוון מערב אוקראינה, לא ממש הבנתי איפה ומתי אוכל להגיע. תחילה הגעתי ללבוב, משם לוורשה, ומשם, לאחר שעברתי את הבידוק הקונסולרי, טסתי ועליתי לישראל".

"תמיד חלמתי לגור ליד הים"

לאנה מספרת שאמא שלה, אישה פנסיונרית, החליטה להישאר בקייב, למרות הקשיים והבעיות בתשתיות שנהרסו, כמו חשמל, מים והסקה, במיוחד שמדובר בחורף קר. "הגעתי מעיר מרכזית המונה 3 מיליון איש כך שלא שקלתי לגור בכפר בישראל, אלא בעיר, בנוסף לכך תמיד חלמתי לגור ליד הים. בירושלים אין ים, כך שאופציית המגורים ירדה מהפרק. אמנם בתל אביב יש ים, אבל המחירים שם גבוהים מדי, כולל להשכרה – ואני בתור עולה חדשה לא יכולתי להרשות לעצמי. לכן בחרתי בחיפה – עיר גדולה, ליד הים, אפשר למצוא כאן עבודה, והמחירים עבור השכרת דירות נמוכים בהרבה מבשאר הערים הגדולות. בנוסף, בתי למדה בכרמיאל לא רחוק מחיפה והיא הגיעה אליי בסופי שבוע".

"רוצה להשתלב ולתרום"

"בחיפה התקבלתי יפה מאוד כבר מהיום הראשון. התארחנו במלון והצלחתי לנוח לאחר מכן נציגים מהמחלקה לשילוב עולים בעיר חיפה עזרו לנו בניירת ויעצו לנו על השכרת דירה. נרשמתי לאולפן עציון הנפלא – התקבלתי כי יש לי תואר שלישי בעיתונאות ואני מתכננת להמשיך ללמוד.
כבר בשבוע הראשון שהגעתי כתבתי בעמוד הפייסבוק של עיריית חיפה והצעתי את שירותי כמתנדבת. אני מאוד נרגשת מהיחס החם של התושבים ומהשירות של הגופים הממשלתיים בחיפה. אני רוצה להשתלב, להיות פעילה ולתרום לעיר".

"התאהבתי בחיפה ממבט ראשון"

"אני מאוד אוהבת את חיפה. התאהבתי בה ממבט ראשון. מזג האוויר חם ונעים כל הזמן וגם בחורף. ים שאני מאוד אוהבת ואנשים ידידותיים ונפלאים. בחיפה יש פעילויות ואירועי תרבות רבים. אני מאוד אוהבת את בתי הקפה בעיר התחתית, תמיד רועש וכיף שם. אני אוהבת את הנופים היפים של הר הכרמל. אוהבת את הטיילת החופים והמסעדות שלה. התאהבתי בעיר הזו ומתכננת להמשיך לחיות ולעבוד כאן.

"מקבלת עזרה בהסתגלות ובלימוד עברית"

על העזרה שמקבלים העולים מספרת לאנה: "כמו כל העולים החדשים, אני מקבלת עזרה ממשרד הקליטה והעליה בשנה הראשונה. הם עוזרים לי מאוד בהסתגלות ובלימוד עברית. הרשות לקליטת עלייה בעיר מקיימת אירועים וטיולים רבים ואני משתתפת בהם באופן פעיל".

"אוהדת הפועל חיפה בכדורגל"

"יש לי קרובי משפחה בישראל, אבל לא כולם גרים בחיפה. בתי עכשיו לומדת בירושלים בשנה א' באוניברסיטה, אחי ומשפחתו גרים באור יהודה, בן דוד שלי גר בבית שמש ואני נשארת לגור בחיפה, למרות שאני גרה פה לבד, אני אוהבת הכל, ואני מתכננת לגור ולעבוד כאן, לפחות בשנים הקרובות. במרץ שנה שעברה לא הכרתי כאן אף אחד, אבל עכשיו, בזכות אירועי השתלבות של הרשות, יש לי כאן חברים ואני אף פעם לא משתעממת. תמיד יש לי עם מי ללכת לתיאטרון, לבית קפה, להופעה במועדון ולמשחק כדורגל. הפכתי לאוהדת מועדון הכדורגל של הפועל חיפה", היא צוחקת.