טופי הליצנית החיפאית טסה להצחיק ולשמח ילדי פליטים מאוקראינה • דיווח מאוקראינה

מי היא החיפאית שטסה לשמח ולעודד את רוחם של ילדי הפליטים מאוקראינה?

"המוטו שלי הוא שמחה – מבחינתי זו דרך חיים" אומרת חני משי יונה אומרת לחי פה – תאגיד החדשות.

סיפור מרגש על נתינה עצומה של חיפאית – גם מעבר לגבולות הארץ.
חני משי יונה היא אישה שמחה ועליזה ביום יום וגם עשתה מזה מקצוע: וחני היא ליצנית רפואית המתגוררת בחיפה. היא מוכרת יותר בכינויה "טופי הליצנית" ובתחילת השבוע (ראשון, 20.3.22) המריאה חני יחד עם חברי משלחת – קבוצת הליצנים הרפואיים של "שמחת הלב ליצנות רפואית" למולדובה, אל אזורי הגבול בין מולדובה לאוקראינה, במטרה אחת ברורה: לשמח, להצחיק ובעיקר להעלות את מצב רוחם של הילדים הפליטים, הסובלים בימים אלה, בתקופה הקשה והטרגית של לחימה והפגזות הפלישה הרוסית לאוקראינה.

אך לא רק את הילדים הקטנים יצחיקו וישמחו אנשי המשלחת, אלא גם את הפליטים האוקראינים המבוגרים, הזקוקים אף הם לרגע של חיוך ושמחה. למשלחת שהמריאה לקישינב בירת מולדובה, שכנתה של אוקראינה, הצטרפה גם חברתה של חני, ליצנית רפואית גם היא, יעל פרחי נקש, ועימם גם צוות מד"א, מספר רופאים מביה"ח "איכילוב", כשכל המשימה המבורכת הזאת נעשית בשיתוף עם "ג'וינט ישראל" ו"הקרן לידידות". 

בהכנות לקראת טיסתה המרגשת העמיסה חני במזוודתה את האף האדום שלה שהוא סימלה המסחרי, המון הפתעות לילדים, הרבה שמחה, טונות מצב רוח טוב ואיך לא גם כמות נכבדת של אפים אדומים.

בימים אלה מידיי יום מגיעים למולדובה אלפי פליטים יהודים וגם לא יהודים הבורחים מההפגזות והתופת. הפלישה הרוסית נמשכת כבר קרוב לחודש ימים ובינתיים הסוף לא נראה באופק.

למי שלא מכיר את חני, נוכל לגלות כי חני משי יונה, אוטוטו בת 51, היא דתייה, אך לא ממש חרדית, אך הולכת עם כיסוי ראש. משי יונה חזרה בתשובה לפני מעל 20 שנה. היא כאמור מתגוררת בחיפה והיא אם לשמונה ילדים, מתוכם שניים עם צרכים מיוחדים. אוריאל, בן 20, חירש, הוא גם שחקן כדורגל מוכשר ומשחק בליגה בחיפה ובנבחרת ישראל ללקויי שמיעה וחרשים שהגיעו להישגים מכובדים מאוד השנה. בתה א', בת 11, היא ילדה מהפנטת וחייכנית מלאת שמחת חיים, עם תסמונת דאון.

חלק מילדיה עם בעיות קשב וריכוז, כך שהבית כל הזמן בפעולה ומלא אנרגטי. למרות הקשיים בחייה, הכרוכים בגידול ילדים עם צרכים מיוחדים, עשתה חני מהלימונים לימונדה מתוקה והפכה לליצנית רפואית – טופי הליצנית. ועובדת בבית החולים "בני ציון" כבר 5 שנים. 

חני מספרת בהתרגשות: "עם הנחיתה במולדובה התעוררנו לבוקר קריר עם נוף כפרי מעורר ומרחיב את הדעת. מקום לינתנו הוא אודיסיי, אי-שם 30 ק"מ מהעיר קישינב בירת מולדובה. הקונסול הגיע לשם וכדי שההורים יתעסקו בעיקר בניירת, אנחנו הפכנו את המקום עם מוסיקה רועשת ושמחה, עם ריקודים ובלונים, פשוט היה מדהים ומרגש ביותר לראות את השמחה בעיניים של הילדים הקטנים, אך גם של המבוגרים.

קצת זה הרבה עבורם, כמו שאומרים בחג החנוכה "מעט מן האור מכסה הרבה מהחושך". משם המשכנו חברי המשלחת בדרכנו לאולם ספורט ענק עם עשרות ילדים הצמאים לצחוק, הם התאספו סביבנו והקיפו אותנו בהתרגשות עד כי הרגשנו ממש ללא אוויר מהחום שלהם.

יעל פרחי נקש שותפתי למבצעי ההצחקה הידועה בכינויה "סופלינה" מסייעת לי וביחד אנחנו ממש צוות מושלם. חשוב ביותר להיות עם מישהו שאתה מחובר אליו, כך האינטראקציה בשטח יותר עצומה ומדהימה, תודה שזכיתי! 

כל הכבוד ל"שמחת הלב ליצנות רפואית" שדחפה אותי להצטרף למשלחת ואתגרה את כל חבריי הליצנים". 

עוד הוסיפה חני ואמרה: "הליצנות הרפואית הפכה להיות הייעוד שלי בחיים, אבל יותר מכל היא סייעה לי גם להישאר שפויה. אימי חלתה במחלת הסרטן ונפטרה, אחת מאחיותיי חלתה בסרטן וגם אני חליתי בסרטן. היה לי צורך חזק להתמודד עם מצב נפשי שהוא לא קל בכלל, החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי ונתקלתי בפלאייר של ליצנות רפואית. הרהרתי ברעיון אבל עזבתי אותות בינתיים.

באחד הימים, הלכתי לתומי וראיתי שלט על אוטובוס של עמותת "שמחת הלב" שבו הם מזמינים להירשם לקורס ליצנות רפואית. התקשרתי כמה פעמים, ביטלתי ושוב התקשרתי, כשאמרתי לאימא שלי ז"ל שאני רוצה ללמוד, היא אמרה שלי שבמקצוע הזה אין פרנסה ושאלמד משהו אחר. בגיל 44 כבר הייתי אימא ל- 8 ילדים. להתחיל ללמוד משהו עם מקצוע היה לי ממש קשה, אז עזבתי. כמה חודשים לאחר שאימא שלי נפטרה התקשרתי שוב, ביקשתי סליחה מאימא שלי למעלה בשמיים ועוד באותו יום נרשמתי לקורס ליצנות רפואית, שלהפתעתי החל יום למחרת, וכל השאר כבר היסטוריה". 

ביומה השלישי במולדובה אמרה חני לחי פה: "יצאתי לטייל מעט אחרי האוכל וראיתי אישה קשישה הולכת לאיטה מסביב לבריכה שבכלל לא פעילה באודיסיי, לא יכולתי להתאפק, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה ארוכות. לרגע הרגשתי איך כמעט דמעה מבצבצת בעיניי כשהיא החזירה לי חיבוק חם ואוהב (שבתת מודע שלי גם אני הייתי זקוקה לו) ככה היינו מחובקות מספר דקות ארוכות).

כך שמעתי ממנה שהיא עוזבת את מולדובה וטסה משם לבנה, אי שם בארץ אחרת. אבל היא גרה פעם בישראל! ועוד איפה? בחיפה? ואיפה בחיפה?… ברחוב אחד ליד הרחוב בו אני מתגוררת! איזה עולם קטן! החיבוק שלה נתן לי כוח להמשיך ולשמייח, נסתרות הן דרכי האל!". 

בימים רגילים של שיגרה היא עוברת במחלקות הילדים, פנימית, מיון, נשים, אורתופדיה, שיקום בבית החולים "בני ציון", מחלקות אלה משוועות לחיוך וצחוק. ליד ילד קטן תמיד יהיה בן משפחה מבוגר וליד מבוגר דווקא לרוב הוא ימצא לבד. חני תמיד שומרת על אופטימיות כשהמוטו שלה לחיים הוא "שמחה היא דרך חיים". 

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה, נערה, אישה שמחה, מחפשת תמיד איפה אפשר להצחיק. שרה שירים, מצחיקה (עד היום אני מעלה בפייסבוק סרטונים מצחיקים) אני גם יודעת להיות רצינית, אבל בכל דבר שאני עושה אני משתדלת להכניס צחוק ושמחה".

"הליצנות נתנה לי לי כלים לחיים ואני מודה על כך. זה עזר לי מאוד להתמודד עם הקשיים, ולהבין שזה בסדר לבכות וליפול אבל גם צריך לדעת לקום מהר. בשנים האחרונות, בגלל הבת שלי, הליצנות הרפואית שלי עוסקת גם בילדים עם צרכים מיוחדים, והאור בעיניים שלהם שווה לי הכל". לסיום אומרת חני: "תמיד תנו חיוך כי הכל לטובה, יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז והצחוק תמיד יפה לבריאות".