פרק שני מתוך ספרו של יורם כץ – "ימים של גאולה"
| קישור לחלקו הראשון של הספר – בסוף הכתבה |
השיבה מהונגריה
ב-1960, כ-25 שנים אחרי שעזבה את הונגריה כדי לעלות ארצה, עזבה אמא לראשונה את הארץ, וחזרה לשם בפעם הראשונה והאחרונה לביקור משפחתי.
מספר שבועות לפני כן, התכנסנו אצל הדודה רחל והדוד אברהם, אחיו הקטן של אבא, בדירתם שברחוב בית"ר.
נראה יופי
הוגו הצלם הגיע במיוחד כדי להכין סט של תמונות משפחתיות, שיסייעו לאמא לספק למשפחה שמעבר לים הוכחות מצולמות על קיומנו. התמונות שצולמו בשחור-לבן, ברוח הצילום המינימליסטי של התקופה, סייעו להסתיר את האודם המסוים בעיניי, שנגרם כתוצאה מכך שנאלצתי ללבוש את האוברול עם השלייקעס הסרוגים שקנתה אמא במיוחד לכבוד האירוע החד פעמי, וגם מן הלחץ הפיזי שנאלץ אבא להפעיל כדי לשכנע אותי שהם באמת מתאימים לי מאוד. השפלה נוראה הושפלתי בלבישת הבגד הזה, עדין ומתיפייף כמו של בנות, אולם הסבריו של אבא היו משכנעים ביותר. כל הדרך עד לרחוב בית"ר בכיתי, למרות שאמא אמרה כל הזמן שאני נראה יופי.
גשמים כל השנה
הוגו הצלם הביא איתו מזוודה גדולה והוציא ממנה חצובה ומצלמה, וגם שרוול בד ארוך ושחור, שמאחוריו יוכל להסתתר כדי שלא נוכל לדעת אם הוא צוחק לעצמו על חשבוננו. להפתעתי, למרות שהיה זה יום קיץ חם, שלף הוגו גם מטרייה לבנה וגדולה ופרש אותה בחדר, ממש ליד המצלמה, כדי להגן עליה מגשם פתאומי. רמי בן דודי, שהיה מבוגר ממני בשנה, הסביר לי שבטרנסילבניה הרחוקה, ממנה הגיע הוגו, יורדים גשמים כל השנה. ההסבר הזה נשמע לי מעט משונה, שכן בכל זאת הצטלמנו בסלון של דוד אברהם ודודה רחל (שהיה גם חדר השינה שלהם, תלוי בשעת היום), אבל כיוון שמעולם לא שמעתי לפני כן על ארץ בשם טרנסילבניה, הנחתי שייתכן שאכן יורדים שם גשמים חזקים מאוד.
רוזה
לרמי ואלי, בני דודי, היה ידע רב אותו ספגו מרוזה, העוזרת ילידת רומניה שטיפלה בהם במשך היום, בזמן שדוד אברהם ודודה רחל היו עסוקים במספרה שלהם לגברות ברחוב השילוח. הם גם דיברו איתה ברומנית שוטפת, מה שנראה לי נורא ואיום. אני הייתי מת מבושה אם מישהו מחבריי היה שומע אותי מדבר בשפה משונה וגלותית, חוץ אולי מאנגלית שלא נחשבה גלותית ממש, ושדיברו בה גם בסרטים (אני הייתי ממש לא רע באנגלית, וידעתי להגיד "יֶס", "נוֹ" ו"אֵינְזַאפּ").
הוגו סידר אותנו בכל מיני צורות והרכבים. פעם אבא, אמא, אחי דני ואני על הספה, ופעם רמי בן דודי ואני על הכורסה, המבוגרים ביחד, וכל זוג לחוד, ועוד כל מיני סידורים, עד שנגמר לו הפילם, והצילומים הסתיימו. רציתי להישאר לשחק עם רמי בחצר, אבל היה כבר מאוחר וצריך היה ללכת, וממילא אי אפשר היה לשחק בחצר בבגדים מגוהצים של בנות.
ספינת הדגל
אמא שטה ב"תאודור הרצל", ספינת הדגל של צים, לטריאסט, ומשם ברכבת דרך אוסטריה עד לבודפשט.
בבודפשט פגשה אמא את אחותה פְלוֹרָה ובעלה פָּאלִי, הורים גאים לפִּישְתֶָּה הצעיר, ואת משפחתו של אבי – הדודה סֶרֶן והדוד שָנִי, ששמו המלא היה שַנְדוֹר קוֹנְדוֹר ("קונדור" היה נגזרת של השם "כץ", שהתאימה יותר לאוזן ההונגרית המקומית, שהייתה מעט רגישה לשמות בניחוח יהודי).
כמו שרק ההונגרים יודעים
אמא החליפה את סט התמונות המשפחתי מתוצרת הוגו הצלם בתמונות של דודים ודודות מהונגריה, סיפרה לכולם כמה טוב לחיות בארץ ישראל, החליפה חיבוקים ונישוקים כמו שרק ההונגרים יודעים, ויצאה לחזור ארצה בדרך דומה, אלא שהפעם חזרה בספינה "ירושלים", ספינה תאומה ל"תאודור הרצל".
אבא הסביר לי ששתי האוניות הן זהות לגמרי ורק השם שונה, מה שמיד עורר אצלי ספק רב, שהרי אם שתי האוניות זהות, כיצד בעצם ניתן לדעת בוודאות שאכן מדובר באחת ולא באחרת? חשש גדול כרסם בי, שמא אמא המסכנה חוזרת בעצם באותה האונייה מבלי לדעת.
אבא, משום מה, לא היה מוטרד מן האפשרות שאשתו עלולה ליפול קורבן להונאה, ולא ממש הבין מה ניסיתי להסביר לו. אחרי כחצי שעה של דין ודברים, חתם אבא את הדיון בשאלה "מה זה משנה בעצם?" שאלה טיפוסית ולא הוגנת של מבוגרים, לה לא הצלחתי למצוא תשובה מוחצת.
המזוודות
אמא ואבא חזרו מהנמל במונית, סיבה למסיבה בפני עצמה. נסיעה במונית "ספיישל" נחשבה במקומותינו באותם ימים לסוג של פינוק, שבנסיבות רגילות אין להעלותו על הדעת מסיבות מוסריות, מעמדיות, אידאולוגיות ובעיקר כלכליות. אבא גרר פנימה בקושי שתי מזוודות ענקיות, שמיד הציתו את דמיוננו המשולהב ממילא, שכן נרמז לנו מראש שאמא מביאה עימה הפתעה גדולה. המזוודה הכחולה והקשיחה, שלפני הנסיעה שימשה אותי כארגז המטמון של קפטן הוק, רבצה כעת בפינה, מחכה בקוצר רוח להיפתח ולגלות לנו את אוצרותיה.
אמא נישקה וחיבקה אותנו, אך התעלמה לחלוטין מן המבטים העורגים ששלחנו לעבר המזוודות. היא שלפה מייד ערמת תמונות של דודים ודודות, וגם בני דודים ובנות דודות, אותה ערמה שקיבלה בתמורה לסט של הוגו, ורק אחרי שלמדנו, ביגיעה רבה, לזהות בעצמנו את לָאצִי, ז'וּזָ'ה, פישתה, פלורה, שני, סרן ופאלי, נתפנתה אמא לפרוק את המזוודה.
אחרי שקיבלנו, דני ואני, את חלקנו מתוך ערמת המתנות (אני זכיתי במכונית שצריך להריץ על הריצפה עשר פעמים, וכשעוזבים היא נוסעת בעצמה כמעט מטר), שלפה אמא, בעזרתו של אבא, קופסה גדולה מתוך המזוודה הכחולה, והניחה אותה לפנינו על השטיח. הקופסה הייתה עטופה בנייר חום וקשורה היטב בחבל דק.
לעינינו המשתאות, חתך אבא את החבל בסכין הלחם וקילף בזהירות את העטיפה, שאמא טרחה לקפל מייד ולשמור כחומר גלם לעטיפות סנדוויצ'ים לבית הספר.
מתחת לעטיפה נתגלתה קופסת קרטון, שגם אותה פתח אבא במיומנות, ואז חזינו במכונה מופלאה, כמותה לא נראתה מעולם במקומותינו. הייתה זו תיבה מלבנית גוצה, באורך של כ-50 ס"מ וברוחב של כ-30 ס"מ, עם כיסוי בקליט חום.
מכשיר הפלאים
אבא פירק את הכיסוי וגילה תחתיו לוח שמתוכו בלטו שני זיזים ובקדמתו היו ממוקמים מספר כפתורים גדולים. בקצה הלוח היה פס זהב נפלא, שעליו הייתה מוטבעת המילה HORNYPHON.
"זה," הכריז אבא בגאווה, "הוא הטייפרקורדר החדש שלנו!"
הוא חיבר את המכשיר לחשמל ותקע גלגל ריק בזיז הימני. מן התיק של אמא שלף גלגל נוסף, עליו היה כרוך סרט חום ומבריק, אותו תקע בזיז השמאלי. את הסרט השחיל אבא דרך חריץ צר במרכז המכונה וכרך אותו סביב הגלגל הימני. בתום הטקס הזה, שארך כעשר דקות, לחץ אבא על אחד הכפתורים.
נשמעה אוושה חרישית ולאחריה, לתדהמתנו, החלה המכונה לדבר אלינו בהונגרית, וכפי שהסביר לנו אבא, בקולה של אחותו, הדודה סרן.
כך נתוודענו לראשונה למכשיר הפלאים הזה ששינה את חיינו, והוסיף להם ממדים חדשים שעוד ידובר בהם.
אחרי שיא שכזה כבר קשה היה להרשים אותנו, אך אז עשתה אמא טעות חמורה. היא שלפה מארנקה למולנו צרור קטן, וממנו שלתה בזהירות רבה בקבוק שנראה לי כמו בקבוק "אַקְוָה וֶלְוָה", שאבא היה משתמש בו לאחר הגילוח (וגם אחי הגדול אורי לפעמים).
שאנל מספר 5
"זה," אמרה אמא בחרדת קודש, וקולה רעד מעט, "בקבוק של שָאנֶל מספר 5."
אחרי ששבה אליה נשימתה, סיפרה אמא שקנתה אותו על סיפון ה"ירושלים" (שוב עלו בי הספקות שייתכן בהחלט שהדבר אירע על סיפון ה"תיאודור הרצל", ואמא בתמימותה לא הייתה מודעת לכך, אך בעקבות ניסיון העבר, החלטתי להניח לסוגיה טעונה זו).
"שאנל מספר 5" היה הבושם היוקרתי ביותר שהיה ידוע לנשים בשנת 1960, ועל מחירו העזה אמא רק לרמוז. למשפחת פועלים כמו שלנו, היה זה ללא ספק מוצר מותרות, ולא זכורה לי לפני כן וגם מאז, ולו פעם אחת בה פינקה אמא את עצמה באופן כה פרוע.
אמא הוסיפה וסיפרה כי זהו בקבוק של “Eau De Parfum”, המכיל תמצית מרוכזת ביותר של הנוזל היקר. ככל שהפליגה אמא במילים, כך הלכה סקרנותי וגברה, ובקבוקון הפלאים הפך בעיני רוחי לגרסה מודרנית של המנורה המופלאה של אלאדין. לבסוף לא התאפקתי, וביקשתי מאמא לתת לי לאחוז בחפץ הקסום הזה.
ניצוץ של כעס ודאגה חלף בעיניה. אמא נתנה לי כמעט תמיד כל מה שביקשתי, אך הפעם היא כעסה ממש.
"זה בושם יקר מאוד," אמרה, "ולא משחק לילדים. שלא תחשוב אפילו לרגע לגעת בו! אוי ואבוי לך!" היא לקחה את הבקבוק ויצאה מן החדר בסערה.
ידעתי בוודאות לאן הלכה.
השידה
בחדר השינה של הוריי (שנקרא בשעות היום בפי כל בשם "הסלון", או סתם "החדר השני") הייתה שידה קטנה, עליה היו מונחים מספר חפצים כמו מאפרה (הוריי לא עישנו, אך למשחקי הקלפים של יום שישי הצטרפו גם מספר מעשנים, כמו דודי בֶּלָה בָּאצִ'י והדוד קוֹרְן המסתורי, פיראט רב מעללים, ששירת כעוזר טבח באחת מספינות צי הסוחר ועישן סיגרים עבים במיוחד), מנורת קריאה (בשעות הלילה הייתה הספה הופכת למיטה, בה היה אבא זולל ספרים מכל הבא ליד), קערה דקורטיבית ומספר מפיות עגולות ומרובעות, מרוקמות בסגנון הונגרי.
בקומה התחתונה של השידה, מאחורי זוג דלתות חומות, היו מונחות הנעליים של אבא ואמא. לאבא היה זוג נעליים חגיגי לאירועים מיוחדים, וכדי לשמור על הנעליים ליום פקודה, היו תקועים בהן אימומים קפיציים שדימו כפות רגליים. באימומים הללו גיליתי ענין רב, שכן מצאתי שניתן להשתמש בהם כבליסטראות ענק בקרבות שהייתי עורך מדי פעם בין הצבא הלבן והשחור, אותם נהגתי לשאול מלוח השחמט בו נהגו אורי ודני, אחיי הגדולים, לשחק.
פסגת האסתטיקה
הקומה העליונה של השידה הייתה חלל סגור בשני לוחות זכוכית שנעו על מסילה. בחלל שמעבר לזכוכית, הוצגו על גבי מפיות תחרה לבנות, לראייה בלבד, מספר שכיות חמדה, כמו שרשרת הונגרית מוזהבת ופריטים דומים, ושיא השיאים – אלמוג לבן ויבש, שנחשב באותם ימים לפסגת האסתטיקה והתחכום הדקורטיבי. מדי פעם, אם כי לעתים נדירות, התגנב אל מעבר לזכוכית גם מוצר יוקרתי עדכני, כדי לענג את עיני האורחים, וגם כדי להבטיח לו הגנה אקס-טריטוריאלית מידי פורעים כמוני, שידעו שהם מסתכנים בעונש פיזי על כל תזוזה של דלתות הזכוכית.
ידעתי בביטחון מלא ששם יונח הבקבוק האסור.
האם יזכה יורם לגעת בבקבוק האסור?
המשך בשבוע הבא
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
יורם תודה על הספר ממש כתוב יפה.קראתי כבר כמה פרקים והבאת אותי לצחוק עד דמעות בכמה קטעים.
גם הפעם נהניתי מאד מהתוכן , ההומור, כשרון הדמיון והכתיבה. מצפה כבר לדעת מה קרה בגורלו של הבושם היוקרתי
זהו הפרק השני של הספר "ימים של גאולה" שמציין ומספר בעיניו של ילד על החיים במדינה שמתפתחת.
התמימות וההומור משולבים זבז ומספקים קריאה שוטפת ומהנה.