באנר חזית הים רחב
באנר חברה כלכלית 100724
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר גורדון 240624
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר קריית אתא
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר מוזאוני חיפה 030824

מלכת יופי – האם קיים מומחה ליופי? • סיפור קצר

החצר האחורית של ביתנו גבלה עם שלושה בניינים, שהשתייכו...

עליזה אלקיים עבאדי מחיפה • ליצנית רפואית, יוצרת ופעילה חברתית

אישה עוצמתית הראויה להיכלל בין הנשים הרבות אשר לכבודן...

ג'וני בוי: "בנוי כמו דוקומנטרי מבריק" / לילי מילת תופסת מדף

אני בכלל קוראת ספר אחר, למעשה שלושה ספרים במקביל....

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום...

7/10 – פרשת דרכים • פרק 1 • ברבור שחור

ה-7.10 היה "ברבור שחור". האם ניתן לנצל אותו?

דינה רול, בת 18 מגרמניה, מתנדבת למען קשישים ניצולי שואה, בבית הורים בחיפה ומספר לחי פה על החוויה המיוחדת שהיא עוברת כאן בעיר

דינה רול, בחורה גרמניה מעיירה ביער השחור בגרמניה, סיימה את לימודיה בבית הספר והגיעה לשנת התנדבות מטעם ארגון "הגושרים" בבית אבות של יוצאי מרכז אירופה בכרמל.
דינה מספר לחי פֹּה על החיים בחיפה ועל הקשר המיוחד עם בני גיל הזהב וניצולי שואה מנקודת מבטה:

"מה? באת לפה לבד בלי המשפחה?  את לא מתגעגעת הביתה? את עובדת עם קשישים?! זה לא נורא משעמם?"
אלה כמה מהתגובות שמקבלים לא מעט מתנדבים שמחליטים לעזוב את הבית, לעבור לארץ אחרת ולהתנדב למשך חצי שנה או יותר.

דינה רול מספר לחי פה:
החלטתי לעשות את זה בישראל בגיל 18, מיד לאחר שסיימתי את הבחינות הסופיות בבית הספר.
לעשות שנת התנדבות בגרמניה או מחוצה לה, זה לא דבר זר  לגרמנים. רבים מהצעירים שמסיימים את בית הספר התיכון, טסים לחו"ל כדי להתנדב או פשוט לעבוד ולטייל בארץ זרה. האמת, הפתיע אותי אז עד כמה האנשים כיבדו את העבודה שעשיתי מבלי לקבל כלום חזרה. אך זה לא ממש מדויק – כשהגעתי לישראל, באתי עם מטרה לעשות משהו טוב, לעבוד עם אנשים זקנים שרבים מהם ניצולי שואה.
באתי עם רצון עמוק להחזיר לניצולי השואה קצת ממה שהעם שלי לקח מהם: הילדות שלהם, המשפחות שלהם… באתי במיוחד כדי לשרת אותם , לכבד אותם ולהעניק להם משהו ממני.

אבל למעשה, קיבלתי הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לתת. הפעילויות שלי ב"בית ההורים" בחיפה, בו התנדבתי, כללו בין היתר עזרה לדיירים בקניות, יציאה לטיולים קטנים, עזרה בהליכה, תמיכה בביקורי רופא או בילוי משותף בבתי קפה ובבית. כמו כן, הקראתי להם סיפורים, דיברתי אתם כפי שנכדה מדברת עם הסבתא שלה. בנוסף, האכלתי כמה דיירים במקרים בהם לא הצליחו לאכול בעצמם יותר.

אף על פי שהענקתי הרבה, הייתי אומרת שקיבלתי הרבה יותר בחזרה:
לא רק שה"סבתות" שלי קנו לי מידי פעם  דברים, בגלל שהם ידעו שלא היה לי הרבה כסף בתור מתנדבת, הם גם לימדו אותי עברית, סיפרו לי את סיפור חייהן ולכן גם חינכו אותי בהיסטוריה, על החיים בכללי ועוד הרבה יותר. הן הקשיבו לי כשסיפרתי להן על הצרות ובעיות של בחורה בת 18 ועזרו לי גם לעבור אותם. אך הכי משמעותי בשבילי היה כמה שהן אהבו אותי (ואת כל המתנדבים הגרמנים שעבדו שם ביחד איתי), כיבדו אותנו והתייחסו אלינו כאל הנכדים שלהם, למרות ההיסטוריה הגרמנית.

למתנדבים מגרמניה יש כמובן גם חיים גם מחוץ להתנדבות ב"בית ההורים" בחיפה. למרות שקשה להיות בלי המשפחה, בלי החברים ובלי שום ידע על השפה, התרבות וכללי התנהגות בארץ החדשה, לרוב המתנדבים הגרמנים שהיו איתי בחיפה היה מאוד קל להסתדר ולהתרגל אל החיים החדשים שלהם. קל לגלות את החיים האמיתיים בחיפה מהר, אפילו כשאין קשר לצעירים ממש בהתחלה, כמו שיש למשל לסטודנטים מחוץ לארץ שמתחברים מהר מאוד עם הסטודנטים החיפאים בקורסים שלהם.

סיבה נוספת להרגשתי הטובה כאן בעיר, היא מכיון שחיפה לא מלאה בתיירים כמו ירושלים או תל אביב. יש בחיפה כל מיני אפשרויות להכיר אנשים: חוץ מהנכדים של הקשישים שמכירים בבית ההורים, נפגשים גם צעירים בחוף, במסיבות, בבאר, או במספר האירועים שמתקיימים כל שנה ברחובות חיפה ובמרכז העיר. למרות שיש תושבים שטוענים שחיפה היא עיר למבוגרים ומשפחות במיוחד, אני אף פעם לא הרגשתי חוסר שייכות. בחיפה יש מלא מקומות שאפשר לבלות בהם, התחבורה הציבורית מאורגנת טוב מאוד וגם לא יותר מידי יקרה והאנשים חברותיים מאוד ואפילו מדברים אנגלית טוב.

לסיכום, אפשר לומר שאחת ההחלטות הכי טובות שלי בחיים הייתה לעבור לחיפה בתקופת ההתנדבות. אני אישית אוהבת את העיר ותמיד ממליצה עליה לחברים שלי בגרמניה כאשר הם חושבים על שנת התנדבות בישראל.

"אם הייתי חיה בארץ לא הייתי יכולה לדמיין מקום יותר שווה מחיפה לחיות בו!"

דינה רול, עם אחת ה"סבתות" בשנת ההתנדבות שלה בחיפה (צילום: אלבום אישי)
דינה רול, עם אחת ה"סבתות" בשנת ההתנדבות שלה בחיפה (צילום: אלבום אישי)

Dina Röll, eine 18-jährige Jugendliche aus Deutschland, volontierte für teils holocaustüberlebende Bewohner eines Altenheims in Haifa und berichtet Hai Po über die besondere Erfahrung, die sie hier in dieser Stadt machte.

Dina Röll, eine Jugendliche aus Süddeutschland, entschied sich nach ihrem Abitur für ein Jahr mit der Organisation „Hagoshrim“ nach Israel zu gehen um in einem Altenheim, in dem besonders Einwanderer aus Europa leben, auf dem Carmel in Haifa ein Volontariat zu machen.

Dina erzählt Hai Po über das Leben in Haifa und über die besondere Beziehung mit Menschen in der dritten Lebensphase und Holocaustüberlebenden:

„Was? Du bist allein hierhergekommen? Ohne deine Familie? Hast du kein Heimweh?“

„Du arbeitest mit Alten? Ist das nicht total langweilig?“

Dies sind einige der Reaktionen die nicht wenige Volontäre, die sich entscheiden ihre Heimat zu verlassen, in ein anderes Land zu ziehen um dort für ein Jahr Volontärs- Arbeit zu leisten, bekommen.

Ich entschied mich im Alter von 18 Jahren, umgehend nach dem Abitur genau das in Israel zu tun. In Deutschland ist ein „Freiwilliges Soziales Jahr“ innerhalb oder außerhalb des Landes zu leisten keine so „fremde“ Angelegenheit wie in Israel. Viele der Jugendlichen fliegen nach dem Abschluss ihrer schulischen Laufbahn ins Ausland um entweder einfach zu reisen und zu arbeiten oder einen Freiwilligendienst zu leisten.

Eigentlich überraschte es mich, wie sehr die Menschen in Israel meine Freiwilligenarbeit wertschätzten. Denn auch wenn es den Anschein erregt, dass man als Volontär unglaublich viel gibt und „opfert“, so muss doch gesagt sein, dass man viel mehr zurück bekommt als man je in der Lage wäre zu geben. Ich kam nach Israel mit der Ambition etwas „Gutes“ zu tun, etwas „Wichtiges“ zu machen aber auch um selbst zu wachsen und Erfahrungen zu sammeln. Ich kam mit der tiefen Sehnsucht gerade denjenigen in meinem Altenheim, die den Holocaust überlebt haben etwas zurück zu geben von dem, was mein Volk und meine Vorfahren ihnen genommen hatten.

In Wahrheit jedoch bekam ich so viel mehr zurück als ich hätte geben können. Zu meinen Aufgaben in jenem „Elternheim“, wie ich es lieber nenne, gehörte unter anderem die Unterstützung der Alten bei Einkäufen, Arztgängen oder einfachem Spazieren gehen. Außerdem wurde ich oft zum gemeinsame Kaffee trinken eingeladen, las ihnen Geschichten vor oder traf mich einfach mit ihnen zum Reden. Bei der Station mit den sehr Schwachen und Kranken half ich außerdem oft aus beim „Essen Anreichen“. Ich sprach mit den meisten wie eine Enkelin zu ihrer Großmutter spricht und einige unter den älteren Damen nannte ich auch „Omi“, während sie mich stolz bei gemeinsamen Arztbesuchen oder Einkäufen als ihre „Enkelin“ vorstellten.

Trotz dem, dass ich viel investiert habe, würde ich sagen, dass ich viel mehr zurückbekommen habe.

Nicht nur, dass die „Omis“ und „Opis“ mir immer wieder beim gemeinsamen Einkaufen Schokolade und anderes zugesteckt haben, weil sie wussten, dass man als Volontär nicht so viel Geld hat, sondern sie lehrten mir auch Hebräisch mit viel Geduld, erzählten mir ihre Lebensgeschichten und vieles mehr. Das war ganz praktisches „übers Leben lernen“ auf eine sehr besondere Art und Weise.

Sie hörten mir zu, wenn ich ihnen von meinen „Problemchen“, wie man sie als 18-Jährige eben so hat, erzählte, nahmen mich ernst und halfen mir mit guten Ratschlägen oder einem Lächeln und einem „Alles wird gut“, diese Probleme zu überwinden. Am bedeutungsvollsten war für mich jedoch wie sehr sie mich (wie auch alle anderen Volontäre, die dort sind und waren) liebten, uns wertschätzten und uns als ihre „Enkel“ annahmen, trotz der schweren deutschen Vergangenheit.

Die Volontäre aus Deutschland haben natürlich auch ein Leben außerhalb der Arbeit im Altenheim in Haifa. Zwar ist es nicht immer einfach, ohne die Familie, die Freunde und ohne jegliches Wissen über Sprache und Kultur in einem anderen Land zu sein. Doch war es für die meisten Volontäre, die mit mir in Haifa wohnten vergleichsweise leicht sich an ihr neues Leben zu gewöhnen. Es war einfach, das „wahre“ Leben in Haifa schnell zu entdecken, auch wenn man zu Anfang, anders als Studenten, keinen Weg hatte, um junge Leute kennen zu lernen.

Ein weiterer Grund, warum ich mich so wohl gefühlt habe in Haifa, kommt daher, dass die Stadt nicht so voll von Touristen ist wie Jerusalem oder Tel Aviv. In Haifa gibt es außerdem dutzende von Möglichkeiten, junge Leute kennen zu lernen: Zum einen waren es die Enkel der Bewohner/innen des Altenheims, zum Anderen Jugendliche, die man am Strand kennen lernte, auf Partys, in Bars oder auf den vielen öffentlichen Events die die Stadt Haifa alljährlich auf den Straßen und im Zentrum veranstaltet.

Auch wenn viele Einwohner behaupten, dass die Stadt Haifa eher eine Stadt für ältere Menschen und Familien sei, habe ich mich nie als „nicht-zugehörig“ gefühlt. In Haifa gibt es viele Orte der Vergnügung, der öffentliche Transport ist sehr gut organisiert und auch nicht zu teuer und die Menschen sind sehr warmherzig und lieben den Kontakt zu Ausländern.

Zusammenfassend kann man sagen, dass dieses Volontariat zu machen eine der besten Entscheidungen meines Lebens war. Ich persönlich liebe die Stadt Haifa und empfehle sie immer Freunden und Bekannten aus Deutschland, die auch Volontariat oder ein Studium in Israel machen wollen.

Wenn ich in Israel wohnen würde, könnte ich mir kaum einen besseren Ort Haifa vorstellen, um dort zu wohnen

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

נגה כרמי
נגה כרמי
נגה כרמי - מנהלת תאגיד החדשות חי פה - חדשות חיפה והסביבה - הודעה בוואטסאפ: 052-2410689 שליחת מייל למערכת: [email protected]

כתבות קשורות לנושא זה

תגובה 1

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

סקארמוש בעמק הזיתים • סיפור קצר

אורחות חיים בימים של פעם. מזמן! החבורה שערכה לי קבלת פנים בצורת מכות ותגרה המונית כשבאתי לראשונה למכולת בגיל שש, הפכה להיות לחבורת לוחמים מגובשת...

מוכרת לחם. מקצוע עתיק, פורע חוק ובלתי ניתן לדיכוי • סיפור קצר

מפגש באחד הימים שאמור היה לייצר נישוקים, הוליד במקום זה מבצע בילוש. שמועה עברה שבאחד הבתים על הגג קיים בית-בושת אולי בהגדרה אחרת. ממול...

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

תמונה של יעל עם מעט מאד שכפולים בספריית המדיה

הנגר מחיפה • סיפור קצר

לא הכל ניתן לגילוי מהטעם שליסטים עדיין משוטטים באין מפריע סיפור זה נולד בעקבות ספר שכתב האדריכל והסופר צ'רלס בלפור בשם 'האדריכל מפריז'. 1942. לוסיין...

דליה ליאון – 'אסקימו לימון' זה כאן, אצלנו בחיפה • סיפור קצר

הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. תחילת שנות החמישים העליזות. מפגש קולני של חילופי ברכות ותכנון הבילוי עם מיטב...