באנר טירת כרמל 240624
באנר מוזאוני חיפה 030824
באנר חברה כלכלית 100724
באנר חזית הים רחב
באנר גורדון 240624
פרסום בחי פה - רחב - מונפש
באנר קריית ביאליק ותיקיםרחב 140724
באנר קריית אתא
באנר מוזאוני חיפה 030824

החטופים ישוחררו רק לאחר עליית השמאל לשלטון • דעה אורי לב

לפעמים המציאות טופחת על פני, ואני רואה את האמת…...

"מיהו פלשתינאי?" • פרק 6 • פלשתינים ונאצים

ימים של טרום מלחמה בינתיים, הייתה כבר מלחמת העולם השנייה...

יוסי ברגר • מעצב מוצר, צלם וסופר חיפאי

פגישה עם יוסי ברגר עשויה לתת טעם של הימצאות...

להגמיש תבניות, לחשוב בצורה רגשית • על הספקטרום האוטיסטי

אוטיזם הוא תופעה שמוגדרת כשונות נוירולוגית המאופיינת בעזרת קבוצת...

הסיפור "אוכל קדימה אוכל" • חלק 4 • ״אל אחוזה הקטנה״

מבוא לסיפור "אוכל קדימה אוכל" סיפור זה מתאר את הכמיהה...

"אנחנו לא יכולים לצעוד את הדרך של אהובינו במקומם."

הקדמה לפרק 31 בספר 'בת מספר ארבע'

לפעמים, אנחנו כל כך רוצים לעזור, מושקעים כל כולנו באחר אהוב, רואים אותה או אותו סובלים והפתרון לבעיה שלהם כה ברור לנו. אם היא רק תעשה ככה, היא תרגיש הרבה יותר טוב; אם הוא רק יהיה בתנועה הוא יהיה הרבה יותר שמח. ה"רק" הזה עבורנו הוא משימה בלתי אפשרית עבורם. וקשה. קשה לעמוד מהצד ולתת לכאב לקרות להם. כי אנחנו אוהבים אותם, כי הכאב שלהם הוא הכאב שלנו.

אנחנו לא יכולים לצעוד את הדרך של אהובינו במקומם. לא של ילדינו, כמה שהיינו רוצים לחסוך מהם את הטעם המר שבחיים, זה אחד הטעמים בחיים והם צריכים להכיר אותו בעצמם, כדי ללמוד להימנע ממנו. לא של הורינו, לא של חברינו ולא של בני ובנות הזוג. לפעמים ננסה ללחוץ מהר מידי וחומה תיפול בינינו לבינם. אנחנו צריכים להיות שם ולחכות שהאחר יפנה כמה לבנים מהחומה ויפתח שוב פתח. הדבר שאני מאמינה שיש לנו לעשות הוא לא לעזוב את המשמרת מחוץ לחומות, כדי שידע, כדי שתדע, שאנחנו שם להגן עליהם כמיטב יכולתנו.

ג'ון לוחץ מהר מידי על הילה ומבין באותה מהירות עד כמה זו טעות. בפרק 31 מתוך ספרי, 'בת מספר ארבע', ג'ון והילה יצטרכו להשלים עם כמה אמיתות שאף אחד מהם לא אוהב לקבל.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 31

"חשבתְּ פעם מה יקרה אם יפגע במישהי אחרת?"

"הוא לא ייגע באחיות שלי. גם אם הוא היה רוצה, דוסה לא הייתה נותנת לו להתקרב אליהן אחרי מה שקרה. ואני חושבת שגם אימא שלי, אולי עליי היא ויתרה כי, כי זה כבר קרה. אבל אני חושבת שעליהן היא שומרת."

"זה שאת אומרת כזה דבר זה הזוי בפני עצמו." היא משכה בכתפיה. "ואחרות?" הוא לא ויתר. "מה עם אחרות שאינן המשפחה שלך? אחד כזה מסתובב חופשי בעולם וחושב שכלום לא יקרה לו כי גם אחרי שעשה את הגרוע מכול וחשפו אותו, עדיין לא קרה לו כלום."

"אתה יודע מה, ג'ון? אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת!" היא קפצה מכיסא המטבח שעליו ישבה והחלה לרוץ. רחוק ממנו, גם אם זה רק עד לחדר.

"הילה," הדביק את הקצב שלה. "אני מצטער, הילה. לא הייתי צריך לומר לך את זה. אני מצטער."

"אתה כל הזמן מצטער, ג'ון!" היא הניחה שתי ידיים על החזה שלו ודחפה. כה הופתע שנרתע לאחור, הביט בה אובד עצות, ולא ידע מה לעשות עם ההילה הזאת שנגלתה לפניו. "אתה חושב שאני לא יודעת שזה מצב דפוק?! אתה חושב שאני לא חושבת על זה בכל יום שעובר? אני יודעת, ג'ון! אני יודעת שזה שאני לא שמה אותו מאחורי סורג ובריח, משחרר אותו לעוד טרף. אבל אני לא יכולה!!!" היא שאגה את המילה האחרונה כחיה פצועה. כל גופה רעד והיא לא שמעה שום דבר חוץ משאון דמה באוזניה.

או מיי גוד, או מיי גוד, מה עשיתי? ג'ון אף פעם לא ראה אותה ככה, רק בלילות, כשחלמה חלום רע. אף פעם לא כשהיא ערה. והנה זה קרה בגללו. אידיוט. אלוהים, הוא היה אידיוט. מה חשב? שכמה חודשים איתו והיא תהיה מוכנה להתלונן במשטרה על אח שלה? למשפחה הזאת יש מחשבה מעוותת על המציאות. ואולי היא לא מעוותת. אולי הן מכירות טוב ממנו את ההתנהלות בישראל. מה הוא רוצה ממנה? למה? למה, לעזאזל, היה חייב לפתוח את הפה הגדול שלו?!

הוא ידע למה. הוא רצה שתהיה חופשייה. חופשייה באמת. והיא לא תוכל להיות חופשייה בישראל אלא אם הוא, החלאה האח שלה, יהיה בבית הכלא. המחשבה שהוא מסתובב חופשי במרחב שלה ייסרה את ג'ון. אחרי הכול, הוא לא יהיה כאן להגן עליה. והוא רצה אותה מוגנת יותר משרצה לנשום.

אבל מה יצא מכוונותיו הטובות? הילה נכנסה למעין טרַנס והוא לא הצליח להרגיע אותה. כעת כבר לא התנגדה לו, שזה היה גרוע יותר מזה שדחפה אותו. כשכעסה הייתה עדיין בתפקוד. עכשיו היה מטריד לראות את פניה החיוורות מאובנות. הוא אסף אותה בזרועותיו כמו שמרימים ילדה קטנה שנפלה בגן משחקים, נשא אותה לחדר האמבטיה והפציר בה, "פליז, פליז, פליז, ליטל דרלינג. איים סו סורי. פליז, רילקס. פליז." נדרש זמן עד שהגיעו המים החמים ועד שייצב את הטמפרטורה והחל למלא את האמבט. ביד רועדת שטף את פניה ואת שערה, לא הצליח אפילו לשיר לה. רועד בעצמו כבר לא ידע אם היא או הוא שרועדים. בסופו של דבר נרגעה ועצמה את עיניה, מותשת.

היא הרגישה את ידו החמה על ידה. אוחזת בה כאילו עוד רגע תקום מהמיטה ותברח. הילה פקחה את עיניה. ג'ון ישב על כיסא ליד מיטתה, ראשו מונח על המיטה. איכשהו הצליח לישון בתנוחה הלא נוחה הזאת, ועדיין לא עזב את ידה.

כבר חזרה לעצמה, עוד באמבטיה, מספיק כדי שיצא וייתן לה פרטיות. הוא חיכה במטבח עד שסיימה להתרחץ ואז הביא לה כוס תה למיטה והתיישב לצידה. הם לא דיברו יותר. הוא גם לא ניגן. עיניו היפות ברקו מדמעות עצורות והיא הרגישה דבר מה מוזר, כאילו קרה משהו, אבל לא ידעה מה בדיוק, ומה יקרה ביניהם מהיום.

תה אנגלי לשרותך תמיד (צילום: לילי מילת)
תה אנגלי לשרותך תמיד (צילום: לילי מילת)

עתה ליטפה את שערו בידה הפנויה, נזכרה בימים אחרים של ילדות ובאִימה שליטפה את שערה כשצפו בטלנובלה. היא תמיד בכתה והאחים שלה תמיד צחקו עליה שהיא רגישה מדי.

ג'ון התעורר למגעה, פקח עין אחת והביט בה. "גוד מורנינג, ליטל דרלינג." הקול שלו היה צרוד והיא חייכה, רצתה להראות לו שהיא בסדר, שהם בסדר.

הוא התיישר בכיסאו והתמתח לפני שנשם נשימה אחת עמוקה והחל לומר משהו, אבל היא עצרה אותו. "זה בסדר, ג'ון. אני בסדר. אנחנו לא צריכים לדבר על זה יותר."

"זה רחוק מלהיות בסדר, הילה. חציתי גבול אדום אתמול. כרופא שלך אני אמור לשפר את ההרגשה שלך ולא להרע לך. אני לא יכול אפילו להתחיל לומר עד כמה אני מצטער. וכן, אני יודע, אמרת נכון, אני כל הזמן מצטער."

"לא, ג'ון. זה לא היה בסדר לומר לך את זה. זאת השפה שלך, ככה אתם מדברים, דיברתי מתוך כעס."

"ובצדק, הילה. זה לא היה במקום לגרום לך להרגיש רע בנושא כזה רגיש. לו הייתי הרופא האחראי עליי הייתי משעה אותי מהתפקיד."

"אז זה מה שאתה עכשיו? הרופא שלי? חשבתי שאמרת שאנחנו חברים."

"אנחנו חברים ואני גם הרופא שלך. ובמקרה הזה, גם החבר וגם הרופא. אני שוב מצטער ומבטיח לך שלא אשאל אותך את השאלה הזאת יותר. אין לי שום זכות לשאול אותך כזה דבר. אין לאף אחד זכות לשאול אותך."

"אז למה, ג'ון?"

"מלבד מה שברור? שאני רוצה אותו בכלא?" הודה לבסוף, "אני רוצה שתרגישי חופשייה לחזור לחיים שלך. ששום דבר ואף אחד לא יפחיד אותך עד שתרצי לברוח."

הילה הייתה צריכה לשמוח ששוב היא זו שחשובה לו והוא רוצה את הטוב ביותר עבורה. אולם היא לא שמחה, היא התאכזבה שהוא מחכה שתחזור לחיים שלה מחוץ לכנסייה. מחוץ למה שיש להם. חיים בלעדיו.

"אין לי באמת חיים אחרים. כבר לא." עצמה את עיניה ולא קמה מהמיטה לבוקר החדש. היא לא רצתה לבלות איתו עוד יום במחשבה שזה ייגמר עוד מעט. כאן, במיטה, לפחות לכמה שעות, יכלה להעמיד פנים שיש לה חיים.

צרו קשר: בוואטסאפבמייל

לילי מילת
לילי מילת
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

2 תגובות

  1. מרגש תמיד לזכר בסיפור
    ילדה מיוחד שלי אוהבת אותך וחג שמח ושנה מתוקה

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף

כל הכתבות בחי פֹה

אין כמו כלא-יפו בלילות • סיפור קצר

ממש לא נעים להיזכר, גם לא כחוויה. 1963.לפני חודשים מספר השתחררתי מהצבא. החודשים האלה עברו לפני עידנים, אך הסיפור אינו מופיע ברפרטואר של כל אזרח...

אילנה – עיסוקי ילדות רבים נשכחו וטוב ששמירת ניירת המזכירה נשכחות • סיפור קצר

איש באוגדה 51 של חיל ההנדסה המלכותי מחיל המשלוח הבריטי לא ידע שטוראי דניס סמית מסתיר סוד גדול. הסיפור החל בפריז ב – 1914...

אלפרון היזהר, אני מאחוריך! ניסיון לקריירה קרבית • סיפור קצר

ברגע שהחזקתי בידי רובה כפול-קנה הבנתי שהחיים לא יחזרו להיות כימים ימימה. נכון שזה רובה משלח טילים עם גומייה והטילים היו חרצנים של דובדבנים...

בית כארמאן – על קצה המזלג של עבר מתוק עם תקוות וורודות • סיפור קצר

רחוב השמש בחיפה, בית אבן פינתי גדול ובו מספר כניסות. "בית כארמאן" על שם הבעלים. ערבי עשיר שבנה את הבניין ונהנה משכר דירה מעשרות...

ילד בן 5 נפל מחלון קומה 3 בחיפה; במצב קשה ויציב

ילד בן 5 נפל מחלון קומה 3 בחיפה ונמצא במצב קשה אך יציב. כוחות ההצלה פעלו במהירות והמשטרה פתחה בחקירה לבדיקת נסיבות האירוע.