30 שנה אחרי שנכתב המחזה, תיאטרון חיפה מוציא עיבוד חדש של "הילד מאחורי העיניים", בו מור פרנק הפכה את המונו-דרמה של נאווה סמל להצגה מלאת רגש, בה 3 שחקניות שונות מגלמות את אותה הדמות, בתחנות שונות בחיים. אחרי ההפקה המוצלחת בעברית, כעת עובדים על הגרסה בערבית.
שוחחנו עם מור פרנק, המחזאית והבמאית שכאמור, עיבדה מחדש את המחזה של נאווה סמל וביימה את הגרסה בעברית עם השחקניות אלמה דישי, רוני הדר ובוניאל עופרי, וכעת עובדת על הגרסה הערבית עם השחקניות מונא חווה, שאדן קנבורה ופידאא זידאן.
מה כרוך במעבר מהשפה העברית לערבית?
"מעבר לתרגום המילולי, היה צריך לעשות התאמות תרבותיות. למשל, בעיבוד היה כתוב שהאמא ילדה בקיבוץ. בחברה הערבית אין דבר כזה, אז זה עבר לכפר. יש גם שיר על סבתא שנפטרה, ששמה את הנרות שלה בפמוטים, אבל זה קצת ערב שבת… אז מונא (מונא חווה, שחקנית בהצגה) תרגמה את זה בערבית לאגרטל שבתוכו שמים פרחים. מכיוון שההפקה היא אנושית ומדברת בשפת הרגש, היא אמורה להגיע רחוק ולדבר בשפה של כולם. עובדה שעוד לא התחלנו לצלם וכבר יש הרבה התעניינות".
ההצגה מדברת על אימהות בכלל ובפרט, על אימהות לילד הלוקה בתסמונת דאון. מונה חווה מגלמת את האם בשלב ההיריון, פידאא זידאן היא דמותה של האם הנמצאת רגע לאחר הלידה, ומתלבטת אם תיקח את התינוק עמה, או תשאירו בבית החולים, תופעה שעדיין קורית… שאדן קנבורה מגלמת את האמא לאותו הילד, שעוד רגע מתחיל כיתה א'.
את מבינה ערבית?
"אני לא מבינה ערבית, קצת למדתי, אבל ממש קצת. עשינו עבודת שולחן, תרגמנו את הטקסט, אבל כשעובדים בפועל, אני לא מבינה כל מילה בחזרות. זה גרם לי להתרכז במה שיש מתחת למילים – במנגינה של השפה, בסאב-טקסט, בפער בין המילה לבין הכוונה האמתית ובעיקר בפעולה המשחקית. גיליתי שאני מביימת בעצם בשפה של רגשות, שפה אוניברסלית, שלא באמת צריכה תרגום".
בהצגה, כמעט אי אפשר למצוא מילים בעברית. למור היה חשוב לתת את כל הכבוד לשפה הערבית. "למרות שאני לא מבינה את השפה, זה נשמע לי מאד מוכר. זה מעיר בי רגשות, תחושות וריחות ששפות אחרות לא מעירות בי".
כבר תקופה שאין תיאטרון ואין קהל. מה הכי חסר לך?
"הכאן ועכשיו, זה שיש קהל שצוחק ביחד ובוכה ביחד, ובהצגה הזאת זה קורה. אתה לא חייב להיות הורה לילד בעל צרכים מיוחדים כדי להתחבר – כולנו ילדים של, הורים של. אני מתגעגעת לדבר הזה שקורה בתיאטרון ולא קורה עכשיו. להבדיל מקולנוע, עשית את הטייק הכי טוב – אבל הוא יחיד, לא תוכל להכניס בו עוד חיים, הוא מת כבר. פה זה אחרת. התחושה הזאת של מחיאות כפיים, כשמישהו בא אלייך עם דמעות בעיניים, אין לזה תחליף".