מאז שנודע על פריצת הגדר והפלישה לישובים בעוטף עזה, העצב השתלט. אנשים אומרים שאין להם אוויר. הם נחנקים מעצב וחוסר אונים. הלב מדמם, נשבר, ואין חשק לשום דבר. הכל מתגמד. דומה שדבר אינו חשוב פרט למשפחה, לחיים עצמם. לא יוצאים למסעדות, לא חוגגים בקניונים ומעדיפים להישאר בבית.
זמן אחדות
אם בימים הראשונים של המלחמה היה כעס אדיר ופרצי חרדה שיצאו במאמרים חריפים וגילויי דעת זועמים, הרי שכמה ימים אחרי הכעס הודחק, ותיאוריות הקונספירציה ירדו מהרשת. עכשיו זמן אחדות אומרים, ואת החשבון נסגור אחרי המלחמה. במסעדות מספרים שמספר הלקוחות כל כך קטן שהם מתלבטים אם לסגור לשבועיים שלושה עד יעבור זעם. מצד שני, אומרים בעלי המסעדות, צריכים לדבוק בחיים, לא לתת לעצב העמוק הזה ולפחד הנורא הזה לנצח אותנו.
הפייסבוק הוא הפסיכולוג שלי
חברה שבנה נעדר מאז המסיבה שהייתה בדרום, כותבת בדף הפייסבוק שלה כל יום, כמה פעמים ביום. היא אומרת שזה הפסיכולוג שלה. היא כותבת כל דבר שעובר לה בראש, מרגישה שהיא לא לבד כי אנשים מגיבים באהבה, מקבלת כוח מהתגובות גם כשאינה מכירה את הכותבים. "צוקרברג הוא הפסיכולוג שלי עכשיו", כתבה באחד הפוסטים שפרסמה.
צריך להיות בעשייה
כתיבה, יצירה, שיחה, התנדבות, עשייה למען משהו או מישהו עוזרות לשנות את האנרגיה. הפחד נמהל בתקווה, חוסר האונים נמהל באמונה והפירוד מתחפש לאחדות. בכל מקום החלו לאסוף תרומות, מצרכים ומזון לחיילים, והאחווה שכל כך מאפיינת אותנו בשעות מצוקה, חזרה לפעילות.
מי שמבין בנפש האדם אומר שבתקופה הזאת שצריך להיות בעשייה. לעשות כדי להתחבר לקרקע, למציאות ולסביבה, וגם כדי להשיג וודאות במצב של חוסר וודאות. לעשות והעיקר, לא לשקוע לרגשות, למחשבות או חלילה לדיכאון.
תנועות אלכסוניות להפחתת חרדה
דרכי ההתמודדות שונות מאדם לאדם. יש מי שיעדיף להתמקד בנשימות, התחברות למדיטציה או לחוויה דמיונית חיובית. שיטות אחרות מדברות על האלכסונים של הגוף, ובמצב של מתח, אומרים שם, שהמעבר בין שני חלקי המוח לא מתפקד כראוי וזה בונה תחושת חוסר אונים.
אחת הדרכים להרגיע הוא לייצר תנועה בין שתי האונות – לתת טפיחות עדינות עם יד שמאל על רגל ימין, או על כתף ימין, ועם יד ימין על רגל או על כתף שמאל. מי שעוסקים בכך טוענים שתנועות אלכסוניות מפחיתות חרדה.
דרך קצרה נוספת שנטען עליה שמפחיתה טראומה, נקראת EMDR. השיטה פותחה בסוף שנות ה-80 על ידי הפסיכולוגית דר' פרנסין שפירו, שגילתה כי תנועות עיניים (או גירוי בילטרלי אחר) עשויות להפחית את עוצמת ההשפעה של זיכרונות קשים ושל מחשבות מטרידות.
שיפור התמודדות עם אתגרים
טראומה מסכנת את הרוגע והביטחון הפסיכולוגי של אדם. היא יכולה להיות תוצאה של אירוע אחד או מספר אירועים, ולהתרחש בגלל אירועים שונים, ביניהם אלימות, אירועים מלחמתיים, פציעה או אובדן.
לפעמים נדמה שכל מי שחי בישראל סוחב איזה פוסט טראומה קטנה – החל מיוצאי מדינות העולם שם התעללו ביהודים, עבור למלחמות ישראל, מחבלים מתאבדים, מטעני נפץ ותאונות דרכים.
המצב הביטחוני הנוכחי מעורר הפרעות חרדה, מחשבות שלא מרפות, זיכרונות שעושים סיוטים, אלה ואחרים יוצרים מצוקה רבה גם אצל מי שעד אותו יום היה יציב, חיוני ובעל חוש הומור. דומה שמשהו נסדק, משהו פנימי שמאותת סבל.
לאורך השנים נעשו מספר מחקרים על אוכלוסיות עם טראומה מלחמתית והמסקנה שעולה מכל המחקרים היא, שטיפול מוקדם ותמיכה בהתמודדות, יכולים לשפר את איכות החיים של אותם אנשים.
טיפולים מסוגים שונים להתמודדות עם טראומה
חלק מהגישות הטיפוליות מערסלות, עוטפות ומתייחסות לרגשות שנחשפים ברגעי הטראומה, טיפולים אחרים מתייחסים לאיזון בין הרגש למחשבה, בין הרגש לגוף. יש מי שמלמדים בתהליכים התנהגותיים כדאי לתת פרשנות חדשה לאירוע, כדי להקל אל ההתמודדות.
יהיה מי שיעדיף למנוע חשיפה לגורמים שמעוררים את הטראומה, כמו ריח, רעש, צליל או כל תופעה שמעוררת את הזיכרון החרדתי וחוויית חוסר האונים הטראומטי, ואחרים יעדיפו טיפולים כמו מיינדפולנס וגם CBT שיתמכו בהפחתת החרדה, ושיפור התמודדות עם האתגרים תוך חשיפה עדינה והדרגתית לתהליכים בעולם, כדי להעצים ולחזק את כושר ההתמודדות של האדם.
לעשות סדר במחשבות
רותם חפר היל, מטפלת באמצעות תנועה, הציגה בפני את מודל "מעש"ה", ארבעה שלבי פעולה שכל אחד יכול לתרגל כדי לעזור ברגעי מצוקה:
"במצב דחק, צריך שהאונה הקדמית של המוח תכנס לפעולה, ולשם כך לא מדברים על רגש אלא עושים פעולות", היא אומרת. "כדי להתרחק לרגע מהרגש שמבלבל ומכניס לטראומה, צריך להפוך את החרדה למילים. זה עושה סדר במחשבה".
מודל מעש"ה, הוא תהליך קצר בן ארבעה שלבים.
השלב הראשון הוא למקד את האדם בכך שאתה איתו והוא לא לבד. מצב לחץ מגביר תחושת בדידות.
בשלב השני מעודדים פעולה: שב, תסתכל עלי, תוציא את הטלפון, תודיע לאנשים, הפעולות הפשוטות מנתבות את האנרגיה של לחץ שהצטברה בגוף ועוזרות להרגיע את המצוקה. בשלב הזה אל תרגיעו אלא הפעילו.
בשלב השלישי מפחיתים הצפה רגשית על ידי שאלות שמעודדות מחשבה, שאלות פתוחות על עובדות ולא על רגשות. שאלות שהאדם יצטרך לחשוב כדי לענות עליהן. מי בא איתך? לאן רצית להגיע? מה תכננת לעשות היום? אתה רוצה שניסע יחד הביתה או לחברים.
השלב הרביעי הוא שלב ההבנה, מה היה פה. אנשים בשעת לחץ וטראומה לא זוכרים פרטים. זה מעצים את הבלבול וחוסר האונים. בשלב הזה עושים סדר במחשבה. אומרים מה היה ומדגישים שהאירוע הראשוני הסתיים בלי להוסיף רגשות. היתה אזעקה, הסתתרנו ועכשיו הולכים הביתה. היתה תאונה, עכשיו מטפלים בפצועים ונוכל לבקר אותם אחר כך בבית החולים.
"כשאדם חווה טראומה הוא מתנתק, וצריך לקרקע, לחבר לאדמה, למציאות העכשווית, לגוף הפיזי. טראומה מוחזקת בגוף. היא מופעלת שוב ושוב דרך חשיפה לריח, רעש, חוויה חושית כל שהיא של אחרי הטראומה, של פוסט טראומה.
להיות כאן ועכשיו, לחבר לעשייה מידית, זה פשוט ונגיש, עוזר בשלב הראשוני כאשר האדם המום וחסר אונים חווה את עצמו לבד ובלי דרך", היא אומרת ומוסיפה: "יש תיאוריה שמציינת שלוש אפשרויות תגובה לאירוע: להילחם, לברוח או לקפוא. העשייה היא להילחם, להיות פחות בחסר אונים ובלבול, ולהחליש את החוויה הטראומטית".
התערבות מוקדמת יכולה למנוע בעיות
מחקר שנעשה, בדק את הקשר בין אירועים בילדות לבין רגישות לטראומה בגיל מאוחר, ומצא קשר בין הדברים. מהמחקר עולה שכדאי לטפל בטראומות ילדות כמה שיותר מוקדם כדי להימנע מסיכון.
מחקר שנערך בעניין מצב דחק פוסט טראומטי אצל חיילים שעברו פעילות צבאית מצא שטיפול מוקדם ותמיכה נפשית יכולים להקל ולמנוע התפתחות של הבעיה. חרדה בשעת מלחמה היא תופעה נפוצה אצל אנשים שנמצאים במצבי לחץ וסכנת חיים, גם אצל אנשים שאינם חיילים.
יש אנשים שמדברים עם עצמם ברגעי לחץ. זה עוזר להם להתמקד ולזכור את המטלות, זה מרחיק מהמתח הפנימי. אחרים מתנתקים מעצמם, קופאים, נתקעים בלי יכולת להגיב ויכולים להיות מנותקים מהפגיעה במשך שנים רבות, עד שמשהו פתאומי גורם לזה להתעורר. משהו מהדהד, דפוס ישן שקשור לאירוע ומעלה את הטראומה.
"מי שפיתח דמות ייצוג בתוכו של סמכות, סמכות הורית או סמכות טיפולית, יכול לדבר לעצמו את הסמכות הזאת תוך כדי רגעי הלחץ. אחרת זאת חוויה טראומטית. בזמן הטראומה היינו רוצים לדעת איך להתערב כדי שהאירוע ייצרב פחות בתודעה, בגוף, בנפש, כמשהו טראומטי.
החיבור, השאלות, המודל מאפשר לאדם לצאת ממצב של חוסר אונים וחוסר שליטה. תעשה, תעזור לאחרים, זאת עמדה בה האדם לא מנותק ולא חווה עצמו לבד וחסר אונים", אומרת רותם.
מג"ן ללוחם, מודל מעש"ה
מי שפיתח את מודל מעש"ה, או כמו שהוא נקרא בצה"ל, מג"ן ללוחם, הוא דר' משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי, לימודי לחץ, טראומה וחוסן במכללה האקדמית תל-חי.
דר' פרחי פיתח את מודל מעש"ה, לאחר שהוביל היערכות ומתן עזרה נפשית ראשונה באירועי אסון ומלחמה הן בארץ והן בעולם. הוא סא"ל במילואים, במערך בריאות הנפש בפיקוד העורף. שוחחתי איתו השבוע, כשהיה בדרכו דרומה במסגרת שירות המילואים.
שאלתי אותו איך הגיע למודל מעש"ה, וכך סיפר:
"באופן פרוזאי בעבר הרחוק, כל מה שידעתי זה שכדי לטפל בנפגעי טראומה, צריכים לחמול ולנרמל רגשות. להיות יחד איתם. היו גישות ועקרונות של פוסט טראומה לתוך מצב חריף.
מאחר שהייתי גם באקדמיה וגם סקרן, היתה לי היכולת לחקור, לבדוק, לראות שבעצם ההתערבויות האלה, לא מצליחות לא נותנות את התשובה. נפגעי הטראומה לא הצליחו להתקדם. שאלתי את עצמי מה קורה ולמה זה לא עובד. הלכתי ובדקתי את הגדרות הטראומה, מצאתי שהיא מורכבת מפחד, איום וחוסר אונים. הבנתי שאת האיום אני לא יכול לשנות, כי אדם בטראומה כבר נמצא אחרי האיום.
הפחד הוא החוויה הרגשית שעלתה בזמן האירוע. אין לי מה לעשות עם זה ברגע הטראומה. מה שאני יכול לעשות, זה להפחית חוסר אונים", הוא אומר.
להפעיל במקום להרגיע
בגוף פועלות שתי מערכות אחת מול השנייה: מערכת העצבים הסימפתטית, הפועלת לייצר תגובות מהירות במצבי לחץ, חירום ומתח. בשעת סכנה או לחץ המערכת מגבירה לחץ דם, מעלה קצב לב ואספקת דם לשרירים, ובזמן פעולתה מופרשים הורמוני מתח, כדי לאפשר שימוש באנרגיה גבוהה. מנגד יש את המערכת הפאראסימפתטית, אשר אחראית על פעולות הרגעה ושימור האנרגיה בגוף כאשר הגוף במנוחה. המערכת אחראית על האטת הפעולות הגופניות בשעת לחץ או מצבים מאיימים.
כשאומרים לאדם במצב סימפותטי "שב, תירגע", עושים ההיפך מהצורך הגופני שבאותו רגע הוא – לפעול
"חוסר אונים זה מצב פאסיבי. כדי לצאת ממנו צריך לגרום לאדם להיות פעיל ויעיל", אומר דר' פרחי. "השיטה של להושיב את האדם, לרחם עליו ולהפוך אותו לפאסיבי, היא שגויה. במצבים סימפתטיים, מה שאומר שבזמן דחק המערכת מכפילה קצב פעילות הלב, משנה את זרימת הדם, גורמת להפרשת גלוקוז מחדדת את החושים, הגוף הופך למכונה יעילה שזועקת תפחידו אותי.
כשאומרים לאדם במצב סימפותטי "שב, תירגע", עושים ההיפך מהצורך הגופני שבאותו רגע הוא – לפעול.
לכן, אדם במצב הזה הרבה פעמים ירעד, משום שאין מוצא לאנרגיה שהגוף מייצר. הבנתי שהגרסה הרגילה שהיינו רגילים לעסוק בה לפני מעל 10 שנים שגויה, וצריך לחבר מודל חדש שמתחשב במידע של הגוף ברגעי הדחק".
להגביר את החוסן הלאומי
דר' פרחי חיבר מודל. "עד אז היה ברור שטיפול בטראומה נעשה על ידי אנשי מקצוע בלבד. מבחינה מעשית זה לא הגיוני כי מאיפה נביא אנשי מקצוע ברגע האירוע. המודל שפיתחתי מבוסס על הרבה מאד ידע פסיכולוגי ופיזיולוגי, אך יחד עם זה היא פשוט, וניתן ללמוד אותו בהכשרה קצרה ולא דווקא לאנשי מקצוע.
מספיק מספר דקות כדי להבין את העקרונות באופן יעיל שיכול לשנות את המצב של אנשים ברגעי דחק", הוא אומר ומציין את ארבעת השלבים של המודל שפיתח:
"ליצור מחויבות, לשאול, להפעיל, ליצור רצף עבר הווה עתיד".
"זה משהו שהוא לכאורה, נגד האינטואיציה והרצון לרחם ולעטוף, מצד שני כמות ההצלחות של התפיסה הזאת מרטיטה את ליבי בכל פעם מחדש" אומר דר' פרחי. "זה הציל בשלב האקוטי כל כך הרבה אנשים וילדים דרך עשיה וממשות."
המודל קיבל אישורים של משרד הבריאות, הוא מופעל בצבא, במשרד החינוך, במשטרה ובארגונים בכמה מקומות בעולם. "תגובת קרב הינה תגובה נפשית ללחצי הלחימה. מטרת ההתערבות היא לצמצם את סבל הנפגע, למנוע מצוקות נפשיות בעתיד ולאפשר ליחידה להשלים את משימותיה.
הפרוטוקול מיועד להתערבות מידית ולמתן עזרה נפשית ראשונה על ידי החיילים עצמם. "לפני חמש שנים התייחסו לזה כאל משהו היה מוזר, אבל כיום המודל הוא כלל ארצי ועולמי. אני מקבל משוב מאנשים שעבדו עם המודל עם ילדים ועם מבוגרים וזה הועיל. כיום יש מצב מאד מורכב, נפגעים אזרחים, צבא, ויש בקרב המסייעים שנחשפים לסיפורים ולמראות אימה. המודל עוזר לשימור תפקוד מקצועי ולכן כל צוות סיוע באשר הוא, מקבל תדרוך על המודל".
החזון של דר' פרחי הוא שהידע יופץ בכל קהילה בעולם, ובכל מקום בישראל, כאן לדבריו, יש לכך חשיבות כפולה ומכופלת.
"נוכל לצמצם באופן ניכר פינוי נפגעי חרדה לבתי חולים ולשפר את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי של הנפגעים, ואגב כך נעלה גם את החוסן הלאומי", הוא אומר.
מאחר שמשרד הבריאות הוא שותף מלא לדרך, בתי חולים מבצעים הכשרות לצוותי הרווחה והפסיכולוגיה. כשאני שואלת למה לא מלמדים את זה בכל האוניברסיטאות, הוא אומר – זה כבר לא במגרש שלי.
פשוט לעשות בלי לחץ
דר' כרמי אומרו, העומד בראש מכון פתרונות ואגודה לייעוץ זוגי ומשפחתי, מציג תגובות לפי "סולם המתח", בו הוא טוען כי הנכון והבריא הוא תגובה במדרגה הראשונה, תגובה פשוטה בה עושים כדי לקדם דברים. "במדרגה השנייה של המתח יש התגברות, משמע תחילתו של מאבק פנימי בין הרצון למעשה. בדרגה שלישית בסולם המתח האדם מכחיש, מדחיק, מתעלם מהקושי וברמה הרביעית הוא נכנע, חווה חוסר אונים ולא מסוגל להתמודד. משם הדרגה החמישית של מתח מפילה את האדם לתחושה של בור ומצוקה"
אחת הדרכים בה דר' כרמי מציע לעזור לצאת ממצבי מצוקה היא לשאול את האדם באיזה מצבים הוא מתפקד טוב יותר. כאב? כאם? כמורה? כחבר יועץ?
לכל אדם יש את המקום שבו הוא חזק יותר, ומשם יוכל ברגעי המצוקה לשאוב השראה, לראות בעצמו או באדם מוערך אחר, מודל לחיקוי.
הדבר הנוסף שדר' כרמי ממליץ עליו הוא למצוא תחום עשייה שמרגיע את האדם. כל עשייה שעוזרת להוריד לחצים ומתחים.
"בכל סיטואציה, אם אתה מצהיר אז אתה מגביר", הוא אומר. "לא כדאי להגיד אני כל הזמן בלחץ, מוטב להגיד עכשיו אני בלחץ. מי שמתמודד מצליח, ומי שמתגבר מייצר לחץ גם אם הוא מצליח להתגבר. כדאי שתספר לעצמך שאתה פשוט עושה את הדבר. בלי מתח ובלי התגברות. המטרה היא לעבור ממקום של לחץ וחוסר יכולת להתמודד, למקום של עשייה מודעת".
תודה על המאמר
תודה🌹
או שעזה תסתיים ויהיה שם שטח צבאי סגור – או שישראל תחוסל על ידי עזה.
מי שרוצה חוסן לאומי שיסיים אחת ולתמיד את חזית עזה באופן מוחלט גמור וברור.
כי זה הלקח שהאויב סביבנו מבין.
וזה יתרום לחוסן הלאומי יותר מכל פעולה אחרת.
הציבור בישראל מצפה מצה"ל לנצח במלחמה – ולכבוש את עזה ולסגור אותה. נקודה.