סיפור קצר מאת יצחק טויטו, מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" שזכו לשבחים ולאהדת הקהל
הם רלוונטיים, הטיקט שעליהם – לא
בדם יזע ודמעות מצאתי חניה ליד תחנת הרכבת השמונה,
ויאללה, לשעת הסיור שהקצבתי לעצמי.
סיור בימים ההם בזמן הזה.
אין מצב שאסע למפרץ חיפה ולא אסטה לכיוון
העיר התחתית, גם אם זה לא בדרך.
אין סרט כזה.
הייתי בדרכי למפרץ לקנות בקבוקים שחסרו לי
למילוי היין שאני מייצר ביקב הבוטיק המשפחתי שלי
וזו אחלה הזדמנות לעבור בעיר התחתית.
כי כידוע, לשיטוט בבגרותך ברחובות ילדותך,
יש טעמים וריחות מיוחדים. לפחות אצלי,
(ולכם לא?)
צעדתי ברחוב העצמאות.
חלפתי על פני חנות 'גולף' מהודרת שלא בטוח שידעה
כי לפניה הייתה כאן החנות המיתולוגית 'אתא'.
נעצרתי לדקה מול 'זיניוק את מיכלין'.
לא להאמין שהם עדיין כאן. סוג של מוסד.
כילד, התבוננתי דרך חלון הראווה במקלות הדיג, במטקות,
בכדורים ובעוד אין ספור פרטי ציוד ספורט שלא היו
רלוונטיים בשבילי. לא כי לא רציתי או אהבתי אותם,
אלא בגלל תג המחיר שהוצמד אליהם.
הם היו מאד רלוונטיים, המחיר – לא.
חצי איש (ננס) באזור האדום
בצומת הגדול, שער פאלמר, החלטתי לעבור לצד השני
של הכביש כדי לא להגיע לאזור האדום.
כי שם, בהמשך, היה בורקס העגלה וחנות השעונים
של רכטמן.
זו החנות עם חצי האיש, שבלי להניד עפעף
מסוגל היה למכור לך גם חצי שעון.
תלוי איך הוא קם בבוקר.
והמתחם הזה הוא פצצה נוסטלגית מסוכנת
שעלולה הייתה ליצור אצלי בגרון גוש התרפקות
שבקלות יכול לחנוק אותי.
אזור אדום. סכנה.
מה זה סכנה? דמיינו את הגולגולת עם האיקס עליה.
תנו לי להבהיר.
אם, באופן תיאורטי, הייתה באוניברסיטה מגמה
של 'התרפקות נוסטלגית', הנהלת האוניברסיטה הייתה
מן הסתם, ממנה אותי למנהל המגמה. כן, עד כדי כך.
אבל כל זה באופן תיאורטי, כן?
אז חציתי את הכביש לצד השני. לא רוצה להיחנק.
טורקי משודרג
במקום חנות הספרים 'סטימצקי' שכנה לה חנות ספרים
משומשים. מקום לא ממש מזמין.
החנות נראתה מאובקת ומרופטת. גם הספרים. גם המוכר.
(אל תחפשו אותו, הוא מזמן לא שם)
המשכתי לכיוון השוק הטורקי.
לא מזכיר בכלום את שהיה כאן לפני כמה עשרות שנים.
השוק, שפעם יכול היה להשתלב בקלות בכל שכונה זניחה
בְּבָּנְגלָדֶשׁ, נראה היום כמו אזור בילוי יוקרתי בפריז.
לא פחות.
כאילו השוק של פעם לקח אחריות על עתידו ושכר
מעצבת אופנה עכשווית.
הסמטאות הזנוחות הפכו לרחובות קטנים ומטופחים
שציורי קיר מרהיבים עטרו אותם.
בתי קפה וברים, החליפו את החנויות הישנות, ובאוויר
הורגשה רוח חדשה ומזמינה, למרות השעה הלא קונבנציונלית.
מה זו שעה לא קונבנציונאלית באזור הזה?
לפני תשע בבוקר.
בשעת הבוקר, המוקדמת יחסית, תנועת האנשים
הדלילה הייתה מנומנמת משהו, ובתי הקפה נראו בעיצומם
של פיהוקי בוקר.
בהמשך היום, כשיגיעו סועדי הצהריים ולקראת הערב
הבליינים למיניהם, הסמטאות ירחשו פעילות, מוזיקה
ואווירה טובה.
באמצע השוק עצרתי.
התבוננתי בתשומת לב בבניין הישן והגבוה שמימיני.
בקצה המדרגות הצרות והקלסטרופוביות שלו,
בקומה האחרונה שכן פעם בית כנסת פעיל.
הוא התהדר כבית הכנסת הסלוניקאי.
אחיו הקטן של ההוא, המרכזי, ברחוב אלנבי.
הגבאי והרוח החיה היה הגואל שם טוב.
שם מופלא שהתאים ככפפה לאדם המיוחד שהיה.
למרות האווירה הסלוניקאית, חזן בית הכנסת היה
אליהו ביטון, יליד מרוקו, שהתפלל וקרא בתורה בנוסח
ספרדי ירושלמי, כמו שהסלוניקאים אהבו.
אליהו אדם נעים, סימפטי וחייכן שכשדיבר אליך הרגשת
כאילו הוא מחבק אותך באהבה.
הוא התברך בקול צלול ונעים, ובקריאת התורה, כשהגיע
לאחד הטעמים שיש להאריך בהם הוא היה עולה כל כך
גבוה וחזק שלא היה לי ספק, שקולו המהפנט הוסיף הרבה
טעם וחיוניות לירקות שבבסטות השוק שמתחתינו.
ואולי זו הסיבה שירקות השוק הטורקי היו תמיד יקרים
מאלו שבשוק תלפיות.
טוב, מתברר שהתחלתי להיסחף לשטח האדום.
חציתי את כיכר פריז כשאני שולח עין עקומה לאחת הפינות.
למקומו הקבוע של חיים חצץ.
זה ההומלס שהיה מתנגש במכוניות כדי לזכות במיטה נקייה
וארוחה חמה בבית חולים ועוד קצת דמי ביטוח.
חיים לא באמת היה שמו, אלא שם שאני המצאתי לו אותו
ביני לבין עצמי.
(אבל זה סיפור מיוחד, ולמעוניינים, גלגלו כמה סיפורים אחורה, או פשוט הכנסו לקישור שם הסיפור: 'חיים חצץ') –
ימים אחרים
במקום לעלות דּוּךְ דרך סמטת המרוניטים ולנחות בשיבת ציון,
פניתי ימינה, ועשיתי עיקוף כדי להגיע לתחילתו של שיבת ציון
במפגש שלו עם שדרות המגינים.
עמדתי עם הגב לסניף הראשי של בנק לאומי
ועם הפנים לכיוון שיבת ציון.
עוד לפני שצעדתי את המטר הראשון במעלה הרחוב, התחילו
התמונות לצוף מאליהן.
תמונות בנות כמה עשרות שנים.
בעל בית הקפה שמכר יותר ערק מקפה. עָרָקָפֶה
עם שפמו הענק, החיוך הנצחי והעיניים המלאות באהבה,
לכל דבר – לשמש, לאנשים ובעיקר לערק.
שחקני השש-בש על השולחן ברחבה שלידו.
שניים זכורים לי במיוחד. כוס קפה מלאה לידם
וגם כוסית ערק, בדרך כלל ריקה, אבל לא להרבה זמן.
הברזלים מול הערָקָפֶה, כס הברזל של ידידי.
(והוא סיפור מדהים ומרתק בפני עצמו
ומופיע בספר – 'הצלפת שוט').
ממול, החייט הפְרנסָאווי שכנראה מעולם לא היה בצרפת.
במרוקו – יותר סביר. צרפוקאי.
אפילו בראש התמונות כבר מצהיבות.
תמונות המתקרבות לחגיגות היובל שלהן.
זיכרונות מימים לא פשוטים.
ימים שבהם המחשבה שהעסיקה אותך מהרגע שקמת בבוקר
ועד לרגע שבו פרשת לשנת הלילה הייתה הישרדות.
ימים שבהם אל רוב המקומות צעדת ברגל.
למקומות הרחוקים באמת, חיכית לאוטובוס והתפללת שלא
יחלוף על פניך בלי לעצור בתחנה כיוון שהוא מלא. גם בעמידה.
ימים שבהם כדי לזכות במים חמים למקלחת, היית צריך לחמם
סיר על הגז, לקחת אותו למקלחת, לערבב אותו עם מים קרים
עד שהגעת לחום המתאים לך ואז, עם כלי קטן יותר, לקחת
מהמים ולשפוך על עצמך.
והייתה גם, כמובן, האפשרות הפשוטה יותר – להתרחץ במים קרים.
ימים שבהם בחורף, כששמעת את צלצול פעמונו של עגלון הנפט,
היית צריך לטוס במהירות עם ג'ריקנים ריקים ולחזור איתם,
אחד בכל יד, צולע ומדדה מפאת כובד משקלם, רק כדי להזין
את תנורי החימום מסוג "פרידמן", כדי להתחמם איכשהו.
תקופה שבה לחיצת יד לסיכום עניין, כמוה כחתימת חוזה
במעמד הרכב מורחב של בית המשפט העליון.
ימים שבהם זכה לכינוי "אחי" רק מי שבאמת היה ראוי לו
ולא כל סוכן מכירות שמנסה למכור לך משהו שהוא לעולם
לא היה קונה.
יש כנראה סיבה להתרפקות שלנו על העבר.
נכון, אלה היו ימים לא קלים, אבל עוצמתיים.
כאלה שמשאירים חותם.
ואולי, זה לא יותר מכוחה האדיר של הנוסטלגיה. אולי.
הגולגולת עם האיקס עליה הבהבה בעצמה –
סכנה ברורה ומידית.
הרגשתי את גוש הנוסטלגיה תופס מעלית במעלה הגרון.
אם הגוש המתרפק יגיע עד הסוף אני בסכנת חנק.
למזלי, הוא עלה על מעלית שבת.
עד שהוא יגיע, אני כבר אחמוק מהאזור האדום.
ועוד לא התחלתי את הצעידה בשיבת ציון – סטנטון.
וחלק כנראה שכחו את נעלי ,"פרפר" בצומת הרצל מדרגות אורה; שכל דרדס יכול היה לקנות בהן נעליים עם סמל של כל בית ספר. החנות הייתה שייכת לדוד של חבר שלי אז ששמו היה שלמה גצלר. ידעו להתייחס לכל ילד
אשמח לדעת : איפה שלמה גצלר כיום. ואיפה יש חנויות מקסימות כאילו היום. שלמה – אני דובי לרנר. 0507461143. אם נתקלת במספר – אשמח אם תיצור קשר. בחיי
מצאת חניה ברכבת השמונה והלכת ברגל עד שיבת ציון? לא יותר פשוט להיכנס לאחד החניונים באזור?
כל הרעיון הוא לטייל בסמטאות ולספוג את האוויר
ולהיזכר. נוסטלגיה מבחינתי היא צורך. כנראה.
אגב החצי איש . הלא הוא ציון הגמד שהיה שען חרטטן ומצחיק. סוג של בדרן. היו מרימים אותו על הכתף. והוא בכלל מטירת הכרמל. על הפאב שהיה קרון רכבת שיצא מכלל שימוש. והוסב לפאב. בסוף שער פלמר שהיה שייך שנים ליעקב. מדברת על שנות ה80. המאוחרות לקראת 90. הייתי נערה. והיינו מבלים שם. את אריה הצלם מי זוכר? עד היום פוגשת אותו. היה ממש ליד הפאב בשער פלמר. וואו לחזור שנים אחורה ממש כיף עם הנוסטלגיה
הכי כואב זה לראות את שכונת סטנטון שכונתה כך. בגלל סר סטנטון. ושם עשו את הסרט אדון לאון. חבל שהרסו את הבניינים המיתולוגיים. ולא שימרו כמו באירופה. כיום מנסים לשקם ובנו בתים חדשים אחרי המון שהרסו בחומתו ראש העיר לשעבר יונה יהב. החמם הטורקי. והתיאטרון . ממש כאב לב. במתחם של קרית הממשלה כל שנה היה קרקס. וגם לונה פארק. זוכרת כילדה. שהיינו מחכים לזה. כל פעם שעוברת בשכונת סטנטון הלב נצבט.
שרי, בסוף השבוע הקרוב אגיע לשיבת ציון – סטנטון.
מאמין שתאהבי.
בבניין הראשון של שיבת ציון לבין המגינים היתה גרה ברי סימון. הרקדנית בטן המיתולוגית. הלו היא ברוריה בן סימון. שהיתה נשואה לאולמן שנרצח נדמה לי. הייתי ממש ילדה קטנה. כי חברתי היתה שכנתה באותו בניין. ועוד כמה בנות בנות כיתתי. כתבת דברים עם זכרונות שעלו לי. אחותי היתה גרה בעיר התחתית רחוב פנימי כשהראשי עצמאות. כל ה"דוגמניות" היו עומדות שם בלילה. והמבין יבין
כתבה מרגשת אך לפי דעתי זה רק הפרק הראשון מתוך כמה עשרות פרקים כאלה שאפשר לכתוב ואולי אפילו לעשות סרט/סידרה על חיפה קריות בשנים הראשונות של המדינה ……… חניות מוסדות חופי ים נמל טיפוסים צבעוניים חניות הפלאפל ברחוב החלוץ בתי הקולנוע בעיר הכיכר ליד בית הדואר הראשי בית הקרונות והאיזור בניית קרית חיים מערבית באיזור החולות הגובל לחוף הים מפרץ חיפה ………… ועוד המון המון ………… היסטורי של 70 שנה (אצלי לפחות). הלוואי וימצא מי שירים כפפה ויוכל ליצור סרט/סידרה על התקופה היה למען נכדינו . תמיד אשמח לעזור במתן זיכרונות וחוויות ילדותי מקריית חיים.
היי אדם. מה שאתה אומר קיים בספר 'לאסוף מתנות מהרצפה' שהוא ספר שהעלילה שלו מתרחשת ברחובות חיפה.
על הדרך מתוודעים לדמויות הססגוניות של פעם, להתנהלות, לשפה, ולכל הדברים שהדור הצעיר לא יוכל להבין.
זיכרון ילדות עם מציאות חדשה של המון פחד ואלימות בעיר חיפה- בתחתית
כתבה עניינית פוגעת וגורמת להזדהות וגעגוע
מקדיש את מילות השיר
חיפה, חיפה
עיר עם תחתית
הו הו הו
חיפה, חיפה
עיר עם עתיד
הו הו הו
חיפה, חיפה
עיר אמיתית
הו הו הו
איזה יופי
אתה מטייל באופן מופלא במחוזות ילדותי.
אני רק רואה טוויטו ומיד עוזב הכל וקורא אותך.
רק אל תפסיק.
תודה דב. מרגש לדעת✔
אני גר בטירת כרמל אבל תמיד כששאלו אותי מחוץ לחיפה וטירה
תמיד אמרתי שאני חיפאי.כי כל הטיראים בילינו בחיפה.
וכל מה שכתבת והתגובות שקיבלת מוכרים לי היטב.
מהימאים של העיר. והברזלים של ארמון.ועד המועדונים של
מרכז הכרמל.איזה ילדות יפה עברנו.
מדהים …החזרת אותי 40 שנה ויותר אחורה…איפה הימים שהסתובבנו בשוק התורכים ורייח הדגים של גקו..עף באוויר…הרוכלים לאורך רח העצמאות …מנסים למכור מלבורו…ונעלי אדידס …ולקינוח ישבנו בקונדיטוריה האגדית במקום סארו של היום…רח הבנקים הפעיל…שחקת אותה
בכיף אבי, בכיף
לחצי איש קראו ציון
תודה על המסע במנהרות הזמן
נכון, עכשיו שהזכרת. בכל זאת לא מעט שנים
סיפור יפה,שכל אחד יכול למצוא בו זכרון ילדות פרטי שלו,גם אם הוא לא חייפאי
מהנה לקרוא כמו תמיד
תודה שמעון
יצחק היקר,אפתח בהתנצלות שמספר שבועות לא יצא לי להגיבועל כך מתנצלת ,אדם שכותב כל כך מרגש מגיעה לו התיחסות ואתה גם תמיד מגיב בנעימות .
יש רדיו נוסטלגיה(מומלץ) ויש אותך נוסטאלגי בטרוף .המשך לרגש אותנו
בן 81 אני היום
נולדתי למשפחה סלוניקאית שגרה במרכז הישן עוד לפני שהיה השוק הטורקי
מכיר שם כל אבן ומלא זכרונות
אשמח לשתף אותך בהם
שבת שלום לכולם
אתה זןוכר או יודע אודות המורה יצחק עם חבילת עתונים שפלד מאוד לחצות כביש הסתובב בעיקר ברחוב סירקין .שפירא ומעךה השחרור
קראנו לו " יצחק המשוגע". הוא באמת ריכז ילדים, צרור עיתונים תחת זרועו ומעיל מרופט לגופו, ונתן להם שיעור מאולתר במתימטיקה וכדומה. סוף שנות החמישים, תחילת הששים.
המשביר המרכזי,ג'ינס אצל הימאים,שוק הפשפשים,ואדי סליב,חליסה,תחנת רכבת חיפה מזרח,קולנוע הדר, ועוד המון המון ריחות וזכרונות..
הגיע הזמן לבוא ביחד כל מי שנוסטלגיה חיפאית
זורמת בעורקיו…
✔
ריגשת אותי מאוד. כדברי הסופר טשרניחובסקי (שפעם למדו אותו בתיכון חוגים בשיעורי הספרות) ״האדם תבנית נוף מולדתו״. כל הכבוד. מתי
תודה רבה מתי.🙏🏻
שכחת גם לציין את גבי בליטי את מעיין הבירה את שלום החייט שעבד בשוק הטורקי את בורגיבה שאני עבדתי אצלו בגיל 16 את אלי וקנין את בבר את ממן וכל מיני מוכרים מקסימים משוק הטורקי וגם את צ'ארלי החלפן ז"ל
ואוו איזו כתבה נהדרת 💚💚 מעלה זכרונות מימים שהיו ואינם נוסטלגיה במיטבה תודה לך יצחק היקר שבת שלום ומבורך 💘
תודה חנית🌹 שבת שלטם שקטה ומבורכת.
ענק !
תודה גבי. 😎
מרגש מאוד החזרת אותי 50 שנים לאחור אכן חיפה שינתה את פניה .
אם עברת מרחוב העצמאות לכיכר פריז יש את סווידאן בין החנויות המטולוגיות בעיר התחתית
נכון. הרבה מוזכרים בכתבות אחרות.
תודה רבה,, אבל יש עוד המון מקומות שזוכרי לי מאזור כמו חנות בסיפונלוקס בפינת הבנקים המגינים. כמו כל החלפנים של הדולרים ברחוב שרה מחסן דובק פנת המגינים.ועד היום יש חנות המיתולוגית של נעלי המגפר , שמו נעלי ברזילי. וכו….
תודה לך יהודית.
נכון, יש עוד הרבה, אבל אם נכתוב ונזכיר את כולם יש לך מושג לאן תגיע אורך הכתבה?
הכתיבה שלך מרגשת עם הרבה נוסטלגיה ישר כח
תודה רבה אדי. מעריך.
שכחת את הבסטה לאבטיחים בכיכר פריז אץ המוניות לנצרת וזה שקורא אל נצרת כל היום ולא מתעייף שכחת את הסככה של עלי הפלפל ואת אבו יוסף המיתולוגי ואת הבסטות ברחוב העצמאות הימאים ועוד הרבה דברים אחרים
תאמין לי שלא שכחתי, אבל אם נזכיר כאן כל פינה בילדות שלנו, תקבל כאן משהו באורך החומה הסינית.
אי אפשר הכל🤷♂️
ריגשת אותי,והחזרת אותי לימים היפים והצנועים של ילדותי.
אני בן לניצול שואה מיסלוניקי,.
וכל מילה שכתבת אמיתית.
תודה
מרגש. תודה יהודה ושבת שלום שקטה ומבורכת
תודה
ז כ ר ו נ ו ת
👍
הזכרת זיניוק ושעוני רכטמן ומיד חזרתי 60 שנה אחורה לזכרונות הילדות. ומה עם בית הקולנוע בעיר התחתית והגלידה ליד ? ומה לגבי האזור של ממדרגות שוקרי ,נדמה לי כ 177 מדרגות המחברות מהעיר התחתית כלפי מעלה לרחוב השומר ? לא התעצלנו לעלות ולרדת מספר פעמים ביום.
👍
וואי.כל הכבוד
החזרת אותי 55 שנים אחורה.
כאשר אני בעצם הרצלייני אבל מאוהב מאוד בחברתי וכבר 55 שנים אישתי .
הוריה ז"ל גרו בבניין שעומד עם ה"שפיץ" ברחוב מעלה השיחרור והמגינים.
איך שר יהורם גאון ?
אז איפה ? איפה ? הימים ההם
תודה מנשה.
חכה לשבוע הבא, יש מצב שנזכיר את הבניין הזה בהמשך הסיור הנוסטלגי שלנו
ואוו איזו כתבה נהדרת 💚💚 מעלה זכרונות מימים שהיו ואינם נוסטלגיה במיטבה תודה לך יצחק היקר שבת שלום ומבורך 💘
תמסרו דרישת שלום לסאיב סלאם אללה ירחמו
איציק עמו תמיד מרגש בכתיבה היפה שלך.
אני חיפאית גאה, והזכרת לי דברים יפים
מנעורים קסומים שהיו לי בעיר התחתית .
בורקס עגלה, זיניוק וגם שעוני רכטמן .
תודה לך . אמשיך לעקוב אחרי הסיפורים
היפים שלך.
תודה רבה.
תודה רבה שלומית… ריגשת.💖
כתבה יפה ומענינת.
גרתי שם בזמן הרלוונתי.
סיפור קצר ומרתק מבן כיתתי (א ב)…ניסים דלויה . שאפו איציק !
היי, ניסים. מה שלומך?
גם השורה הקצרה הזאת שכתבת היא חתיכת נוסטלגיה. לפחות בשבילי.
עיר ילדותי המון רגש ונוסטלגיה!!!
אכן כן. 👍
כבן לאיש המחתרות אצ"ל ולחי שלחם למען שחרור העיר הזו והכיר כל שעל בסמטאות הבוגדניות הללו של העיר העתיקה שבה ארבו ללוחמים ,גם המלשינים וגם שוטרי הבולשת הבריטית , אכן העלית לחלוחית בגרוני , כדאי לזכור שבסמטאות הללו צעדו גם גברים עיקשים ונוקשים שמה שהוצג בחלונות הראוה כלל לא היה בראש מעייניהם באותה תקופה וכל שראו מול עיניהם היה שחרורה של העיר והנצחת החירות בלבבות , כמובן שמייד עם קום המדינה רבים עלו על האוניות בנמל כדי לברוח מהממשלה המושחתת של בן גוריון וכנופייתו , אך על כך בםעם אחרת .
הפרטים שהזכרת מעניינים, אבל אני צעיר מדי כדי להכיר אותם.
אין ספק שהם שווים כתבה בפני עצמה.
תוכל להרחיב ?
אני לא מכיר סיפור כזה
כפרה על יוחי, עדיין שם
🤷♀️
"חנות השעונים" שכתבת, הייתה של רכטמן (לא רייכמן)
נכון מאד. צודק