עם אחותי הציירת ענת לוי
ענת לוי היא חברתי מזה 50 שנה ואחותי המאומצת מזה 45 שנה. הכיצד?? ייתכן גם ייתכן, בדיוק כפי שכבר הגה וכתב טולסטוי (אנה קרנינה): "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה…". אלא שאנו משפחת המאושרים בדרך המאוד מיוחדת (כמעט) רק לנו.
גוונים של משפחה
רק לאחרונה צוין יום המשפחה, "על כל הגוונים והמינים…" ואין נכון מזה לגבי המשפחה שלנו.
לפני כ-45 שנים, לכשנודע לאימי, חיה אורבך ז"ל, שלילדיה של חברתי הטובה ביותר, ענת, אין בנמצא "סבתא במשרה מלאה מאוד", אצה רצה ומיהרה להכתיר את עצמה כסבתם של ילדיה, ואף לעשות הליך אשר הוכיח את רצינות כוונותיה.
אבי המשפחה, יוסף אורבך ז"ל, לא כל כך הבין את "השיגעון שאין שני לו" ואף לא התחבר במיוחד לצורך העז בצעדים המוחלטים הללו. אולם, בהיותו עובד סוציאלי הסכים, וכתמיד שאף "להיטיב עם כול הנפשות הפועלות", וכך אימץ באהבה את הרעיון וגם זרם עם התהליך כולו.
גלגוליו של יום
אם בענייני משפחה עסקינן, הרי ש"יום המשפחה" שזה עתה חלף עבר ב-ל' בשבט, הרי הוא גלגולו המתקדם של "יום האם". כאן, בעיר חיפה, על פי גרסה אחת, הרעיון לציון יום האם הגיע בעבר הרחוק מחנה חושי, אשתו של ראש העיר המיתולוגי אבא חושי. על פי גרסה אחרת, הרעיון הלזה נולד בעת ביקורו של אבא חושי במעברה, שם ראה את הגברים יושבים בטלים בעוד הנשים עבדו קשה מאוד.
כך או כך, מבנה המשפחה הפך בעשורים האחרונים לגמיש ומגוון הרבה יותר מבעבר.
כידוע, השינויים במבני משפחות ומשקי בית, מושפעים ממגמות דמוגרפיות, חברתיות-תרבותיות וכלכליות בחברה, אך מאידך, גם הם משפיעים בעצמם על כל אלה.
יחידה שהיא משפחה
על פי הדיווחים, הרי שבמרוצת המאה ה-20 ניתנה למושג "משפחה" משמעות רחבה יותר בחברה המערבית. כך קרה שבעקבות תזוזות מחשבתיות והתנהגותיות נוצרה משפחתנו המיוחדת, לפיה יחידה משפחתית היא קבוצה חברתית של אנשים המזהים את עצמם כקשורים זה לזה וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית.
כמו חו"ל
הלכה למעשה, אחותי המאומצת ענת לוי נולדה בשנת 1949 בעיר קרקוב שבפולין. בשנת 1957 עלתה ארצה ובהיותה בת 16 החלה ללמוד במחלקה לגרפיקה באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים. ענת גרה במרכז הארץ, אך חלק מבני משפחתה מתגוררים בעיר בה "ההר ירוק תמיד", והיא מקפידה להגיע חיפתה פעם בשבוע או 10 ימים, לבקר את בני המשפחה, וגם "להזריק לנשמה" את הירוק הירוק הלזה של חיפה, כול זאת, אפילו בעת הסגרים של מגפת הקורונה. לדידה, "חיפה יפה ומהנה ממש כמו חו"ל".
בעיני המתבונן
במהלך 12 שנים חייתה ענת (עם בן זוגה הראשון) בקו ישראל-שוויץ. אך כששבה לגור רק בישראל, החלה בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים ב"אורט קריירה", היה זה בשנת 1987. במקצוע זה עסקה בהצלחה רבה עד לפרוץ מגפת הקורונה.
עם פרוץ המגפה, סגרה את משרדה המשגשג והחלה מתמקדת בציור. מאז שנת 2020 ענת מציירת בשמן על בד את הבתים המוארים ברחובותיה של העיר תל אביב-יפו ובמקומות רבים נוספים. לוי מציירת מתוך אהבה והערכה רבה לאדריכלות. בציוריה היא מוסיפה ומשדרגת חלק מן הבתים, כך שייראו "טוב יותר" לעיניו של הצופה המתבונן ביצירותיה.
המין החזק יותר
משבר מגפת הקורונה הביא אל ענת את המעבר ממשרדה האדריכלי המשגשג אל העיסוק בציור. ככלל, היכולת לשרוד מעבר חד שכזה ואף להתפתח, לצמוח ולגדול עימו, הוא דווקא נחלתן של "המין החזק יותר", קרי: נשים. יום האישה הבינלאומי אשר קרב ובא, עשוי להצביע על הקשר ההיסטורי בין דמות האישה לבין אומנות הציור.
מאז שנת 1965 מצוין יום האישה במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות, והחל מ-1978, בעידוד האו"ם, גם במדינות נוספות. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה לנשים בכלל, לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים בפרט.
אסורות
כידוע, בשנים עברו היה העיסוק באומנות נחלתם של גברים בלבד. למעשה, עד לפני זמן לא רב, נאסר על נשים ללמוד אמנות באקדמיה, בדיוק כפי שאסור היה להן לרכוש השכלה כלשהי. יתר על כן, בתקופות מסוימות אף נאסר על נשים להסתובב לבדן ברחובות ללא לוויית אישה נוספת, או בצמידות לליוויו של גבר.
מציירות מהפכה
באותה העת, נשים שהצליחו, על אף האיסורים, לעסוק באמנות, הלכו נגד המצופה מהן ונגד התפקיד שהוקצה להן על ידי החברה באותם ימים שהיה אחד בלבד: לידת ילדים. אותן הנשים שעסקו אז באומנות הציור, נאלצו מעצם נשיותן להקריב דבר מה מעצמן.
"שר ההיסטוריה" עשוי לראות ציירות אלה "פורצות דרך", אך ספק אם שאפו בכלל להיות כאלה, סביר להניח כי הן רק רצו לצייר. היום אנו יכולים להכתירן כציירות שהחלו את המהפכה של עידן הציור הנשי.
עבודותיה של ענת חושפות את האיכות העמלנית והסיזיפית המאפיינת את מהלך יצירתה: לעת יום וליל, חמושה בטלפון נייד, מהלכת היא שעות על גבי שעות ברחובות, מצלמת מאות תצלומים של בתים מוארים, רחובות ואנשים. לעתים היא מחכה עד שיידלקו האורות, או עד יחלפו אנשים על פניה, שתופיע סצנה או קומפוזיציה ראויה ומעניינת לצלמה, עד שתתגלה תמונה שיש בה פוטנציאל להפוך ציור, ורצוי מאוד – ציור מעניין.
לצלם עד כלות
זמן רב היא ממתינה עד תיתקל במראה אותו היא מחפשת, זאת על אף שאינה יודעת מראש מהו בדיוק אותו מראה מבוקש. על כן ממשיכה היא לצלם עד אפיסת כוחות, רק אז תשוב אל הסטודיו שלה, שם יתחיל פרק עבודה מפרך נוסף: תהליך הבחירה. עצם הבחירה, לדידה, הוא "הדבר!" התוצאה תמיד מעניינת, ולראייה: ציוריה של ענת נמצאים כבר בכמה וכמה אוספים חשובים ביותר.
אין רגע דל
כיום מתגאה לוי ב"שני הנכדים המאומצים של סבתא חיה", שכבר גדלו ובגרו: הבת, מאיה אנגלהרד (1972) היא פסיכולוגית, והבן רן ורזינסקי (1977) הוא איש מכירות. כן היא מתגאה בשלושה נכדים משלה: איתי, אילה ורועי. בן זוגה של ענת מזה 30 שנה הוא המתופף הידוע יוסף פפו לוי (1938) שהוא מהמוזיקאים, המלחינים והמתופפים הוותיקים והמוערכים ביותר בישראל. כמעט מדי ערב הוא נע בין הופעות ומשתתף בפרויקטים והפקות מיוחדות, כמו כן, הוא כותב, יוצר ומנגן, ממש כמו בביטוי: "אין לו רגע דל".
תערוכה מתמדת
ביתה של ענת הוא בבחינת מוזיאון חי. ציוריה הוצגו בתערוכות רבות, ביניהן ב"אולם הפורט" השייך לנמל תל אביב, ב"גלריה משרד", בתערוכת בנק הפועלים ברחוב אחד העם בת"א, תערוכה קבוצתית ב"גלריית הבאוהאוס" ברח' דיזנגוף בת"א, תצוגה בגלריה "ארט אנד אבאוט" בעמק חפר, ולאחרונה ב"בית גבריאל" שעל גדות הכנרת. כל אלה לצד הצגה קבועה בגלריה החיפאית של שחר שבו שברחוב שיבת ציון 2 (צמוד לסמטת מדרגות רהב"ה 4).
בנוסף לכך, מעונה של לוי הוא בבחינת תערוכה מתמדת. על קירות הבית מוצגות עבודותיה האחרונות המשקפות את איכות עבודתה העמלנית ומהלך יצירתה המיוחד. בנוסף לשעות הרבות בהן היא יוצרת בחדרה הפרטי, בעבר השתלמה בסטודיו של הצייר/המורה איליה גפטר – וכיום היא מציירת בסטודיו של הצייר איתן פריד.
הסטודיו
למותר לציין שביתה מעוצב על פי שרטוטיה שלה, וכך לכל פינה ופינה הסיפור שלה. ענת מאד אוהבת את סלון הבית, שכמובן מעוטר רובו ככולו בציוריה, כמו כן המקום האהוב עליה עוד יותר הינו חדר העבודה/הסטודיו שלה, שם היא מבלה ויוצרת שעות על גבי שעות. לחילופין, אין היא מתביישת לומר בריש גליי (בפרהסיה ובראש גָלוי) וכלל איננה מסתירה את העובדה, שהיא ממש לא אוהבת לבשל. לכן, המקום אשר איננו אהוד עליה הוא המטבח.
פסנתר
מקום נכבד בחלל המגורים תופס פסנתר הכנף הלבן של בן זוגה יוסי פפו לוי. עלי פסנתר זה אף היטיב להלחין ולתזמר קונצרט משובח אותו בצעה התזמורת הפילהרמונית, והוא עצמו ניצח עליה. ממול לפסנתר, בפינת הטלוויזיה, ניצבת כורסת הקונכייה האדומה ורחבת הממדים, מבית העיצוב של "חברת רוזנטל".
יצירות של אחרים
כאדריכלית, מעריכה ביותר ענת ומעניקה תשומת לב מיוחדת גם ליצירותיהם של אדריכלים אחרים, מעצבים ואומנים בעלי שם. במעונה מצויים כורסאות וכיסאות ייחודיים של מיטב היוצרים. ביניהם הכיסא של האומן גריט ריטוולד, אשר יוצר בדגם משנת 1917 ונקרא בשם: הכיסא באדום וכחול (אותו גם ציירה!), כמו כן זוג "כיסאות החבית" בדגם מאת פרנק לוייד רייט משנת 1937 וכורסת הרטרו של המעצב ווגנר.
אומנות בחלון ראווה
ענת נותנת מקום של כבוד לאמנות עכשווית אשר מבטאת הלך רוח תרבותי הדוחה כל שאיפה לאחידות ולמוחלטות ומעודד פלורליזם. זהו עירוב, רב תרבותיות, התעדכנות טכנולוגית וסימולטניות. כך, כבר לפני כ 40 שנה הביאה פריט ייחודי שהיה חלק מתצוגה בחלון ראווה בחנות בהולנד.
אין אחת
זהו תבליט פלסטי בצבע אדום השוכן דרך קבע בחדר הסטודיו שלה ומייצג את החשיבה הפוסטמודרנית, אשר כוללת בתוכה ביטויים שונים המתקיימים זה לצד זה, ואת ההבנה שאין דרך מחשבה או יצירה אחת ושכל הדרכים מקובלות. לדידה, זהו מסר חשוב שמאד נוכח בחדר היצירה שלה.
"עיר קסומה"
כמי שחוותה עלייה לארץ בשנת 1957, זמן עליית גוֹמוּלְקַה (בין השנים 1956–1960) והייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית לישראל לאחר השואה – ישירות מנמל חיפה אל המעברה במג'דל-אשקלון, צרובה נשמתה בפטריוטיות ישראלית. אשר על כן, הספרים הנוגעים ביותר לליבה הם הללו אשר יש בהם נקודות מבט היסטוריות על ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ובראשם הספרים "עיר קסומה" מאת יהושע בר-יוסף ו"גיא אוני" מאת שולמית לפיד.
"גיא אוני"
ב"עיר קסומה" מספר יהושע בר-יוסף את קורותיה של משפחה, בתקופה של ראשית המאה התשע-עשרה ועד לתקופת מלחמת העולם הראשונה. זהו רומן מרתק אשר דמויותיו מספרות את סיפור הישוב הישן בצפת, שהוציא מקרבו חולמים וחכמים בתורת הסוד. לעומת זאת סיפרה של שולמית לפיד "גיא אוני", מספר את קורות חייה של עלמה/אישה פמיניסטית שגדלה כנערה עצמאית, שמחליטה בעצמה את החלטותיה ובורחת מפוגרומים ברוסיה. גיבורת הסיפור מגיעה לארץ ישראל עם העלייה הראשונה ומתמקמת בגליל העליון. בספר מפורטים קשייהם של ראשוני המתיישבים בראש פינה, אשר נקראה באותם ימים "גיא אוני".
כל יום
בתעשיית האמנות הישראלית, כל יום הוא יום האישה הבינלאומי, ואכן, בשנים האחרונות התברכנו בנשים נפלאות אשר קובעות את סדר היום המקומי בתחום האומנות, ביניהן ענת לוי, אשר קצב יצירת עבודותיה הינו מטפורה ל"שוליית הקוסם" (הבלדה בת 14 הבתים מאת יוהאן וולפגנג פון גתה שנכתבה בשנת 1797). אשר על כן, חפצה היא להציגן בכמה שיותר מקומות ואף מייחלת שבבתים רבים ייהנו מהן.
תל אביבית אמנם מלידה אבל אאוהבת את המגזין ואת המדור שלך במיוחד. קוראת בקביעות. מקסים מקסימה מקסימות
כתבה יפה ידידתי הכתבת רחלי , אני שמח שערכת ביקור מהנה בביתה הנעים של ענת ומקווה כי נהנית , אכן ,כל יום צריך להיות יום האשה וגם חשוב מאד לכולנו כחיפאים נאמנים שתמיד תהיה בחיפה ראש עיר אשה.
ענת מציירת, מצלמת ואוספת מהפיכה נשית חשובה. ואת רחלי אהובה מציירת במילים מהפיכה נשית וכותבת נפלא!