(חי פה) – לפני 21 שנים, ב-2/12/2001, מעט אחרי השעה 12 בצהריים, התרחש פיגוע באוטובוס מספר 16 בחיפה. 15 איש נהרגו ו-40 נפצעו. עבור משפחות ההרוגים וגם רבים מתושבי חיפה, החלו אז חיים אחרים.
ביום ראשון, 2/12/2001 אירע פיצוץ עז בקו האוטובוס מס' 16 בחיפה, שנסע באותה העת במורדות נווה שאנן, סמוך לדרך יד לבנים מספר 11, בקרבת המפגש עם כביש הגיבורים. 15 אנשים נהרגו ו-40 נפצעו. מחבל משכם עלה על האוטובוס שעשה את דרכו מנווה שאנן לכיוון שכונת הדר כשהוא מסתיר מתחת לבגדיו מטען חבלה שהכיל 10 ק"ג חומר נפץ. המחבל עלה לאוטובוס, שילם לנהג ומיד אח"כ הפעיל את מטען החבלה.
15 בני אדם נהרגו, כאמור, בפיגוע הנורא: טטיאנה בורוביק, פאינה זביגיילו, מיכאל זראיסקי, ריקי חדד, מרק חוטימליאנסקי, רונן כחלון, ילנה לומקין, רסים ספיולין, מרה פישמן, אינה פרנקל, ציציליה קוזמין, סמיון קליק, רוזליה רייאס, יצחק רינגל ולאה שטריק ז"ל.
נהג האוטובוס שבעצמו נפצע בפיגוע, סיפר לאחר מכן כי המחבל שילם לו בקור רוח על הנסיעה – 5 ש"ח, וסירב לקבל את העודף וציין כי חשד בו כי הוא מחבל מהרגע הראשון. מעט לאחר ששילם, סיפר הנהג, החל להתקדם אל חלקו הפנימי של האוטובוס ואז התרחש הפיצוץ.
במשטרה אמרו אז כי היה מדובר במטען חבלה גדול מאוד, שבנוסף, הכיל ברגים, כדורי מתכת ומסמרים, במטרה ברורה לחולל פגיעה חמורה יותר. אחרי הפיצוץ המשיך עוד האוטובוס לנסוע מרחק של כ-200 מ' תוך שהוא עובר לנתיב הנסיעה הנגדי, עד שנעצר בחלק התחתון של דרך יד לבנים, סמוך לצומת הגבורה. מכיוון שהפיצוץ היה כל כך עז, גם האוטובוס שהיה מאחורי האוטובוס שהתפוצץ, נפגע קלות מההדף וכן נשברו חלונות בבתים סמוכים. החמאס נטל את האחריות לפיגוע ואף פרסם את שמו ואת תמונתו של המחבל. מי שסייע למחבל לבצע את הפיגוע מעולם לא נתפס.
"מראות נוראיים וחשש מפיצוץ נוסף"
"אני הגעתי מהר מאוד למקום הפיגוע", מספר ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, שהיה אז מפקד המחוז הצפוני במשטרה. "המראות במקום היו מאוד מאוד קשים. הפחד הכי גדול שלנו היה שיהיה פיגוע נוסף ואלה שהגיעו לעזור יפגעו".
"הפיגוע הזה גרם להרבה תושבים להרגיש שהביטחון האישי שלהם נפגע. זה היה המשך של גל פיגועים שהתרחש בימים שקדמו לפיגוע הזה, בחדרה ובירושלים. דיברתי עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ז"ל, שהתייעץ איתי ושאל מה לדעתי אפשר לעשות. דיברתי אתו על הגבולות הפרוצים, והוא אמר לי, שאני רוצה לקבוע גבולות על ידי זה שאני אבנה גדר, שתקבע עובדות בשטח. זו לא הייתה השיחה היחידה שלי עם שרון בנושא ההפרדה, ואני נשארתי איתן בדעתי".**
השפיע על כל מה שבא אח"כ
"הפיגוע הזה השפיע מאוד על מה שקרה לאחר מכן", מסביר בורובסקי, "אחד השינויים היה שהוצבו מאבטחים באוטובוסים, שהיה בודקים את מי שעולה על האוטובוס לפני העלייה. אחרי הפיגועים הקשים באוטובוסים, התחדדה ההבנה שצריך לאבטח גם קניונים ובתי קולנוע. לאחר מכן התחילו האבטחה והחיפוש במכוניות ובתיקים בקניונים".
בורובסקי טוען שאין שום דרך לבצע פיגוע שכזה לבד: "בפיגוע הזה המחבל כמובן נהרג מיד עם הפיצוץ והשותפים שלו לא נתפסו. מישהו היה צריך להכין את חגורת הנפץ, מישהו היה צריך לתת מוטיבציה למחבל, להסיע אותו למקום של הפיגוע. אלה דברים שאדם לא יכול לעשות לבד. ובאמת, שנה וחצי לאחר מכן, בפיגוע בקו 37 במוריה, ראינו כבר את אלה שעזרו למחבל".
"אני חושב שלמדנו בפיגוע הזה וגם אחריו, להעריך את התרומה האדירה ההתנדבותית של זק"א (זיהוי קורבנות אסון) ושל העירייה, בעיקר בהתמודדות מול משפחות הנפגעים".
"רונן לא זכה להנצחה ראויה בעיר"
סמוך למקום בו אירע הפיגוע בחליסה, הוקם תבליט ובו שמותיהם של הנספים. אך לצד זאת, מצרה אימו של אחד הקורבנות, פנינה כחלון, על כך שעל אף ניסיונותיה הרבים, לא עלה בידה להקים אנדרטה לזכר בנה, רונן, שהיה בן 30 כשנרצח.
"אותו הכאב בגוף, על אף השנים שעברו"
"לאורך השנים רציתי מאוד להקים אנדרטה לזכרו של רונן בני. כיום ישנה אנדרטה אחת משותפת לזכרם של כל נרצחי הפיגוע. גרנו בכרמל צרפתי וניסיתי להביא לכך שבכיכר באזור המגורים שלנו יהיה כיתוב לזכרו של רונן, לצערי ללא הצלחה. בכל פעם ביקשו ממני סכום כסף גדול מאוד, לכן זה לא הסתייע. אני מרגישה שהבן שלי לא זכה להנצחה ראויה בעיר. הכאב הוא כל כך גדול על אף כל השנים שעברו. אני מרגישה היום את אותו כעס, אותו געגוע ואותו הכאב בגוף, כאילו זה קרה היום. זה לא משתנה, יום יום זה אותו דבר".
הוריו של כחלון הקימו אתר לזכרו, בו ניתן לקרוא את סיפור חייו ולראות תמונות רבות שלו. כחלון נרצח כשמסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו ה-30 כבר קרמה עור וגידים. האורחים נפגשו מספר ימים לפני כן בלווייתו. רונן כחלון השאיר אחריו את בתו שחר שהייתה אז בת 5 והייתה מרכז עולמו. הוא היה בעליה של חברת הפקת אירועים שנשאה את שם בתו האהובה. מותו עורר זעזוע גדול בחיפה, היות שהיה מוכר ואהוב מאוד על רבים בעיר.
"ריקי היתה האדם הכי טוב שהיכרנו"
האחיות של ריקי חדד ז"ל, לעולם לא ישכחו את אותו יום ראשון בו חיפשו יחד עם אימן את אחותן, עד שהבינו שהנורא מכל קרה. "אחותי נסעה לסבתא שלנו בבית החולים "פלימן" באותו בוקר, שהייתה אז בשיקום", מספרת האחות הקטנה, אתי, "הן היו מאוד קשורות. תמיד נסעתי איתה, אבל באותו יום היא נסעה בלעדיי. ריקי גרה ביוקנעם, היא שלחה את הילדים שלה בבוקר למסגרות ואז נסעה לחיפה כדי לבקר את סבתא. אני זוכרת שהסברתי לה איך להגיע לבית החולים פלימן… ואז שמענו על הפיגוע. אמרתי לאימא שלי שאני יודעת שריקי עלתה על אוטובוס קו 16. התחלנו להתקשר לבתי חולים, ראשון התקשרנו לרמב"ם. אימא שלי התחילה להזעיק את כל האחים, ריקי לא ענתה כשהתקשרנו, ואח"כ היא גם לא הוציאה את הילד מהגן. ברגע ששמענו שהיא לא הגיעה להוציא את הבן שלה מהגן, הבנו מה קרה, כי לא היה דבר כזה שריקי לא תגיע להוציא את הבן שלה".
"התחילו חיים אחרים"
האחיות אתי ואילנית אומרות שהרופאים אמרו להן ברמב"ם, שאולי היא נפגעת הלם. "אימא שלי אמרה שיתנו לה לראות את הפצועים, והיא תזהה אותה. כשאימא שלי הזעיקה את אחי איציק, אימא שלי ואיציק התחילו להתקשר לכל בתי החולים בחיפה ובסביבה. איציק נסע לאבו כביר, כי הוא הבין שהיא תגיע לשם, כי היא לא תושבת העיר. כשהגענו לשם, הבנו שהיא נהרגה. רק בעלה נכנס לזהות אותה. מפה התחילו בשבילנו חיים אחרים. היינו 5 אחים. היא הייתה האמצעית".
"היא הייתה אדם מאוד טוב ועדין. היא תמיד נתנה הכול לכולם. כשישבנו שבעה, אין אחד מיוקנעם שלא בא להגיד לנו כמה מרכזית היא הייתה ביוקנעם. היא עזרה לכולם. הגיע אלינו אדם מבוגר וסיפר שהיא תמיד הייתה עוזרת לו עם הסלים. היא היתה עוזרת לו, על אף שמצבה הבריאותי לא היה טוב. היא לא הייתה אישה בריאה. אימא שלנו תרמה לה כליה כשהיתה בת 12".
"אין אהבה כמו זו שהיתה בינה לבין הילדים"
"היא הייתה אישה כל כך טובה, גם אם לא היה לה, היא התאמצה לעשות ולתת בשביל אחרים. כשריקי נרצחה, הבת שלה, בת אל, הייתה בת 8 ובנה אלמוג היה בן 4. היא הכינה לו יום הולדת לגיל 4 בקיבוץ יגור ב"בלאגן", ואיך שגמרנו את השבעה, קמנו והלכנו לחגוג לו יום הולדת כמו שריקי רצתה. הכול היה כבר מתוכנן ומאורגן".
"חודש אחרי המוות שלה, אמרנו לגיסי שייסע לחו"ל ויתאוורר קצת. אחותי הייתה עושה הכול בבית. גיסי היה עובד, וכל מה שהיה לעשות בבית ועם הילדים, אחותי הייתה עושה. היא הייתה מאוד מרכזית בבית. אני לא אשכח שאני ואימא שלי בדקנו איזה בגדים ומצעים יש לכל ילד, וגילינו שלכל ילד יש בגדים לעוד שתי עונות. היא קנתה מראש בגדים לילדים גם לחורף ולקיץ הבאים. הרגשנו שהיא הכינה את הכול. היא הייתה אימא שקשורה מאוד לילדים שלה, הילדים היו כל עולמה. אין אהבה כזו כמו שהייתה בינה לבין הילדים".
"כשהראנו לנהג את תמונתנ של ריקי הוא פרץ בבכי"
"אחרי הפיגוע הלכנו לבקר את נהג האוטובוס שנפצע. הנהג סיפר שהוא כבר התחיל לנסוע, ואחותי דפקה על דלת האוטובוס והוא פתח לה כדי שתעלה. היא עלתה קצת אחרי המחבל. נהג האוטובוס זכר את אחותי. כשהראנו לו תמונה שלה הוא פרץ בבכי. לפי מה שהבנתי היא ורונן כחלון ז"ל ישבו אחד ליד השניה. המחבל שילם 5 ש"ח. מחיר הנסיעה היה אז 4.90 ש"ח. נהג האוטובוס צעק למחבל 3 פעמים, "יש לך עודף", והמחבל לא חזר לקחת את הכסף. בפעם השלישית המחבל הסתובב אחורה לנהג האוטובוס, והנהג הסתכל עליו והבין שהוא מחבל. ברגע שהנהג הבין מה עומד לקרות, הוא פתח את הדלתות של האוטובוס והציל הרבה חיים, כי הוא אמר שהוא כבר היה מעורב בפיגוע ולכן מיד הבין מה עומד לקרות".
"כאילו העבירו את הקבר שלה"
"להרגשתנו הנרצחים בפיגוע לא הונצחו מספיק. רק לפני שנתיים פנו אלינו כדי לשאול אם אנחנו רוצים להשתתף במרוץ לזכרם בחיפה, בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים. אנחנו גם לא חושבות שבאופן כללי יש בחיפה מספיק הנצחה בנוגע לכל אחד מהפיגועים שהיו בעיר, לא רק בפיגוע שלנו. הפיגוע של אחותי היה הראשון בחיפה. כאב לנו מאוד כשסיפרו לנו שהיו אנשים שגרים ליד מקום הפיגוע שיצאו ומחאו כפיים כשהפיגוע קרה".
"עוד דבר שמאוד הכאיב לנו הוא שהוחלט להעביר את האנדרטה לזכר הקורבנות ממקום למקום. אף אחד לא ביקש מאיתנו אישור להעביר את האנדרטה. האנדרטה הפריעה כי היא הייתה באמצע הדרך ורצו לבנות מטרונית. זה מאוד חורה לנו שהיקירים שלנו מתו בגלל המצב בארץ ישראל, ובשביל מטרונית מזיזים את האנדרטה. בשבילנו זה כמו חלק ממנה, כמו שהיו מעבירים את הקבר שלה".
בתה של ריקי, בת אל: אחרי הפיגוע אבא עשה מאמץ להיות גם אבא וגם אימא בשבילנו
"לא הבנתי איך יכול להיות שלא אראה יותר את אימא"
בת אל, בתה של ריקי, סיפרה שכילדה זה היה בעיקר הלם, ההבנה שהיה פיגוע והיא לא תראה לעולם שוב את אימה. "לא הבנתי איך זה יכול לקרות. כשגדלתי הבנתי את המשמעות של הדברים ואיך זה לגדול בלי אימא. בכל אירוע, וגם ביום יום, אני מרגישה בחסרונה. אבא שלי היה בן אדם של עבודה עד לפיגוע, אבל ברגע שזה קרה, הוא הפך להיות גם אבא וגם אימא, למרות שזה לעולם לא יהיה שלם. היא הייתה אדם כל כך משמעותי ואנחנו לעולם לא נשכח אותה".
"הזמן לא מרפא"
"אבא שלי הצליח למלא הרבה מהחוסר שהרגשנו. זו הייתה התמודדות לא פשוטה. זה לא נכון שאומרים שהזמן מרפא את הכאב. אין ספק שאנחנו גדלים על שמחת החיים שהייתה לה, היה לה חיוך גדול והיא נתנה לנו את אהבת החיים ואת הנתינה. מבחינת השנים שעברו, היא יותר זמן כבר לא איתנו מאשר הייתה, אבל עדיין היא חלק משמעותי מהחיים שלי. כל מיני עמותות עזרו לנו לאורך השנים, אבל עמותת "משפחה אחת" עזרה לנו לאורך הדרך להתמודד.
"תמיד נהיה 5 אחים"
אחיותיה של ריקי מספרות שגם האחיינים שנולדו אחרי שריקי נרצחה, יודעים בדיוק מי היא הייתה. "כל האחיינים זוכרים את ריקי. זה לא משנה בכלל כמה שנים אחרי הם נולדו. אנחנו תמיד מדברים עליה ומזכירים אותה. כולם יודעים בדיוק מי זו ריקי. כל הילדים יודעים שלא הייתה לי אחות, אלא יש לי אחות. גם במשברים אנחנו מרגישים אותה ומדברים איתה. כל אחד מהאחים הוסיף שם שני לבנות שלו. הלוואי שאפשר היה לתת שם ראשון לילדה על שמה, אבל אי אפשר היה. מבחינתנו אנחנו היינו ותמיד נהיה 5 אחים".
העירייה מנציחה את קורבנות הפיגועים באנדרטאות משותפות ליד מקום הפיגוע
גורמים מקורבים לעירייה הסבירו היום, שבכל מקרה של פיגוע, העירייה מנציחה את הקורבנות בסמוך למקום בו התרחש. יחד עם זאת, אם קרובי המשפחה של הנרצחים מעוניינים בהנצחה נוספת, העירייה לא מממנת אותה. ראשי הערים עד היום סברו שמאוד חשוב להנציח כל קורבן טרור, אבל לצד זה לא רצוי או לא ניתן להקים מספר אנדרטאות רב מדי.
ריקי ריקי ז"ל,
שלנו כמה כמה כואב לי…נתקלתי בכתבה הזו לאחר 22 שנה…ריקי הייתה בת דוד של אימי..היינו בדיוק באותו הגיל..היינו חברות הכי הכי..כאשר הגענו לעכו תמיד שמחתי לשחק איתה בילדותינו.
נישאר לנו סירטון מזכרת כשאנו יחד בחתונה של דוד שלי בהיותינו בנות 14.
נזכור ולא נישכח..
את אימה אנו פוגשים בנהריה..
יהי זכרה ברוך אמן.❤🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼
זוכר עובד זר פליפיני, שבעודו שוכב פצוע מישהו פישפש בחפציו, וגנב לו את הווקמן מוסיקה, שכל כך היה חסר לו באישפוז !
מאוד מאוד כואב להיזכר ולראות את התמונות.שבת שלום.
זה תחילת המסע יחצ"נות של בורובסקי או שבאמת זכרון כואב ואמיתי במערכת ?!
אני לא נגדו חס ושלום כי כל אחד אחר טוב יהייה ממנה אבל בכל זאת …
חיפה היא עיר של דו קיום והשמאלנים המתקרחים והמלבינים בכרמל לא רוצים לזכור פיגועים
הם רק רוצים לדבר על דו קיום, דו קיום. ואם אין דו קיום אז איך היהודים אשמים ומה עושים.
מאוד מאוד כואב להיזכר ולראות תמונות .ולראות כמה לא עושים .למען ילדנו .אני מקווה שבמי שלה יתעוררו .שהכאב הזה הוא לנצחים.