"כל ביה"ס היה על הרגליים, ילדים רצו במסדרונות ובכו, המורים ניסו להרגיע" • 6 שנים לשריפה הגדולה בחיפה

(חי פה עם השריפה הגדולה) – בדיוק היום לפני 6 שנים ב-24/11/2016, פרצה שריפה במספר מוקדים בחיפה. בשעות הבוקר החלה להתלקח אש באזור הצ'ק פוסט, ותוך מספר שעות כבר נפגעו קשות כמה שכונות בעיר. לאורך כל שעות אותו היום פעלו לוחמי האש תוך מאמצים אדירים וללא הרף, כשהם עוברים מבית לבית ומרחוב לרחוב, במטרה לצמצם את ממדי הפגיעה ולעצור את האש העיקשת.

כמה מוקדים במקביל

בסופו של דבר התברר כי 700 יח"ד נפגעו, אך במזל, לא היו פגיעות בנפש. בשבועות שאחרי השריפה נעשו ניסיונות להבין כיצד קרה שפרצה אש במספר מוקדים ברחבי העיר במקביל, אך אלה לא העלו תשובות ועד היום לא יודעים למעשה אם היה גורם כלשהו שעמד מאחורי ההצתות, ואם כן, מי הוא.

שר האוצר דאז, משה כחלון, שהוא גם תושב העיר, הכריז עוד באותו יום כי מדובר בהצתה וכי המדינה תיקח אחריות מלאה. התוצאה הייתה שחברות הביטוח יכלו להתנער מהאחריות לשלם על הפגיעה החיצונית ובתכולה הפנימית של הבתים. רבים מאלה שהחזיקו בביתם רכוש יקר ערך ובשל כך דאגו לבטח אותו בהתאם, גילו שלא יכלו לקבל את הכסף מחברות הביטוח.

מראה העצים השרופים

כחלון מינה את עוזרו דאז, גם הוא תושב העיר, דוד עציוני, שהגיעו להיכל הספורט ברוממה ונתן מענה לכל אחד מהתושבים שביתו נפגע. משרד האוצר העביר תשלומים על מנת לשקם את הבתים והעירייה דאגה למקום מגורים חלופי למי שביתו נפגע. קונסטרוקטור מטעם העירייה עבר בין הבתים הפגועים על מנת לתת אישור להתחיל בשיקום. חלק מהבתים דרשו יותר משיפוץ וממש שיקום המבנה או בנייה מחדש.

לצד בניית הבתים היה גם צורך לשקם את המרחב הציבורי הפגוע. ראש העיר דאז, יונה יהב, יחד עם עובדי העירייה, הבינו שמראה עצים השרופים לאורכה ולרוחבה של העיר יוצר דמורליזציה ולכן דאגו להביא לעיר אלפי עצים שניטעו בצירים הראשיים. לאחר מספר חודשים העיר שוב נראתה ירוקה.

כולם היו בעבודה ובלימודים

האש כזכור, פרצה בשעות הבוקר, זה היה יום חמישי, רוב תושבי העיר היו בעבודה והילדים היו בבתי הספר. בית הספר הריאלי בית בירם נשרף קלות ופונה מתלמידים, מורים וצוותים. חלק קטן מבית הספר ניגונים רוממה בשכונת רוממה עלה באש. התלמידים וצוות ההוראה התפנו מהמקום.

"הבית שלנו נשרף, אבל מה שחשוב באמת לא נפגע"

נילי קרן, תושבת העיר, מספרת לחי פה: "לפני 6 שנים עבדתי בנשר. אנחנו גרים ברחוב זלמן שזר בגבעת אורנים ברוממה החדשה, אחד הרחובות שנפגעו הכי קשה בשריפה. גם כשראינו עשן עדיין לא האמנתי שיכול לקרות משהו לבית שלי. אפילו כשאמרו לי שהשכונה נשרפת, עדיין לא האמנתי. נשארתי בעבודה והמשכתי לעבוד.

כשבאו ואמרו לי שמתחילים לפנות את הילדים מבתי הספר והגנים בשכונת רוממה, כי השריפה פגעה קשה בשכונה, אמרתי סבבה, אני אצא מהעבודה ואגיע לילדים. באותה תקופה היו לי ילדים בבית הספר הריאלי וברוממה בגן שצמוד לבית הספר רוממה, גן הפרחים (גן תמי).

אמרתי לעצמי שזה בסדר, אני אצא מהעבודה שלי בנשר ואעלה דרך הכביש של נשר עד דניה ואז לרוממה. חשבתי שקודם אאסוף את הילדים מריאלי בית בירם ואז אגיע לגן של תמי. כולם אמרו שהכבישים פקוקים, אבל מנשר היה פנוי. כשהתחלתי לנסוע כבר פינו את הילדים מבית הספר ומהגן. באותה תקופה היו לי עוד ילדים קטנים, ולכן הייתה גם מטפלת בבית, שחיכתה לילדים כשהם חזרו מבתי הספר והגן. המטפלת שלי יצאה מיד ולקחה את הילדה מגן תמי. אמרתי לילדים לעלות לחורב, זה היה נראה לי הכי טוב, שהם יצאו מהשכונה שבערה ונפגש כולנו בחורב. אבל לא הבנתי את כמות הפקקים ואת זה שלאט לאט כל העיר נחסמה. ראיתי שלא אצליח להגיע לחורב, פשוט עמדתי בפקק. את הבן הגדול שלי, שכבר לא היה תלמיד בית הספר, הורידו לחוף הים".

הכבאי אמר לנו: 'קחו מה שאתם רוצים ולכו'

"ברגע שפניתי שמאלה לפרויד עמדתי בפקק 15-20 דקות. הפניה הראשונה מרחוב פרויד ימינה כשיורדים בכביש היא לרחוב ויתקין לפני הטרמפיאדה. כשהגעתי לפנייה לרחוב ויתקין, ראיתי בניינים מתחילים לעלות באש. עליתי על המדרכה והשארתי את הרכב. התחלנו ללכת ברגל לכיוון מרכז הכרמל. לקחתי מפתחות וטלפון. הבת הקטנה שלי השאירה את התיק בגן. הלכנו ברגל יותר משעה למרכז הכרמל, כשכולם נוהרים למרכז הכרמל.

על אף שראיתי את העיר בוערת וכל השמיים היו אדומים, לא חשבתי לרגע שהבית שלי יישרף. כשהגענו למרכז הכרמל, פגשנו את בעלי, שהיה רופא בבני ציון והצטרף אלינו. בערב הגענו לשכונה, בהתחלה לא נתנו לנו להיכנס. בכל זאת אח"כ נכנסנו לתוך הבית והיו שם כבאים. הכבאי אמר לנו: 'קחו מה שאתם רוצים ולכו'. לא היה אור, לא בשכונה ולא בבית. נסענו באותו ערב למלון בנהריה".

'גילינו שכל הבית שרוף וכלום לא כלום'

"למחרת בבוקר חזרנו לבית שלנו והבנו שהלך הבית. זרקנו את כל הבית. גילחנו את כל הקירות. הבאנו קונסטרוקטור, כי כשהבית נפגע בכזו רמה, צריך לוודא שאפשר בכלל לשקם אותו. איפה שנשרף ממש, כל הלבנים של הקיר נחשפו. את כל החשמל והמים היה צריך לעשות מחדש. המזגנים נמסו. החלונות התפוצצו. לקח לנו שנה וחצי לשפץ.

הבן של המטפלת שלנו הוא כבאי. המטפלת שלנו הייתה בבית, כשפרצה האש. הבן שלה רץ ישר לבית שלנו והתיז מים על האורנים. אבל זה היה כבר מאוחר מדי. הוא הבין שברגע שהאורנים כבר בוערים, אין יותר מדי מה לעשות והוא צדק.

ליה, בתה של נילי, הייתה בת 5 כשפרצה השריפה, והיתה בגן חובה שצמוד לבית הספר רוממה. "הייתי בת 5 אז, ואני זוכרת שהמטפלת שלנו באה לאסוף אותנו מהגן. התחלנו לרדת יחד איתה לכיוון פרויד, כדי לפגוש את אימא. אחרי שפגשנו אותה התחלנו ללכת ברגל, בשביל להגיע לאזור שרחוק מהאש. אני זוכרת שחזרנו לבית והכול היה שרוף. על הריצפה בסלון היו משחקים שרופים. פחדתי מאוד על הכלבה שלנו כי היא שאפה המון עשן, אבל היא בסוף ניצלה".

נילי מוסיפה ואומרת שהיה מאוד קשה לגור מחוץ לבית במשך תקופה כל כך ארוכה: "גם לקנות לילדים את הכול מההתחלה לא היה פשוט. אנחנו מדברים על ציוד לבית הספר, בגדים, מצעים, לכל אחד מהילדים. ראש העיר הקודם, יונה יהב, דאג לנו. הוא הקים חמ"ל של העירייה ליד בית הספר. סיגל אזולאי, המנהלת הקודמת של בית הספר ניגונים רוממה, שמרה איתנו על קשר אחרי השריפה והביאה לנו פעמיים ארוחת שישי לדירה ששכרנו. בית הספר הריאלי דאג למחשבים ניידים לילדים, כולם בשכונה הביאו לנו עוגות, מצעים לילדים, כל דבר שהיינו צריכים".

אין רע בלי טוב: 'למדתי שיעור חשוב'

אם יש משהו שלמדתי בעקבות השריפה, זה ללא ספק לקבל עזרה. אני תמיד הייתי זו שעושה בשביל כולם ואף פעם לא ידעתי לקבל. השריפה לימדה אותי לעשות את זה, הבנתי שיש מצבים בחיים שבהם את חייבת לקבל עזרה וזה לא הופך אותך לחלשה. קיבלנו ציוד עבור הילדים, פשוט לא הייתה ברירה אחרת.

עברנו לדירה ברחוב שמשון, ליד ורדיה. חברות מאוד עזרו לנו. מה שעוד מאוד עזר לנו הוא שיהב דאג שכל מי שאנחנו צריכים לפנות אליו כדי להקים מחדש את הבית ולהמשיך לתפקד, יפנה אלינו. זה חסך לנו הרבה מאמץ. היינו 3 ימים בבית מלון ואז עברנו לדירה שכורה. התעוררתי בבוקר ובעלי נכנס ואמר: "שכרנו לנו דירה. אנחנו משפחה חזקה ונתמודד ביחד עם מה שקרה", וככה היה.

במשך שנה וחצי גרנו מחוץ לשכונה, ברחוב שמשון. מצד אחד תפעלנו את המשפחה וקנינו לילדים הכול חדש והסענו אותם ותמכנו בהם, ומצד שני לקחתי מעצבת ובניתי לי את בית חלומותיי. הבית שלנו היום יפה יותר מהבית שהיה לנו לפני השריפה ואני לא היחידה בשכונה שמינפה את מה שקרה לנו. זה לא פשוט פתאום, באמצע החיים, לאבד את כל הרכוש שלך ואת הבית שלך, אבל בשורה התחתונה, מה שחשוב לנו נפגע – המשפחה שלנו והאהבה שלנו אחד לשני".

'נכנסתי להיסטריה כי דאגתי לאחותי הקטנה'

"אני הייתי בכיתה ז' בבית הספר אליאנס", מספרת שירה, שגרה באותו הזמן ברחוב אחר בשכונת גבעת אורנים. "כשפרצה השריפה בשכונה, אחותי הקטנה הייתה בכיתה ד' ולמדה בבית הספר רוממה ניגונים, בתוך השכונה, ואני הייתי בביה"ס מחוץ לשכונה. אימא ואבא שלי עבדו אז תקופה מחוץ לחיפה והיו רחוקים כשהאש התחילה לבעור.

חשבתי שאחותי בטח יצאה מבית הספר והתחילה ללכת הביתה והייתי ממש בלחץ. לא ידעתי אם יש מישהו בבית שיחכה לאחותי ואם הבית שלנו נפגע. בכיתי בלי הפסקה, רעדתי מלחץ. נלחצתי מהמחשבה שאחותי עלולה להיות בבית ולא תדע שיש שריפה ואז היא תגלה רק כשתהיה בבית".

"כל בית הספר היה על הרגליים, כולם רצו במסדרונות ובכו. המורים ניסו להרגיע את הילדים. בסופו של דבר דוד שלי שגר קרוב לבית הספר הגיע ולקח אותי אליו. כשהייתי בבית שלו, אימא שלי התקשרה ואמרה לנו לשים בטלוויזיה ערוץ 10. פתחנו ערוץ 10 וראינו את לוחמי האש רצים ברחבת הכניסה של הבית שלנו ונכנסים לבית שבוער כולו. היה קל לזהות את הבית, כי ברחבת הכניסה היה לנו מתקן כדורסל מפלסטיק וראו אותו בטלוויזיה. הייתי בהלם לראות את הבית עולה באש.

בהמשך סבתא שלי הגיעה עם אחותי הקטנה וירדנו לים כדי לפגוש את ההורים שלנו. ההורים שלי הלכו אחרי הצהריים לראות מה קרה בבית ואמרו לנו שהכול נשרף. עברנו לגור אצל סבא וסבתא שלי לכמה חודשים, בזמן שההורים שלי שיפצו את הבית. אני לעולם לא אשכח שחזרתי הביתה וראיתי את כל מה שהיה לי אז שחור ומפויח. כל הדברים שלי נזרקו לפח, זה היה נורא".