מה קרה לבתי הקולנוע הישנים של חיפה? • פרק 5 • "קוליזאום" – הראינוע הראשון

הערה ותודות

חלקים מרכזיים בכתבה שלפניכם מבוססים על חומרים שנאספו מתוך המקורות הבאים:
• "היה הייתה חיפה" ו"אהבה מאונס" – יעקב דוידון.
דוידון היה דמות חיפאית צבעונית, ושמו יחזור ויצוץ בסדרת הכתבות הזאת. בתחילת שנות ה-20 היה דוידון חבר בקבוצת הבנאים הראשונה בחיפה, שהתגוררה בשכונת "נחלה" (באזור רחוב מיכאל של היום). דוידון, שניחן גם בכישרון כתיבה שופע, מתאר בספרו "היה היתה חיפה" את הראינוע "קוליזאום" ואת החיים סביבו, וחלק גדול מן הפרטים בכתבה זאת מבוסס על תיאוריו
(בסוף המאמר אפנה בקשה לכל מי שיודע דבר מה אודות יעקב דוידון ויצירותיו).
• "אילן נטוע באדמתו" – עמי יובל (נכדו של ברוך טולצ'ינסקי)

אלה הם חומרי קריאה מומלצים לכל חיפאי, אך הם אינם מודפסים יותר וקשים מאוד להשגה.
• תודה מיוחדת לאיתמר רוטלוי, שתרם לי מידע רב, והאיר את עיניי במספר נקודות.

הראינוע הראשון בחיפה

ההיסטוריה הרשמית של הקולנוע בחיפה התחילה ב-1919. באותה שנה עבר ברוך טולצ'ינסקי עם משפחתו מתל אביב לחיפה.

טולצ'ינסקי היה יזם סדרתי, שעסק בין השאר בדלק, יינות ומוצרי שוקולד, אך בזמן המלחמה הגדולה נקטעו הקשרים המסחריים שהיו לו באירופה ופרנסתו נפגעה.

בימיו בתל אביב, הכיר טולצ'ינסקי את ראינוע "עדן" (התל אביבי) ואת מייסדו, ומשנוכח שבחיפה אין ראינוע, זיהה מיד את הפוטנציאל. בשיתוף עם יוסף בן חנניה (חרומצ'נקו) שכרו יחד אולם ורכשו שניים מפלאי הטכנולוגיה של התקופה: מקרנת ראינוע ידנית מעודפי הצבא הבריטי, וגנרטור דיזל. לצורך הפעלת המקרנה נשכר עובד יווני מיומן, שהתחייב להכשיר את בניהם של בעלי הראינוע בהפעלת המקרן.

על הגנרטור מספר עמי יובל בספרו "אילן נטוע באדמתו":
"התנעת הגנרטור נעשתה במשיכת חבל שסובב את המנוע והצית את הדלק. לצורך ההתנעה היה צורך ב-3 אנשים. אחד ספר "אחת, שתיים שלוש" ואז משכו כולם בחבל, ומיהרו להרפות ממנו, כדי שלא יגרור אותם אל המנוע כשיתחיל להסתובב".

כל שנותר היה לשכור פסנתרן, והפרויקט יצא לדרך, וכך, בפסח 1919, זכתה חיפה בראינוע הראשון שלה, בעל השם הבינלאומי – "קוליזאום". השם שיקף את היותה של חיפה עיר מעורבת, עם קהל שהורכב מיהודים, מוסלמים ונוצרים.

הראינוע נפתח בשיפולי ואדי ניסנאס, ברחוב אלנבי 26 של היום.

עד לא מזמן ניתן היה עוד לזהות את חזית הבניין, שכניסתו עוצבה (במתכוון?) בצורת סרט צלולויד, אך לאחרונה, הוחבאה חזיתו של המבנה ההיסטורי הזה תחת חזית חדישה של אולם שמחות. מי שיבחן מקרוב את החזית החדשה, יוכל להבחין מאחוריה, פה ושם, בחזית האבן שהוסתרה מאחור.

הראינוע לא היה פרנסתם היחידה של טולצ'ינסקי ובן חנניה, והם סחרו גם בבנזין. לצורך זה, נבנה מתחת לחדר המכונות של הראינוע, בין עמודי עץ, חדר שאכסן מאות פחי בנזין. ספק גדול אם מכבי האש של היום היו מאשרים סידור שכזה.

בחלק האחורי של האולם נבנה יציע המכובדים, שישיבה בו הייתה יקרה והפכה לסמל סטטוס.

בחצר, מעבר לקיר האחורי, ננעצו באדמה ארבע קורות-עץ, ועליהן הוצב חדר מכונות קטן עשוי עץ, בו הוצבה המקרנה המזדקנת, שהקרינה את הסרט על המסך שממול דרך פרצה בקיר.

יוצאים לדרך

לקראת הפתיחה, ואחר כך לפני כל סרט, היה "דלאל" (כרוז) עובר בשוק וברחובות, מכריז בקולי קולות על ה"פילם" שעומדים להקרין ב"סינמה קוליזאום", מספר בנפלאותיו, ומציין את שמות הכוכבים. לפני הכרוז צעד לוח מודעות אנושי שנשא מודעה גדולה עם פרטי ההצגה.

מהר מאוד הפך "קוליזאום" למרכז הבילוי המודרני של חיפה היהודית, ושירת גם את ערביי חיפה.

שתי הצגות הוקרנו בכל ערב, אבל ההצגה השנייה נטתה להיות קצרה יותר, שכן מפעיל המקרנה נטה להתעייף בשעות מאוחרות אלו, וכדי לסיים את עבודתו בהקדם, הריץ מדי פעם את המכונה במהירות גדולה יותר. וכך דהרו להם סוסים במהירות בלתי סבירה, שחקנים הופיעו ונעלמו בחטף, והסרט הסתיים כשהוא משאיר את הצופים תוהים מה בעצם קרה שם.

"קוליזאום" הקרין סרטים אילמים מלווים במוסיקה. מדי פעם הוקרנו טקסטים על שקופיות ששובצו בגוף הסרט, והסרט כולו לווה בנגינת הפסנתרן שישב באולם.

בראינוע קוליזאום, הערב

מדי שבוע התפרסמו מודעות על סרט מדהים כזה או אחר (הסרטים היו קצרים ובדרך כלל הוצגו שלושה סרטים בהצגה אחת), ומדי פעם גם נוספה סנסציה אדירה: "הביאורים בעברית".

חליל הצולע

מערכת הפרסום של הראינוע התבססה, כאמור, גם על הדלאל (הכרוז), הלא הוא חליל הצולע, ונושא המודעות שלו.

תהלוכת הפרסום הורכבה מנושא שלטי המודעות שצעד בראש, אחריו צעד חליל, כשהוא מצלצל בפעמון שנשא בידו הימנית, ומכריז בערבית בקול אדיר דברים בנוסח: "האזינו! האזינו! בראינוע קוליזיאום הערב… בכל ערב… צ'רלי… וצ'פלין .. ואדי… ופולו… ואלמו… ולינקולן… וסטינגריי. .. ובאראבס… וואללה, כולם… כולם… הערב… בכל ערב… האזינו!"

השלימו את התהלוכה המרשימה עשרות ילדים מכל העדות, שצעדו אחרי חליל.

גיבורי הבד של אותם ימים היו השודד הג'נטלמן סטינגריי, ה"טרזן" הראשון אלמו לינקולן, כוכב הקומדיות "פאטי" רוסקו, וכוכבות חושניות כמו מלכת הבד פרנציסקה ברטיני, ומיאה מאי, היפהפיה עבת הבשר.

הקהל

בשנת 1919 חיו רוב יהודי חיפה ב"ארד אל יהוד" (בתחום הרחובות: יהודה הלוי, אבן גבירול, ביל"ו והירמוך). שכונת ה"טכניקום", באזור רחוב הרצל, הוקמה ב-1920 ומנתה עשרות ספורות של משפחות, ושכונת "נחלה" (מדרום לרחוב הרצל, באזור הרחובות מיכאל, בר-כוכבא ותחילת רחוב ארלוזורוב) הייתה בעיקרה שכונת אהלים שזה עתה הוקמה, והתגוררו בה חברי קואופרטיב בנייה צעירים.

תושבי חיפה היהודים נהגו לרדת במורד הבורג' (מעלה השחרור ושיבת ציון של ימינו), כדי לזכות בביקור בראינוע.

מספר דוידון:

"לאולם מודרני ומשוכלל זה, ששימש את צרכי חיפה האמנותית ללא הבדל דת ועדה, היינו יורדים גם אנו. חברי קבוצת הבנאים הראשונה בנחלה. היינו צועדים בסך ברחוב הרצל ובמורד הבורג' וזמר בפינו."

את הסרטים האילמים נהגה ללוות פסנתרנית על פסנתר ישן שחסרו בו מספר קלידים. דוידון מעיד שהפסנתרנית המוכשרת ניגנה בעיקר שתי מנגינות, אחת רועשת ועליזה – לקומדיות וסרטים עליזים, ואחת עצובה וסנטימנטלית – לסרטים סוחטי דמעות.

זמן ההקרנה הרצוף נמשך בדרך כלל כשמונה דקות, ולאחריו יצאו הצופים להפסקה של רבע שעה, לצורך התרגעות והחלפת גלגל. אחרי ההפסקה, יכול היה להגיע גלגל שני של אותו סרט, או גלגל של סרט חדש. אחרי כשלושה או ארבעה גלגלים הסתיימה ההצגה והצופים התפזרו לבתיהם.

ההווי

דוידון מתאר את סיומו של ערב כזה:

"ברעש קמים אנו ממקומותינו, יוצאים חזרה לרחוב אלנבי וצועדים שוב בסך דרך כל חיפה לאהלינו בשכונת 'נחלה'. האחד מנגן במפוחית פה… השני מצא לו פח חלוד ומתופף בו ללא דופי…. השלישי שורק להנאתו, והיתר מרעישים עולמות סתם… מעירים אנו את כל חמישים המשפחות. תושבי הדר הכרמל…".

אכן, הווי סוער ותוסס.

"קוליזאום" כמרכז תרבות

אולם "קוליזאום" לא הסתפק רק בהקרנת סרטים, ושימש גם במה לאירועי תרבות מסוגים שונים, אפילו בתקופה הקצרה בין הפסקת פעילותו כראינוע ועד סגירתו הסופית. האולם אירח את התיאטרון העברי מיפו, ונתן במה להרצאות וקונצרטים.

"קוליזאום" – הסוף

ראינוע "קוליזאום" הפסיק להקרין סרטים ב-1925, האולם המשיך לתפקד עוד מספר חודשים כבמה למופעים אחרים ונסגר סופית ב-1926. במקביל לסגירתו, פתחו הבעלים את הראינוע הפתוח "אביב" ברחוב יפו 54.

אל הקוראים

אנחנו מתחילים בסקירת כל בתי הראינוע\קולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים, בספרים וברשתות אך עדיין חסרים לנו חומרים.

בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם חסר ביותר: "אורלי", "גלאור", "דומינו", "זיו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מירון", "מקסים", "נוף", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".

בקשותינו מכם, הקוראים:

1. למרות חיפושים ארוכים ואינטנסיביים, עדיין לא איתרנו את מקומם המדוייק של בתי הראינוע "עדן", ו"אמפייר", ששכנו ברחוב יפו בשנות ה-20 וה-30. מי מכם שיודע, או מחזיק במידע על בתי הראינוע הללו, אנא צור קשר.
2. אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי הקולנוע מהרשימה שלמעלה (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא יידעו אותנו.
3. קולנוע "מאי" – יעקב דוידון, ממקימי הקולנוע, ואישיות מרתקת בפני עצמה, ראוי לכתבה נפרדת שתסקור את פעלו. אם מישהו מצאצאיו קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
4. קולנוע "כרמל גנים" – אם מישהו ממשפחת אוביץ', שהקימה את הקולנוע, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
5. לגבי הכרזות והתמונות שפרסמנו, ככל שיש לכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות, נשמח אם תשתפו אותנו בידוע לכם, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.

כתבו לנו בתגובות למטה, או במייל [email protected] מדובר בשירות חשוב לעיר ולקהילה. הזמן עובר, וייתכן שלא תהיינה עוד הזדמנויות כאלה.