במוצאי השבת האחרונה (14.5.22) התקיים בפארק הדיג במעיין צבי אירוע מיוחד: מפגש קבוצת "שרשרת" ודורות ההמשך. את המפגש המרגש, בו השתתפו 4 בני הדור הראשון וכ-120 בני הדור השני, השלישי והרביעי, אירח עופר שנער, בנה של שורדת השואה וחברת "שרשרת", לאה (לושה) שנער, בפארק שבבעלותו.
קבוצת "שרשרת" נולדה בסוף שנת 1945 בצפון שבדיה בחווה חקלאית בשם מיקלבי, אליה העבירה תנועת "החלוץ" בשוודיה בני נוער יהודיים, פליטי מלחמה, למחנה נוער ציוני. החל מאוקטובר 1945 שהו בחוות מיקלבי 114 חניכים נערים ונערות, מרביתם הגיעו לשבדיה ביולי 1945 במבצע ה"ספינות הלבנות" של "אונרא" שהעבירו כ-9000 שורדים יהודים ממחנות ברגן בלזן לעיר ליבק ומשם לשבדיה.
קבוצת "שרשרת" התגבשה בניהולו של מנהל חוות הלימוד, גינטר קאהן, ומנתה כ-60 צעירים בני 17-19. שבעת החודשים בהם שהו הצעירים במיקלבי, היו חודשים מאושרים ומשמעותיים בחייהם, במהלכם למדו עברית, עבדו בעבודות ששכרן בצידן ובעיקר, התגבשו כקבוצה. במשך שלושה חודשים נוספים עבדו חברי הקבוצה בשדה סלק בדרום שוודיה, ולאחר כן במפעל טקסטיל בעיר בורוס.
בתאריך 24.1.1947 הגיעו חברי "שרשרת" לנמל טרלבורג בשבדיה, שם המתינה להם הספינה "אולואה", ובשמה המוכר יותר, "חיים ארלוזורוב", בפיקודו של אריה (לובה) אליאב ובהובלת רב החובל גד הילב. לצד ארבעה אנשי פלי"ם, עלו על הספינה כ-650 מעפילים, ובתוכם קבוצת "שרשרת" המלוכדת והמגובשת. לא ירחק היום ומתוך כ-60 חברי "שרשרת" "יוולדו" 13 זוגות…
הספינה עברה כ-5,500 קילומטרים במשך חמישה שבועות, המסלול הארוך ביותר שעשתה ספינת מעפילים. סערה איומה ב"מפרץ המוות" ביסקייה ליוותה את דרכם, לצד עצירות באלג'יר ובתוניס. לבסוף, שונה המסלול והאוניה הפליגה לחוף מטאפונטו שבדרום איטליה, שם המתינו לה 680 מעפילים נוספים שהגיעו לשם עם ארגון 'הבריחה', בהם עשרות "יתומי סלווינו". על מנת להקל ולו במעט על העומס על הספינה, התבקשו המעפילים להשליך את מזוודותיהם למים וכך עשו…
ה"אולואה" נתפסת על ידי הבריטים
בתאריך 27.2.1947 בשעות אחר הצהרים התגלתה הספינה על ידי מטוס סיור הבריטים ונאלצה להמשך בדרכה בליווי צמוד של משחתות בריטיות. לאחר מספר ניסיונות השתלטות, נתן לובה אליאב הוראה להעלות דגל כחול לבן ולחשוף את שמה של הספינה מאולואה ל "חיים ארלוזורוב".
"הונף דגל ישראל והוצג שם האונייה "חיים ארלוזורוב", סיפר לימים גד הילב, "כאשר שירת "התקווה" אדירה פורצת בקהל המעפילים. במשך דקות אחדות התנהל תמרון התחמקות עז של "חיים ארלוזורוב" ועימות חריף כולל נגיחות-הצמדות "בדופן ימין ובדופן שמאל של אונייתנו. במהלך עימות זה קפצו שני קצינים ומספר מלחים בריטיים על סיפון "חיים ארלוזורוב", והתנהלה תגרת פנים אל פנים קשה עם המעפילים".
בבוקר יום שישי ה28.2.1947, הופתעו הבריטים כאשר הספינה פרצה בפתאומיות והחלה לשעוט במהירות שיט מרבית לעבר מפרץ חיפה וחוף בת גלים במטרה להוריד כמה שיותר מעפילים, אך ללא הצלחה.
ניסיונות ההתנגדות לא צלחו. מעפילי "חיים ארלוזורוב" ובהם צעירי קבוצת "שרשרת" הועברו ע"י הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, שם, במחנה 66, שהו במשך קרוב לשנה. שרידיה של "חיים ארלוזורוב" נותרו עד היום כעדות אילמת בעומק של כ-4 מטרים במרחק לא רב מול חופי בת גלים.
שנה בקפריסין, סוף סוף בארץ
במרץ 1948, לאחר חודשים ארוכים במחנה המעצר בקפריסין, הגיעו מעפילי "חיים ארלוזורוב" ארצה. על מנת לעקוף את סירוב הבריטים להעלאת צעירי "שרשרת" שהיו בגיל גיוס, סודרו עבורם סרטיפיקטים ("אישור עלייה) בזהות שאולה. עם עלייתם ארצה, הם התמקמו בקיבוץ גבעת חיים, שם שהו במשך שנה להכשרה. לימים העידו, כי בהלך הרוח ובנסיבות של אותם זמנים הם לא התקבלו בחיבוקים…
רבים מצעירי "שרשרת" התגייסו לארגון "ההגנה", לפלמ"ח ובהמשך לחטיבת "אלכסנדרוני" והשתתפו בקרבות מלחמת העצמאות. ישראל זינגר ("קורצ'י"), בן קבוצת "שרשרת" ונצר אחרון למשפחתו, נהרג בקרבות חוליקאת, והוא בן 17 בלבד.
במרץ 1949, לאחר סיום מלחמת העצמאות, הצטרפו חברי "שרשרת" לשני גרעינים אחרים שהקימו את קיבוץ נחשולים. חלקם, בהם חווה כהנא תבדל"א שאף השתתפה בכנס השבוע, נשארו בקיבוץ עד ימים אלו. מרבית בני "שרשרת" עזבו את נחשולים והשתתפו באופן פעיל, כל אחד בדרכו, בבנייתה של המדינה החדשה: בחקלאות, בתעשייה ובחינוך.
חברי משפחת "שרשרת" הקפידו לשמור ביניהם על קשר במשך כל חייהם. כולם היו ילדים בתקופת השואה, כולם איבדו שם את כל משפחתם. נפשם דבקה איש ברעהו והרעות שלהם, לא קהתה עד ליומם האחרון. אלי נוסבאום, בנם של רחל ויעקב נוסבאום מספר: "לאורך כל חיי הייתה לי משפחה גרעינית קטנה. היינו רק ארבע נפשות. אלה היו הדודים והדודות שלי. חברי "שרשרת" היו המשפחה המורחבת, הם מילאו את החוסר".
ביולי 1979 הוזמנו חברי "שרשרת" לשבדיה כאורחי הממשלה השוודית, שם נפגשו עם המלך גוסטב בארמונו בשטוקהולם.
מפגש דורות ההמשך, ממשיכים את השרשרת
שנת ה-75 להגעת הספינה "חיים ארלוזורוב" לחוף בת גלים, צוינה זה מכבר בכנס מרשים של מעפילי הספינה ודורות ההמשך במוזיאון ההעפלה בחיפה. בעקבות הכנס, הועלה צורך עז של בני הדור השני של "שרשרת" להיפגש, לסגור פערים ולהעביר את סיפור הדור הראשון לדורות ההמשך. כמה ימים לאחר מכן נערך מפגש ראשון בפארק הדיג של עופר שנער במעיין צבי. כעת, כאמור, אירח עופר את המפגש השני.
את המפגש, בנוכחות כ-130 משתתפים, הינחו בני הדור השני של חברי "שרשרת: נילי נעם, בתו של יחזקאל וונדובניק ואילן סלע, בנם של אסתושה ודדק בלומשטיין.
כיבדו בנוכחותם המעפילים שורדי השואה בני הקבוצה: מיקי גרינוולד (94) חווה כהנא (94) בלה גורפינקל ויעל גרנק, רעייתו של גרשון גרנק (גנק) ז"ל.
המפגש נפתח במפגשים ובחיבוקים נרגשים של בנים ובנות שלא נפגשו שנים רבות. לשולחן בפינת הכינוס, הובאו אלבומים, ספרים וגזרי עיתונים. פינה זו עוררה עניין רב והתרגשות בקרב הצעירים, שחיפשו תמונות של סבם וסבתם מאותם ימים. לאחר מכן התכנסו המשתתפים לברכות ולהעלאת זיכרונות.
בירכו יעל מנור, יו"ר קיבוץ נחשולים ובתם של הלה וזאב אבני חברי "שרשרת" ופרופ' סנונית שוהם יו"ר ארגון מורשת מעפילי קפריסין.
הפתיע את המשתתפים לאון ריץ' (95) "האיש עם הפיג'מה", ששלח משוודיה ברכה מצולמת בווידאו. ערב הפלגת המעפילים, לאחר שכבר הועברו מזוודותיו לבטן האונייה, חש ליאון ברע והיה עם חום גבוה ובעקבות כך הוחלט שלא יוכל להצטרף להפלגה. ליאון נשאר בשוודיה, כשרק פיג'מה לגופו…שם בנה את חייו, עשה חייל ולימים אף אירח את חברי הקבוצה בביקורה בשבדיה.
ד"ר רומן וסרמן ורובלבסקי, מרצה וחוקר במדעי הרפואה, שמקדיש את מחקרו לקליטתם של השורדים בשבדיה, במסגרת מבצע 'הספינות הלבנות', הגיע לכנס במיוחד משוודיה והעביר הרצאה קצרה בנושא מעורבותה של שבדיה במלחמת העולם ה2 ומעורבותה בשיקום השורדים
ד"ר וסרמן פירסם מספר ספרים בנושא, ונרתם לסייע למעפילי שבדיה באיתור תיעוד בארכיונים השבדיים. לאחרונה אף העביר לידי דור ההמשך של "שרשרת" את ארכיון מיקלבי.
המפגש לווה בשירים ששרו בני הדור הראשון ובסרט שערך אלי נוסבאום על סיפורה של קבוצת "שרשרת", מסמך המתעד את כל התחנות של הקבוצה משולב בתמונות מאלבומים והקלטות מתוך עדויות חברי הדור הראשון.
צפו בווידאו – סיפורה של קבוצת שרשרת. עורך: אלי נוסבאום
שלוש בנות לחברי "שרשרת" שיתפו בתחושותיהן כבנות הדור השני.
רונית פינגולד, בתה של הסופרת מרים עקביא חברת קבוצת שרשרת וסופרת בפני עצמה אמרה:
"נרגשת להיות כאן… מה שהייתה מיקלבי, ושרשרת עבור הורינו.
לאחר התופת, הם נפגשו עם צעירים כמוהם, בכפר נוער שסיפק להם הרגשת שייכות, חברות חדשה, שמחה אמיתית לחיים. שרשרת הייתה בשביל הילדים היתומים האלה, משפחה חדשה.
את המסיבות, השירים, המפגשים השמחים שהיו, כל אחד מאיתנו זוכר. אבל מה היה מתחת לשמחה האמיתית? מתחת לריקודים ולשירים? איזה עצב אינסופי היה שם? איזו תהום, שאפילו הם לא העזו להסתכל עליה. רק תגרד מעט מהשכבה העליונה, ומה יופיע?
אז, כשהם היו צעירים ואנחנו היינו ילדים, הם לא סיפרו ולא דיברו. איש גם לא במיוחד שאל אותם. כולם כאן היו עסוקים , כולל הם, בדברים גדולים כמו בניית מדינה וחיים.
אנחנו היינו אז ילדים. בתוך החיים החדשים שהורינו בנו, היינו אנחנו, מקור לשמחה אך גם היה לנו תפקיד. היינו נושאי החותם. אנחנו היינו שם בבתים העצובים, החרדים, השותקים הכואבים של הורינו. ספגנו, אל תוכינו משהו לא מדובר, משהו כבד. לא הבנו. לא ידענו.
מה לעשות עם מה שספגנו? איך להכיל? את מה בכלל להכיל? ילד לא יודע. ילד מרגיש. את מה שהוריו אולי לא מרשים לעצמם להרגיש, הוא מרגיש. ייתכן שהיינו שם, כדי לספוג. יתכן שזה היה תפקידינו. אנחנו נושאי הגחלת, דור התקומה, אך גם באופן לא מודע לא להם ולא לנו- אנחנו נשאנו בשבילם את העצב.
אני אומרת את זה, כדי לסמן, כאן ועכשיו, בתוך שמחת המפגש שלנו, בתוך הגאווה העצומה שאנו חשים היום כלפי הורינו, בתוך שמחת התקומה, כשאנחנו, מוקפים בנכדינו שהם ניניהם… אני אומרת את זה כי זה היה, כי זה קיים.
לא היה להם קל. השואה הסתיימה. אבל ההסתגלות לעולם חדש רק החלה. במידה מסוימת כמעין פרדוקס, דווקא המחנות בקפריסין, היו עוד מקום לשהות בו במעין חממה. מעין לימבו שבו יכלו לגבש זהות ולאגור כוח בשביל החיים החדשים בארץ.
לא זר של ורדים קבל את פניהם כאן בארץ, ולא במזיד, ולא במכוון. הארץ הייתה עסוקה בבנייתה ובמלחמה שפרצה. והם, רק שנה שנתיים אחרי אירופה, וכבר הם צריכים להסתגל למדינה חדשה, לחיים חדשים, ואין תרבות של הקשבה, והם לא מספרים.
נראה שהגענו לגיל בו אנחנו מבינים יותר, סולחים יותר, מתגעגעים יותר.
עכשיו, מעשה פלאים, יש מקום להקשבה, לסיפורים, לעדויות. אך לצערנו רבים מהם כבר אינם.
אנחנו מגששים לעיתים באפילה, מבקשים לדעת עוד, כדי להבין. כדי לספר. עכשיו אנחנו קצה השרשרת".
ד"ר צופי אלדר-ליברמן, ביתה של פרידה ליבמן (אדר), אמרה:
"…אני לא רוצה לעשות גלוריפיקציה כי היו גם שדים. והם יצאו לפעמים באופן לא מובן. לא תמיד הבנו אותם והם אותנו. ועם זאת היתה אהבה והרבה רגעים שמחים. והיו מסיבות של ההורים עם החברים. ופעם, אחרי מסיבת פורים עליזה , כאשר הייתי קטנה ורק התחלתי להבין מה היה, ולשאול שאלות, שאלתי למחרת את אמי״ אמא, איך אתם יכולים כל כך לרקוד ולשמוח ולצחוק אחרי מה שקרה? ״, ואמי ענתה לי בשיא הפשטות ״ אנחנו צעירים ואנחנו רוצים לחות״. וזה נשאר המסר שלי לחיים. הם היו צעירים ורצו לחיות…"
• צפו בווידאו בדבריה של ד"ר צופית אלדר-ליברמן בכנס קבוצת שרשרת, 14.5.22
במהלך הערב הועלה נושא הקמת האנדרטה לכבוד מעפילי "חיים ארלוזורוב" וצוות הספינה.
האנדרטה, שתכלול עוגן ושרשרת מקוריים של הספינה שיימשו מן המים, תוצב באישור עיריית חיפה בקצה טיילת אריה גוראל בבת גלים. כעת החל הצוות היוזם, יחד עם ועדת ההיגוי של מורשת א.ח.א "(אולואה" "חיים ארלוזורוב"), בגיוס המונים, במטרה לאפשר את הצבתה של האנדרטה עוד בשנה זו.
האירוע המרגש הסתיים, בתחושת כמיהה של המשתתפים לקיים בעתיד מפגשים נוספים.
רעון שלי לטנדרטה לשים מצלמה תת קרקעית שמצלמת את האניה "חיים ארלוזורוב" ושתשדר למסך בחדר זיכרון מיוחד במוזיאון ההעפלה.
סיפור מדהים. מצויין שיש מי שדואג לשמר את הזיכרון ההיסטורי.
היוזמה להקמת האנדרטה היא יוזמה מבורכת. צריך לעזור לחברה האלה להקים את האנדרטה.
איך תורמים??
תודה על הרצון הטוב לסייע. נפתח בקרן לחיפה חשבון לטובת מיזם זה.
בנק לאומי 10
סניף 702
חשבון 58314/91
לציין בהעברה עבור חיים ארלוזרוב ומספר טלפון לקבלת אישור וקבלה מוכרת במס
תודה
אלי אשמח אם תיצור עמי קשר [email protected]
בברכה, דוד שמולביץ
סיפור מרגש וחשוב בתולדות המדינה ומורשת השואה. כל הכבוד לקבוצה הזו שדבקה בחיים והם הפכו למעין משפחה תומכת ורחבה לאחר אובדן המשפחות המקוריות שנרצחו ע"י הנאצים.
מארח המפגש עופר שנער הוא אביה של חברת המועצה יעל שנער כיום תושבת בת גלים.
אבא שלי מארק שמולביץ הגיע גם הוא על האוניה חיים ארלוזורוב, הוא סיפר השיקום בשבביה שנועד לרפא במעט את אשר עבר באוושביץ. הוא נחקח למחנה המעצר בעתלית והוגלה לגפריסין. לעתיד התנדב ליפול בשבי באוניה בת גלים. חבל שלא ידעתי על מפגש לפני כן. הייתי מעוניין לשמוע ולאטות.
שבת שלום
שלום דוד,
המפגש המתואר היה, כאמור בכתבה, רק של קבוצת "שרשרת" שחבריה היו קבוצה מגובשת בין מעפילי האוניה "חיים ארלוזורוב".
ממליצה לך לחבור לארגון מעפילי קפריסין, כך תוכל להתעדכן על כנסים הקשורים לאוניות השונות ואולי אף לקבל מידע שלא הכרת הנוגע לאביך.
בהצלחה
דוד אשמח אם תיצור קשר .יש לנו מכנה משותף.
אלי נוסבאום
ישר כוח יעל. כל סיפור שלך מוסיף מידע על תקופה מצד אחד קרובה בזמן ומצד שני עלומה בפני הדורות הבאים. מחכה לכתבות הבאות.
אילנה יקרה,
תודה לך על המילים החמות.
מרבית הכתבות שלי כאן באתר עוסקות בתקופה של "המדינה שבדרך": חלקן תיעוד מפורט של כנסים ומפגשים וחלקן סיפורי חיים של בני הדור הוותיק להם נגיעה לעיר חיפה.
תוכלי לערוך חיפוש באתר בציון שמי וכך תקבלי את הקישור לכתבות.
המשך קריאה מהנה ושוב תודה!
עוד אחד מהסיפורים המרתקים שנחשפים לציבור הרחב בשנים האחרונות ושלא זכו לתהודה המגיעה להם.
יישר כח יעל, על הכתיבה.
רב תודות, גדי יקר,
"מתבשלות" כתבות נוספות בנושאים אלה, מוזמן לעקוב…
כבוד למעפילים הגיבורים האלמונים.
כבוד לדורות ההמשך שממשיכים ומנציחים.
כבוד לכותבת המוכשרת שיודעת להעביר במילים ותמונות את החוויה וההתרגשות גם למי שלא נכחו באירוע.
כבוד למפרגן, איש צוות מורשת האקסודוס היקר
שני תיקונים קטנים: (1) לא 'אונר"א' אלא 'אונרר"א'; (2) המעפילים לא הגיעו למטפונטו "עם ארגון הבריחה". בשלב זה של מסעם לארץ, 'הבריחה' כבר הייתה פרק מרוחק בעברם. הם הגיעו ברובם ברכבת ממחנה טרדטה שבצפ' איטליה, שהיה מחנה מעבר למעפילים של המוסד לעליה ב'. הפיקוד על המחנה והטיפול בהעברת יושביו מטרדטה לאזור העלייה לספינה במטפונטו היה באחריות יהודה ארזי וצוות אנשי ההעפלה שעבד תחתיו (ברובם הגדול אנשי 'החבורה' והפלי"ם). הנה תאור מחנה טרדטה והמעבר למטפונטו מפי איש 'החבורה' ומפקד מחנה טרדטה יעקב ארנון:
http://www.palyam.org/Hahapala/Tardate.pdf
תודה לך צבי
כל הכבוד
תודה רבה, כרמל יקר