יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"
חלק שני (המשך מהשבוע שעבר)
קלייר
היא עמדה לפניו במלוא הדרה.
היא נראתה זוהרת ומרשימה בדיוק כמו שזכר אותה.
אין ספק – מלכה.
בעיניה מלאות ההבעה, אפשר היה לראות רמז לחיוך.
לקח לו כמה שניות להתאושש.
לפני כשבע שנים למדו יחד באוניברסיטה.
היא למדה שנתון מתחתיו.
באחד הימים, חיפשה חומר מסוים בספריה
והלכה לאיבוד בסבך המדפים העמוסים.
מאחורי השולחן שבו עבד, ראה אותה מתברברת
והוא ניגש לעזור.
שעה אחר כך הפכו לזוג.
שבועיים לא התנתקו. הזוג המושלם.
מייקל רטן לידו כמעט מידי יום.
'תגיד, מה הקוד? מה הסוד?
אתה גם בנבחרת הכדורעף, גם בקט-רגל, גם בכדורסל
וגם זוכה בבחורה, שמיס תבל נראית לידה
כמו קיפוד במצוקה.'
זה ארך שבועיים.
היא רצתה קריירה של דוגמנית והוא יכול היה להבין את זה.
אבל זה לא התאים לו.
הוא ידע מה כוללת החבילה עם השם 'דוגמנות' עליה
והוא היה רחוק מאד מזה.
הוא לא רצה להשלות אותה.
היו הרבה דמעות.
היא אפילו חשבה לוותר על הרעיון, על הקריירה
ולמרות שהוא העריך את ההקרבה, הוא ידע שזה
ייחרט לה בתודעה כפספוס.
לא חשוב מה תעשה, תמיד תקנן בה המחשבה.
תטריד, תציק, תקנטר…
'לאן יכולתי להגיע'. 'איפה יכולתי להיות היום'.
מאז, עברו שבע שנים ללא שום קשר
ועכשיו היא פה מולו, אמיתית לגמרי.
יש חדשות, חבר
"וואוו… קלייר" פלט אינסטינקטיבית והרגיש מטופש
עוד לפני שסיים את המשפט.
היא בטח שומעת את זה אלף פעמים ביום.
"בואי, תיכנסי."
"לא… לא… תודה."
נראה היה כי היא מחפשת את המילים המתאימות.
"תראה, אין לי שום דרישה, באמת.
אני… אני רק רציתי שתדע, זה הכל."
הוא חיכה.
לא היה לו מושג איך צצה משום מקום
מה מטרת בואה, או מה היא מתכוונת להגיד.
"תראה, שנה אחרי שנפרדנו, התחתנתי.
ביום החתונה, התינוק היה בן שלושה חודשים."
בּוּוווום… ואז, עוד בּוּם מהדהד ומנפץ מוח.
הוא בהה בה. המום.
חלק אחד במוח שלו שאל: 'מה? איך זה יכול להיות?
בטח שיכול להיות, אהבל', ענה כנגדו החלק השני.
"מה??? את רוצה להגיד לי שאני א…"
"כן. אתה אבא לילד חמוד, שבשבוע שעבר חגגנו לו
יום הולדת שביעי.
אבל, כמו שאמרתי, אין לי שום דרישות ממך. ממש כלום.
רק חשבתי, שזה לא יהיה הוגן שלא תדע. זה הכול.
בעלי, האבא החורג שלו, ידע לקראת מה הוא הולך.
הוא אוהב אותו מאד והילד מחזיר לו אהבה.
וכן, הילד יודע שהוא לא אביו הביולוגי.
סיפרנו לו, והוא קיבל את זה יפה ובהבנה.
לפחות כך זה נראה. טוב, זהו.
רק חשבתי שלא יהיה הוגן להסתיר את זה ממך.
זה הכל."
מה… מה… מה
גו'רדן, עמד קפוא כפסל, בלא שום מחשבה. מרוקן.
הוא לא ידע מה להגיד.
קלייר בחנה אותו בעניין.
לבסוף הצליח למצוא את המילים, שתוך כדי
שאמר אותן, כבר הרגיש עד כמה הן תלושות.
"את רוצה שאבוא? אולי להיפגש איתו? הוא בכלל מעוניין?"
"לא נראה לי שכדאי.
זה יכניס עוד מורכבות לחיים שלו. רק יכביד."
"לא תראי לי תמונה אפילו?"
"אולי במשך הזמן." אמרה, הסתובבה וצעדה אל הרכב.
"היי" צעק לה ג'ורדן מפתח הבית "איך הוא בכדורסל?"
הצחוק המתגלגל שלה נשמע עד לתוך הבית.
"לפחות חזרת לעצמך." צעקה לו מרחוק,
נכנסה לרכב וזינקה בחריקת צמיגים צורמת.
הוא סגר את הדלת ונכנס הביתה.
מייקל, על כל שני המטרים שלו והתספורת הקצוצה,
שהתרגל אליה עוד משירותו הצבאי, ישב עדיין באותו מקום,
רגליו פשוטות לפנים, מונחות בשיכול על כיסא סמוך.
גו'רדן התיישב מולו, בוהה בכוס הקפה שכבר התקררה.
שתי דקות של דממה עברו עד שהוא מלמל
"אין לך מושג מה היה פה עכשיו…"
מייקל הרים את ידו.
"אם לא אכפת לך, השארת את הדלת פתוחה
ואני יושב במרחק של פחות מארבעה מטרים מהדלת.
אפילו את המחשבות שלך שמעתי."
גו'רדן היה עדיין נסער
"אני אבא. והוא כבר בן שבע. לא יאומן. זה פסיכי לגמרי."
אבא
מייקל, בניסיון בולט להיראות משועמם,
עשה הצגה של פיהוק קולני וממושך במיוחד.
"שמע, נסה להיות בפוקוס ותן לי רגע לסדר לך את המוח."
ג'ורדן הסתכל בו בעניין "מה?"
"תקשיב" פתח מייקל, מנסה להיראות סבלני.
"'אבא', זה לא יותר ממונח סמנטי.
אתה לא באמת אבא של הילד הזה.
בטח לא כמו שאנחנו מפרשים את המילה הזו.
שכח מזה.
זה, שלך ולקלייר היה ערב 'נחמד' לפני שבע שנים,
לא הופך אותך לאבא שלו באמת.
זה, שלך ולילד, יש אולי אותו סוג דם
ואולי הוא אפילו דומה לך, לא יוצר שום שייכות ביניכם.
לא מעבר לגנטיקה היבשה."
גו'רדן נראה מעט מסוקרן וקצת יותר מתוסכל.
"מה אתה מבלבל את המוח?"
"טוב, תירגע ונסה להבין.
יש מישהו שמכיר ומלווה את הילד הזה מגיל אפס.
הוא קם בלילה להרגיע אותו כשהוא בכה.
הוא הכין לו בקבוק כשהיה רעב.
הוא החליף לו טיטול כשצריך.
כשמן הסתם, התינוק חלה באחת ממחלות הילדים,
או עלה לו החום לגבהים מפחידים,
הוא לקח אותו לבית החולים וחיכה אתו שעות במיון.
הוא הוציא אותו מהגן כשצריך והיה בכל מסיבת
יום הולדת שלו כבר שבע פעמים. בינתיים.
הוא הרים אותו על הכתפיים ורקד אתו בליווי שיר מעצבן
כלשהו, מהרפרטואר הזה ששרים בגן, והילד היה בעננים.
הוא קנה לו מתנות וצבר אתו אין ספור שעות של
משחק בחצר.
הוא היה בשבילו תמיד כשצריך. תמיד.
הוא אוהב אותו. זה אבא.
אחי, אתה לא אבא שלו – הוא אבא שלו.
ואתה? אתה לא יותר מחמש דקות 'נחמדות'
שהילד הוא התוצאה שלהן. זה הכל."
מייקל עצר למשך דקה תמימה, נותן למילים לחלחל
לפני שהמשיך.
"במסגרת השירות הצבאי שלי על נושאת המטוסים, היינו תקופות ארוכות מאד בים.
אין כמעט נמל בעולם שלא עגנו בו.
ואין כמעט נמל ללא דקות נחמדות.
אני מעריך, שגם אם לא בכל פעם זה תפס,
עשר שנות שירות, יכולות להניב כיתה ממוצעת
בבית ספר יסודי.
ויש סיכוי מצוין, שהם כולם דומים זה לזה. וגם לי.
אז מה? אני אבא שלהם?"
התלבטות מיליון הדולר
ג'ורדן בהה במייקל.
וזה, פחות או יותר, הדבר העיקרי שהוא עשה בדקות האחרונות.
למרות שהבין את ההיגיון הפשוט בדברי חברו
עדיין לא הסתדר לו.
כל העניין לא התיישב לו טוב.
ההחלטה איך להתייחס לזה העיקה.
שתי האופציות קשות לעיכול. לשתיהן השלכות לא פשוטות.
התלבטות אמיתית. התלבטות של חיים.
הוא שמע את מייקל כאילו ממרחק
"בסופו של דבר, זה אתה שגורם לכל העניין
להוות התלבטות של מיליון דולר, כשבעצם, ההתלבטות
היחידה שאני רואה היא, האם להכין לך קפה חדש
מכיוון שהקפה שלך יותר קרוב ל'אייס' ממה שהוא
היה אי פעם. אז, מה החלטת?
רוצה חדש?"
יצחק טויטו
יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.
לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.
בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
חג שמח.
המשך מפתיע . סיפור לגמרי מהחיים כתוב נפלא.
קראתי שאתה מורה, מסתבר שאתה פשוט סופר. יופי של כתיבה, כיף לקרוא.
קלייר די נבזית, לא הותירה מקום להתלבטות…
לא מבינה מה הקטע שלה, מה הייתה מטרתה בעצם העברת הידיעה מחד, מאידך, מניעה מאביו הביולוגי, לעשות דבר????